"גם אני שונאת לרוץ", הפתיעה אותי מירי פורסט כשאמרתי לה שאני באופן אישי לא מתה על סוג הפעילות הזה. הסנדלרית הולכת יחפה? לא בדיוק. "אני אוהבת את מה שהריצה עושה לגוף שלי, לנפש שלי, לשפיות שלי, לבית שלי, לזוגיות שלי ולאמונה העצמית שבי", אומרת פורסט. "הפעילות הספורטיבית עצמה היא רק סיפור כיסוי לדבר האמיתי. היא גם חוסכת לי טיפול פסיכולוגי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
ובכל זאת, פורסט הודתה שהיא שונאת לרוץ, ולא מצפים לשמוע אמירה כזו ממי שנחשבת לאחת הכוהנות הגדולות של הריצה בישראל, מי שמנהלת אימפריית אתלטיקה נשית חוצת מגזרים, גילאים, יישובים ומעמדות סוציו-אקונומיים. 4,000 נשים מ-20 יישובים ברחבי הארץ כבר קיבלו את המפתח לתוכנית "בגוף בריא" שפיתחה. לאחרונה היא גם ליוותה חופשת ריצה וספורט בווינה, שבה השתתפו 20 נשים, ובעוד כשבועיים, ב-28.2, תשתתף במרתון סמסונג תל אביב, שיכלול השנה שישה מסלולים ובכך יאפשר לכל אדם לרוץ בהתאם לכושרו וליכולתו. אז פורסט לא אוהבת לרוץ, וזה מפתיע. הפתעה נוספת טמונה בעובדה שהיא אישה דתייה, חסידת חב"ד, שהוריה שימשו כשליחים של הרבי מלובביץ' בישראל.
הכירו אותה:
צאי לרוץ ותחזרי נורמלית
פורסט (35), נשואה ליונתן ואם לחמישה – יעל (16), מיכל (13) רוני (עשר), אורי (שלוש) ושחר (שנה) – נולדה וגדלה בשכונה ד' בבאר שבע, בת רביעית מתוך 11 ילדים. "גרנו בסביבה קשה", היא אומרת, "כך שלא יצאנו הרבה מהבית. מצד שני, הייתה לנו אפשרות להשפיע על החברה המקומית, כי היינו משפחה דתית בשכונה חילונית ונעשינו כתובת לכל שאלה בנושא יהודי. היינו המגדלור של השכונה בנושא היהדות".
בסוף כיתה י"ב התחתנה עם יונתן, קבלן שיפוצים, והם בנו את ביתם ברחובות. פורסט עבדה כמפעילה במרכזי נוער של חב"ד וכמדריכה בחוגי התעמלות קרקע; היא גם למדה במכון וינגייט; ובכל זאת, סבלה מהשמנת יתר, כמו רוב בני משפחתה. לאחר לידת בתה הבכורה החליטה להתחיל להתאמן במכון כושר. "כשילדתי את יעל, הגעתי ל-100 ק"ג", היא נזכרת. "היה לי קשה להתהפך במיטה. לא יכולתי להגיע לכפות הרגליים. שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי. אני זוכרת שכשהתחלתי להתאמן במכון, הייתי מסתכלת במראה שליד ההליכון ורואה לווייתן שמנסה לרוץ. אחת הבנות שם אמרה לי: 'קודם תרדי במשקל, ואז תרוצי', וזה רק דירבן אותי לרוץ עוד ועוד ללא קשר למשקל. רק חיכיתי שילחצו לי על הכפתור. זאת אחת הסיבות לכך שבקבוצות הריצה שלי אין מגבלה של משקל: כל אחת יכולה להצטרף".
עם הזמן היא התחילה לרדת במשקל וגם הרגישה את השפעת הריצה עליה. "הבנתי שהריצה שינתה לי משהו בתודעה ובמסוגלות העצמית. יצאתי מהבית בן אדם אחד – מאוכזב, מדוכא, עצבני – וחזרתי הביתה כאילו שפכו עליי אבקת קסם. אפילו בעלי היה אומר לי: 'צאי לרוץ ותחזרי נורמלית'".
לפני תשע שנים החליטה לנסות לגרום גם לנשים אחרות לרוץ. "רצתי עם בעלי במרתון ירושלים, ופתאום אני רואה שעל כל שבעה גברים יש אישה אחת, שמדובר במרוץ גברי לחלוטין. במהלך ריצה של עשרה ק"מ ראיתי אולי עוד שתי נשים דתיות. שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שהפעילות הגופנית לא חשופה לנשים בכלל, ולנשים דתיות וחרדיות בפרט? ידעתי שאותי הריצה הצילה, שנעשיתי בן אדם אחר, ושהיא יכולה להציל נשים נוספות".
פורסט החליטה להשתמש בידע שצברה ולפתח תוכנית אימונים בשם "מאפס לעשרה ק"מ ב-24 שבועות" במטרה להגיע לכך שבמרתונים הבאים ישתתפו יותר נשים. "פרסמתי פוסט בפייסבוק, שבו כתבתי שאני פותחת קבוצת ריצה לנשים. נרשמו מעט נשים. שנה לאחר מכן כבר רצו 70 נשים בחמש קבוצות שפתחתי בארבע ערים: ירושלים, בית שמש, פתח תקווה ורמת גן. הייתי בשוק. הופתעתי מההיענות הרבה. אני עדיין בהלם. גם השבוע, בגשם ובקור, הבנות לא מוותרות ובאות".
איך את מסבירה את ההיענות הגבוהה?
"הריצה היא כלי טיפולי. שעה של ריצה שווה לשעה של טיפול פסיכולוגי. הריצה עוזרת לכל אחת להביא את הנפש למקום טוב יותר ויכולה להפוך כל אחת מאישה א' לאישה א' פלוס. כשאת רצה, את נעשית הגרסה המצוינת של עצמך".
כל אחת יכולה לרוץ?
"לא. הריצה היא אתגר נפשי, כך שאם האישה לא התמודדה עם אתגרים בחייה, ולא הצליחה לפתח את השריר של המסוגלות ושל המלחמה, היא לא יכולה להיות במקום הזה שיכול לרוץ. כל קבוצה היא נבחרת מטורפת של נשים חזקות שבוחרות לרוץ. אישה לא יכולה לרוץ אם היא מקבלת הכל על מגש של כסף".
ניצחת את עצמך
בכל אחת מהקבוצות שלה, מתגאה פורסט, יש נשים חרדיות, דתיות וחילוניות – ומכל שכבות האוכלוסייה. "מדובר בכור היתוך של אהבה, חיבה, כבוד, חברות ועומק", היא אומרת. "כל קבוצה מתחילה עם הרכב מסוים ומסיימת עם אותו הרכב בדיוק. כולן מתחילות מנקודה מסוימת, שהיא חוצת מגזרים וסטטוסים חברתיים. זה לא משנה לאיזה מגזר את שייכת – אותם דברים מטרידים את כולנו, ובריצה אנחנו מוצאות את המאחד, לא את המפריד. זוהי כוחה של קבוצה שרצה יחד, וגם מתנהלות בה שיחות נפש ועומק".
כל הנשים שרצות איתה עושות זאת כשהן לובשות חולצות בצבע ורוד זוהר, שנבחר על ידי פורסט. "הצבע הזה מבטא אמירה מאוד חזקה ועדות חיה לכוח הנשי וליכולת הנשית", היא אומרת. פורסט גם ייצרה ליין משלה של בגדי ספורט. "היה לי חשוב לייצר ביגוד שיתאים לאישה הדתייה, כמו כיסוי ראש שלא זז בזמן הריצה, חצאיות נוחות, לא צרות מדי, וחולצות עם שרוול ארוך שמתאימות גם לקיץ. בנוסף, חשוב היה לי לייצר בגדים במידות גדולות, אפילו XXXL, כדי שמידת החולצה לא תהפוך למגבלה בפני אישה שרוצה לרוץ".
לדבריה, העובדה שיש נשים חרדיות בקבוצות שלה אינה מובנת מאליה. "נשים במגזר החרדי מתעסקות פחות עם הגוף ויותר עם הנשמה", היא אומרת. "הן גם יולדות הרבה. יחד עם זאת, עודף משקל מפריע להן. אני פוגשת הרבה נשים שסובלות מצניחת רחם ומבעיות גב – תוצאה של הזנחה גופנית שנמשכת שנים. כיום יש יותר מודעות ופרגון מצד הבעל והמשפחה לנושא הכושר הגופני והפעילות הספורטיבית, ועדיין, יש נשים חרדיות שלא רוצות לרוץ ליד הבית. המשפחה בדרך כלל יודעת שהן רצות, אבל הן חוששות שבקהילה יחשבו שריצה היא סתם בילוי חסר תועלת, מה שעלול ליצור תדמית רעה להן ולילדים שלהן. בפועל, אין איסור לרוץ על פי ההלכה; יש הנהגות שקובעות אם זה מתאים או לא. עם הזמן אני מרגישה שנושא החשיבות של הפעילות הגופנית חודר גם לאזורים שבהם פעם זה היה טאבו".
אפשר ללמוד לאהוב לרוץ?
"הרבה יותר כיף לשבת על הספה", היא צוחקת. "אבל אפשר לאהוב את האקט של הריצה ואת מה שהיא נותנת: השחרור, האוויר שאת מרגישה על הפנים בזמן שאת רצה, הדופק הגבוה. הצעד הראשון, שבו את שמה את הנעליים ויוצאת מהבית, תמיד דורש מלחמה קטנה, אבל הניצחון גדול. בזכות הריצה נהייתי אמא יותר רגועה, עברתי שינוי מקצועי, גיליתי כוחות ויכולות שלא ידעתי שיש לי. אני מאמינה שמי שרצה 20 דקות לפחות, תצליח להשיג כל מה שהיא תרצה. הרי הריצה היא מלחמה, וברגע שהצלחת בה, ניצחת בעצם את עצמך, וזה לא פשוט, כי אנחנו, הנשים, הכי קשות עם עצמנו".
נתן קווה לא מפסיק לרוץ גם בעשור השמיני לחייו. הקליקו על התמונה:
