בדרך הביתה גילתה סבתא מסעודה איך בי"ח ניסה לחטוף ממנה את תמי

העיתונאי יקיר אלקריב הקדיש את ספרו לסבתו בת ה-93, שנישאה בגיל 12, התאלמנה פעמיים, גידלה עשרות צאצאים, והבושה מנעה ממנה לספר איך כמעט איבדה את בתה

מסעודה רביבו והנכד יקיר אלקריב. "כששמעתי שיקיר כותב עליי ספר, אמרתי, איך יכול להיות? לא סיפרתי לו כל כך הרבה סיפורים" (צילום: דנה קופל)
מסעודה רביבו והנכד יקיר אלקריב. "כששמעתי שיקיר כותב עליי ספר, אמרתי, איך יכול להיות? לא סיפרתי לו כל כך הרבה סיפורים" (צילום: דנה קופל)

לפני חמש שנים לקח העיתונאי יקיר אלקריב (57) את סבתו מסעודה רביבו (93) לבקר חברה שלה שאושפזה בבית החולים. אחרי כמה שעות חזר לשם כדי להסיע אותה לביתה בהרצליה. בדרך היו פקקים אינסופיים, והם מצאו את עצמם מבלים שעתיים במכונית. ואז, פתאום, היא סיפרה לו את הסיפור שהסתובב במשפחה ושאף אחד לא ממש דיבר עליו.

יקיר:  "סבתא סיפרה לי שהאחות אמרה לה: 'הילדה שלך חולה, תשאירי אותה בבית החולים ותחזרי עוד שלושה חודשים לקחת אותה'. אחרי שלושה חודשים חזרה, ואמרו לה: 'סליחה, אין פה שום ילדה כזאת'. סבתא לא ויתרה, הקימה מהומה, ובסוף מצאו את הילדה"

 

"שמעתי ממנה על תמי, הדודה שלי, ואיך ניסו לחטוף אותה בימי קום המדינה, כשהיא הייתה עולה חדשה. סבתא סיפרה לי שהאחות בבית החולים אמרה לה: 'הילדה שלך חולה, תשאירי אותה בבית החולים ותחזרי עוד שלושה חודשים לקחת אותה'. היא הלכה ברגל הביתה, ואחרי שלושה חודשים חזרה, ואמרו לה: 'סליחה, אין פה שום ילדה כזאת'. סבתא שלי לא ויתרה, הקימה מהומה, ובסוף מצאו את הילדה".

 

כדי לדעת לאן התגלגלה התינוקת, בתם של מסעודה ויעקב אלקריף, זוג עולים ממרוקו שעלו ארצה בפברואר 1948 כשרק קומץ מילים בעברית שגור בפיהם, תצטרכו לקרוא את "מסעודה" (הוצאת עם עובד), ספרו של יקיר אלקריב (שם המשפחה עוברת על ידי אביו), המגולל את תולדות משפחתו, אלו האמיתיות ואלו המומצאות.

 

"כששמעתי את הסיפור על תמי, שנעלמה כשהייתה תינוקת, האוזניים שלי צלצלו", אומר אלקריב. "לא האמנתי שאני באמת שומע את זה. זה היה חזק ומפתיע. התחלתי לשאול את סבתא עוד שאלות. על חלקן היא ענתה, ועל אחרות השיבה באופן חלקי ובזהירות, כאילו היא צריכה להגן עליי מפני האמת כי אני עוד קטן מכדי לדעת מה בדיוק קרה".

 

שאלת את תמי?

"היא נפטרה לפני שלוש שנים, ורק לפני מותה, כשביקרתי אותה במחלקה האונקולוגית, הבנתי ממנה שהיא הכירה את הסיפור".

 

למה, בעצם, לא דיברו על זה בבית?

"הייתה בזה הרבה בושה. גיליתי, להפתעתי, שכולם מתביישים בזה שהם היו במצב שניסו לקחת להם את הילדים, כי זה אולי מעיד על נחיתותם באותה תקופה".

 

"כששמעתי את הסיפור על תמי, שנעלמה כשהייתה תינוקת, האוזניים שלי צלצלו" (צילום: דנה קופל)
    "כששמעתי את הסיפור על תמי, שנעלמה כשהייתה תינוקת, האוזניים שלי צלצלו"(צילום: דנה קופל)

     

     

    נישואים בגיל 12

    זו שעת צהריים בשכונת שפירא התל־אביבית, ואלקריב מגיע עם אחד משני הכלבים שלו לבית הקפה המקומי, סוד שמור ליודעי ח"ן המציע פיסת טבע בין הבתים הישנים. כבר 20 שנה הוא מתגורר בדרום העיר, ובחמש השנים שכתב את הרומן ההיסטורי ורחב היריעה החל להתעניין גם בהיסטוריה של השכונה וסביבותיה ולהעביר סיורים באזור, כולל סיור דרינקים לילי בשוק לוינסקי וסיור היסטורי ברחובות תל־כביר. "את לא מאמינה איזה סיפורים יש סביב המקום שאנחנו יושבים בו עכשיו", הוא מתרגש, "אנשים באים ומקשיבים כמו ילדים קטנים, כי הצורך בסיפור לא נגמר".

     

    סבתו מסעודה היא אישה צלולה וחייכנית, בריאה טפו טפו, שמתגוררת לבדה. היא גידלה ביד רמה חמישה ילדים והיום סבתא לעשרות נכדים ועוד הרבה יותר מזה נינים ובני נינים ("אצלנו אסור לספור כדי לא לפתוח עין").

     

    אלקריב, עיתונאי ועורך ב"ידיעות אחרונות", נולד וגדל ברמת־גן, בנם הבכור של שלום (בנה של מסעודה), איש עסקים בתחום התעבורה ומלכה (סימון), גננת, שניהם ילדי עולים ממרוקו וטריפולי שגדלו כילדי חוץ בקיבוץ סאסא. בצבא שירת בביטאון חיל האוויר ככתב ועורך, בהמשך למד בבית צבי וגם בחוגים לספרות ולתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן.

     

    ריאיון העבודה הראשון שלו בתקשורת הוא קאלט של עיתונות ישנה. "העורכת הראשית של "דבר", חנה זמר, קיבלה אותי לעבודה. נכנסתי אליה לחדר, היא ישבה עם רגליים על השולחן, עישנה סיגריה דובק וקראה עיתון. מזכיר המערכת הכניס אותי אליה לחדר. היא שאלה: 'אתה נשוי?' אמרתי לה: 'לא', אז היא אמרה לו: 'קח אותו לדסק'. התחלתי בדסק הלילה כי הייתי רווק ויכולתי לטחון לילות".

    יקיר: "בדיעבד הבנתי ששרטטתי את המסלול שנשים עברו במאה השנים האלה. ממצב של ילדה שמחתנים בגיל 12 ועד למצב שהבת שלי, בת 13, אומרת, 'צלם אותי', ומעלה את זה לאינסטוש"

     

    אחרי שבע שנים ב"דבר" עבר לכיסא עורך מדור התרבות במקומון "תל־אביב" של "ידיעות אחרונות", ובהמשך התמנה לעורך המקומון. ב־2003 עבר ל"ידיעות אחרונות". הוא התחיל כעורך במוסף לשבת, עבר ל"7 ימים", והמשיך לכתוב במקומון ביקורת קולנוע וביקורת מסעדות. הוא פרסם שני רומנים ("הוליווד" ו"תשוקה"), ספר שירים ("מעביר לשון") ואת "אבאל'ה", קובץ טורים על אבהות שפורסמו במשך עשור במוסף "זמנים מודרניים". בשמונה השנים האחרונות הוא כותב טור למוסף "זמנים פלוס", שנקרא "פיפטי פיפטי", ובו הוא עוסק בחייהם של גברים בני 50 פלוס. "אני לא רוצה להגיד 'על חייהם הטרגיים', אבל 'המורכבים פלוס'", הוא צוחק.

     

    "מסעודה", הרומן שכתב בחמש השנים האחרונות ובו הוא מגולל את תולדות משפחתו מראשית ימיה במרוקו, הוא ספר מרתק, שקשה להניח מהיד. הוא נולד מסיפורים משפחתיים של הסבתא ובני המשפחה, שהוא שומע כבר שנים.

     

    "הדבר הראשון שעשיתי כשבדקתי את האפשרות להפוך את זה לרומן היה לדבר עם סבתא ולשאול אותה את כל השאלות. אבל אז הבנתי שהיא לא יכולה לומר את האמת, כי יש לה כללים, 'לשון הרע', 'אסור לדבר על המתים', הבנתי שממנה לא איוושע, אז חיפשתי מסביב. בסוף אמרתי שכל הניסיונות האלה לברר מה היה - זה לא חשוב ולא מעניין. כתבתי רומן שמבוסס על החיים שלה, ואמרתי לעצמי, תעשה מה שאתה רוצה".

     

    אתה כותב שלסבתא שלך היה ילד שמת בדרך לארץ וגופתו הושלכה מהאונייה. זו אמת?

    "גם זה סיפור ששמעתי. כששאלתי אותה, היא לא ענתה. יש דודות במשפחה שמוכנות להישבע שזה נכון, אבל גם הן מבוגרות.

    "והיה עוד סיפור. סבתא שלי סיפרה שאבא שלה היה אלמן מבוגר מאוד. אמא שלה הייתה אשתו השלישית, והם התחתנו כשהייתה צעירה מאוד. מסעודה הייתה בתם היחידה והמפונקת. חשבתי: אם כך, למה הם מסרו אותה לנישואים בגיל 12? ולמה דווקא ליעקב, בחור פשוט שעבד כמסגר? התשובות שלה היו מוזרות: 'חיתנו אותי איתו כי הוא כל הזמן נדבק'. לא הבנתי, אם מישהו נדבק נותנים לו את הילדה? ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול".

     

    הנשים בספר הן דמויות שהגורל מוכתב להן על ידי אחרים.

    "רק בדיעבד הבנתי ששרטטתי את המסלול שנשים עברו במאה השנים האלה. ממצב של ילדה שמחתנים אותה בגיל 12 בלי לשאול אותה ועד למצב של היום, שהבת שלי, בת 13, באה אליי ואומרת, 'צלם אותי', ומעלה את זה לאינסטוש. מאה שנה, תראי מה קרה".

     

    יפו, 1948: סבתא מסעודה עם ילדיה שלום (אביו של יקיר), בנימין, התינוקת תמי וחנה (צילום: אלבום פרטי)
      יפו, 1948: סבתא מסעודה עם ילדיה שלום (אביו של יקיר), בנימין, התינוקת תמי וחנה(צילום: אלבום פרטי)

       

      פחד מהפקידים

      תמונתה של מסעודה על כריכת הספר מנציחה אותה בת 37, בבגדי שבת. השבוע היא תביא את הספר למועדון גיל הזהב שבו היא מבלה מדי יום עד הצהריים ותראה לחבריה. "כששמעתי שיקיר כותב עליי ספר, אמרתי, איך יכול להיות?", היא צוחקת, "לא סיפרתי לו כל כך הרבה סיפורים".

       

      יקיר, המשפחה ביקשה ממך לצנזר משהו?

      "אמא שלי התנגדה לכל הרעיון. היא אמרה, 'בשום פנים ואופן'. כשאמרתי לה שקוראים לספר 'מסעודה', היא אמרה, 'מה פתאום!' החלטתי להתעלם מזה".

      מסעודה: "מישהו צעק לי למרפסת: 'גברת, ההלוויה תהיה היום'. לא ידעתי מה הוא אמר כי לא הבנתי עברית. באו לקחת אותי וראיתי קבר גדול וחיילים בתוכו. קברו אותם עם הנעליים ועם הבגדים"

       

      יעקב, סבו של יקיר, נהרג במלחמת העצמאות, ומסעודה נותרה עם שלושה ילדים ובהיריון רביעי. אחר כך נישאה בשנית ונולד לה ילד חמישי. גם בעלה השני נפטר.

       

      מסעודה, מה את זוכרת מהימים הראשונים שלך בארץ?

      "כשהתחילה מלחמת השחרור, היינו בארץ כמה חודשים. זו הייתה מלחמה מאוד קשה. אני זוכרת שבאו ערבים מצד אחד ואנגלים מצד שני, ואנחנו באמצע. בעלי יעקב היה בצבא. הערבים מאבו־כביר נכנסנו אלינו, והאנגלים עזרו להם. יום אחד בא חייל ישראלי ולקח אותי עם הילדים לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי למשך לילה אחד. עזבנו את הבתים שלנו פתוחים. לקחתי קצת כסף ויצאנו. כמה גופות ראינו בדרך..."

       

      על מותו של בעלה יעקב נודע לה בדרך־לא דרך. "הייתה האפלה ואני ישבתי בחושך בבית וחיכיתי לו. בעלי אמר שלפני פסח נותנים חופש למי שיש להם ילדים ומשפחה. חיכיתי וחיכיתי והוא לא הגיע. באותו לילה עבר אווירון, הוריד פצצה וכל החיילים מתו ביפו. אני לא ידעתי על זה. אמרתי לכולם: 'יעקב אוהב לעזור לי, וגם בלי רגל הוא היה בא'. עליתי לדירה מעליי לשכן שדיבר ערבית ואמרתי לו: 'יוסף, בעלי לא הגיע'. השכן לקח אותי לבית חולים הדסה בתל־אביב לראות מה קורה. שם הוא התחיל לקרוא את השמות של ההרוגים והפנים שלו נהיו צהובים. אמרתי לו: 'מה קרה?' והוא אמר לי: 'השם של בעלך ברשימה'. התעלפתי.

       

      "ביום שישי, כמה ימים אחר כך, הגיע מישהו וצעק לי למרפסת: 'גברת, ההלוויה תהיה היום, יבואו לקחת אותך'. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה הוא אמר כי לא הבנתי עברית. אחרי כמה שעות באו לקחת אותי. ראיתי קבר גדול וחיילים בתוכו. קברו אותם עם הנעליים ועם הבגדים.

      "אחרי כמה חודשים עברה אישה וראתה אותי בוכה. היא שאלה אותי 'למה את בוכה?' הסברתי לה שאני בהיריון בחודש שלישי ויש לי שלושה ילדים קטנים בבית ובעלי השאיר אותי לבד. אז היא אמרה לי: 'את בוכה? לי הלך הבעל ואין לי ממנו ילדים'".

       

      מי עזר לך באותם ימים?

      "הייתי לבד. לא היה לי עם מי לדבר, כי אף אחד כמעט לא דיבר מרוקאית בשכונת התקווה. אחרי שנתיים באו לשכונה שלי עוד עולים ממרוקו, וגם אחותי הגיעה".

       

      כריכת הספר "מסעודה"
        כריכת הספר "מסעודה"

         

        הרגשת אפליה?

        "האשכנזים כל הזמן התנהגו לא יפה לספרדים. הייתי הולכת לקריה לבקש עזרה, ולא התייחסו אליי יפה למרות שהייתי אלמנה של משרד הביטחון. יום אחד הגעתי למשרד הביטחון, ובחור יווני שישב על ידי שאל אותי: 'תגידי, את ערבייה?', כי אלמנות ערביות היו לובשות שחור ואני לבשתי הכל שחור אחרי שבעלי נפטר. אמרתי לו: 'אני לא ערבייה, אני מרוקאית'. הוא נכנס איתי למשרד, דיבר בשבילי ועזר לי. בזכותו קיבלתי דירה בגבעת עלייה. אחרי תשעה חודשים הוא אמר לי: 'אל תלבשי יותר שחור'. הקשבתי לו.

        "היה גם קשה כי לא היה אוכל. יום אחד הגיעה פקידה, הביאה איתה מתרגם והציעה שייקחו אותי לחיות בקיבוץ עם הילדים. לא הסכמתי. לא פחדתי מהערבים, רק פחדתי על הילדים. אמרתי לפקידים לא לגעת בילדים שלי".

        מסעודה: "האשכנזים כל הזמן התנהגו לא יפה לספרדים. הייתי הולכת לקריה לבקש עזרה, ולא התייחסו אליי יפה למרות שהייתי אלמנה של משרד הביטחון"

         

        אבל בסופו של דבר הם גדלו בקיבוצים חילוניים.

        "כששלום, הבן שלי, רצה לעבור לקיבוץ, אני לא רציתי. הייתי מאוד דתייה ובסאסא היו מגדלים חזירים. בסוף, בגיל 13, הוא הלך לקיבוץ, וכל יום שישי הייתי באה לבקר אותו. יום שישי אחד באתי, והוא בא לנשק אותי. כולם התפלאו. חשבו שאני אחותו. הוא אמר לי: 'בואי תראי את בית הכנסת', ולקח אותי לראות את החזירייה של הקיבוץ (צוחקת)".

         

        חזרת למחוזות ילדותך? ביקרת שוב במרוקו?

        "עזבתי את מרוקו בגיל 19 ולא חשבתי שיש לי עוד מה לראות שם. רציתי לראות מקומות אחרים. יש לי חברה שנסעה לראות את הקבר של אבא שלה. אני לא רציתי".

         

        יקיר, ההורים שלך דיברו בבית על הקיפוח העדתי?

        "אף פעם. החינוך היה: 'תתאמץ, תצליח. הכל תלוי בך, אין תירוצים'. לא הייתה לי ואין לי תודעה מזרחית. אני מכבד מאוד אנשי תקשורת מזרחים, כמו יהודה נוריאלי ורון כחלילי, אני גם מבין את הכאב, אבל לא יכול להגיד שחוויתי את זה או שזה מעניין אותי. הילדים שלי הם רבע פולנים, רבע רוסים, רבע מרוקאים ורבע תוניסאים, מה זה מעניין אותם?

         

        "רק בדיעבד הבנתי את החשיבות של כתיבת הספר. זו לא הייתה המוטיבציה שלי, לכתוב ספר 'מזרחי'. מה שעניין אותי זה לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של סבתא שלי, דמות שדרמות קורות סביבה והיא מחפשת את הקול שלה ולא מוצאת. הקלף היחיד זה האושר שלה, וכשהיא מקריבה את אושרה למען משפחתה, באופן אבסורדי היא מנצחת במשחק כי היא הובילה מהלך".

         

        "עניין אותי לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של סבתא שלי" (צילום: דנה קופל)
          "עניין אותי לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של סבתא שלי"(צילום: דנה קופל)

           

          אלקריב יודע על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על מהלך משפחתי. הוא היה באד בוי תל־אביבי שיצא עם הנשים הנכונות, שתה ועישן כל מה שאפשר לעשן ולשתות, ואז, ביום הולדתו ה־40, נבהל. כעבור שנתיים נישא (בנישואים אזרחיים) ללילך, אדריכלית הצעירה ממנו ב־15 שנה. בתו הבכורה פז, נולדה כשהיה בן 44. בנו דור נולד כשהיה בן 47, "והיום אני האוס־דד", הוא צוחק. "אני תמיד אומר, בהומור, שאם הייתי נשפט על עשר השנים האחרונות ברווקות שלי, הייתי הולך ל־25 שנה בכלא. עשיתי כל מה שאפשר ויותר מזה, והגעתי אל הנישואים כמו מישהו שנפלט אל החוף. עוד כמה שנים כאלה, וכבר לא היה במה להחזיק. אבל היה כיף".

          יקיר: "אף פעם לא הרגשתי קיפוח עדתי. החינוך היה: 'תתאמץ, תצליח. הכל תלוי בך, אין תירוצים'. אין לי תודעה מזרחית"

           

          למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתברגן?

          "היו לי חברים שהתחתנו הרבה לפניי, וראיתי מה עובר עליהם. זה לא עשה לי שום חשק להצטרף לחבורה הזאת. אצל כולם, אחרי חמש שנות נישואים זה נהיה אותו מודל סופר־מדכא. נישואים, מטבעם, הם דבר מתסכל. אם אתה בא לזה בתחושה שלא חיית, לא עשית, לא הספקת, זה נורא ואיום. אני כל הזמן הייתי במערכות יחסים. היו נשים ששברתי להן את הלב, היו נשים ששברו לי את הלב. בגדתי בבחורות והן בגדו בי. הכל קרה לי. כמעט התחתנתי כמה פעמים ולא יצא. בסוף התאהבתי.

          "לילך, אשתי, היא הבחורה הראשונה מהסוג הזה שפגשתי - מסודרת ומחושבת, מאורגנת, רגליים על הקרקע. נמאס לי מכל השגעת. רציתי משהו אחר. היא למדה ארכיטקטורה, והייתה באה אליי עם וספה ותיק שבתוכו סרגל גדול ופטיש בשביל מודלים שהם בנו במסגרת הלימודים. אמרתי לעצמי, בחורה שיש לה פטיש בתיק, זה ממש אות משמיים. לא איפור. פטיש. זה מה שאתה צריך. זו אהבה יותר עמוקה ורגועה, זה לא סטוצים. נכון, זה פחות מסעיר, אבל אהבה כזו נותנת לך יותר פנאי".

           

          איך אתה מתנהל מול ילדיך?

          "פז בת 13, ואני כל הזמן משחרר. כבר השלמתי עם זה שעל כל שאלה שלי היא לא תענה ביותר ממילה אחת. אני פשוט לא מעניין אותה. חוץ מזה, היא הילדה הכי קולית בעולם. גם הבן שלי צריך אותי רוב הזמן להסעות או כדי לשלם על משהו. זה בסדר. גם כשאני הייתי נער, אבא שלי לא עניין אותי".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד