כריסטינה ריצ'י
סליחה, במי מדובר? הילדה הקטנה והמוזרה של משפחת אדמס חוגגת 40. את הקריירה הקולנועית שלה היא התחילה בגיל תשע בסרט "בתולות הים", שאותו סחבה על גבה עם עוד שתי שחקניות איקוניות אחרות, חיוורות פנים וחובבות שחורים – וינונה ריידר ושר. שנה לאחר מכן היא שיחקה את וונסדיי, הבת המורבידית של משפחת אדמס, והפכה לחברה הכי צעירה בנבחרת הנערות הגותיות שהוליווד אוהבת לאהוב.
משם והלאה היא לוהקה ללא מעט סרטים על תקן "המוזרה עם המצח הענק", כשהיא מתבייתת בדרך כלל על משבצת המתבגרת הכעוסה וחדת הלשון – אחד התפקידים שמייחדים בהוליווד עבור מי שלא נחשבות ליפהפיות קלאסיות. במקרה של ריצ'י, היא עצמה טענה כי גובהה המסתכם ב-155 סנטימטרים בלבד הוא שמנע ממנה להפוך לכוכבת קולנוע אמיתית. כנראה שלא כולם יכולים להיות טום קרוז.
לפחות היא צלחה את המהפך מילדה כוכבת לשחקנית בוגרת, תוך שהיא מדלגת על שערוריות מין, התמכרות לסמים ודעיכה לאנונימיות, שהם מנת חלקם של רבים החולקים איתה ביוגרפיה דומה. מעבר נדיר למדי בתעשייה שנוהגת לזרוק לכלבים את ילדיה עם הופעת החצ'קון הראשון. עם זאת, היא הודתה כי סבלה מאנורקסיה ומבעיות בדימוי העצמי, שאיתן התמודדה במשך שנים.
למה אייקון? כבר מילדותה היתה ריצ'י צמח מוזר, לפחות מבחינה חיצונית, במדשאה ההוליוודית שמצמיחה פרחים משובטים. מעולם לא היתה בה את המתיקות המלאכית שאנחנו מחפשים אצל ילדי הקולנוע שלנו. היא נראתה אפלה, חכמה ובוגרת. דמות שנעה על הציר שבין עצובה לכועסת, ולא דומה לאף אחד ולשום דבר.
המצח הגדול שמתלווה לעיניים ענקיות והביגוד השחור משחור, שיוו לה מראה של בובה מתקופה אחרת שהשתלט עליה שד. בדיוק מסוג הבובות שמשאירות אותך ער וחרד כל הלילה בציפייה שתתנפל עלייך. האווירה שהיא מייצרת נראית כשייכת לעולם המנגה היפני – ילדות נטולות גיל עם עיניים גדולות ופה מצויר. כשהן מופיעות, התחושה היא שמשהו רע הולך לקרות. ולתחושת האסון הקרב יש, מתברר, קסם בלתי מבוטל.
בהופעות הפומביות שלה היא מזגזגת בין שמלות עם אפיל גותי לבין גיחות לא מנומקות למחוזות הטעם הרע של תחילת הניינטיז. היא בוודאי לא נמנית על הכוכבות המיטיבות להתלבש, אך את מעמדה האייקוני באופנה היא רכשה לתמיד בגיל 11, בדמותה של וונסדיי אדמס עם הצמות המהודקות ושמלות הילדה הוויקטוריאנית האבלה, רכוסות עד צוואר ושחורות, כמובן, תמיד שחורות.
היופי שלה הוא כמעט חייזרי, או לפחות כזה ששייך לעולם אחר, לא מפה ולא מעכשיו. מבחינתי, היא יכלה להיות הגרסה הנשית של ג'וני דפ – איתו גם שיחקה בסרטו של טים ברטון "סליפי הולו" – רק שהוא הפך לשחקן-על ואליל יופי שהמוזרות שלו גורמת לו להיות נחשק יותר, בעוד היא נותרה בשוליים. מוערכת ונחשבת, אבל ממש לא מלכת הכיתה.
למה לא? ריצ'י היתה חובבת פרוות ידועה, מה שהפך אותה לצ'ילבה הרשמית של ארגון PETA לזכויות בעלי החיים. רק לאחר שנציגי הארגון שלחו לה מכתב שבו הכניסו אותה לרשימת המתלבשים הגרועים באמריקה, היא הודיעה כי תוותר על מוצרי הפרווה. גם ההתבכיינות שלה על גובהה הפעוט מעצבנת למדי. שרה ג'סיקה פרקר, אווה לונגוריה, סלמה הייק וליידי גאגא – כולן נמוכות קומה, ולא מבזבזות זמן בתלונות על כך.
ובכל זאת: להפוך לאייקון אופנתי בגיל כה צעיר, ועוד כשאינך מלאך בלונדיני תכול עיניים ושופע מתיקות, זה לא עניין של מה בכך. כשאת גם מצליחה להתבגר תחת אור הזרקורים בלי להפוך לטרגדיה שמחכה לקרות או לקלישאת "גורלו האומלל של הילד הכוכב", כנראה שיש לך חוסן נפשי מעורר הערכה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
