באוגוסט האחרון פרסמה רותם סלע פוסט מרגש על הבוקר שבו חזרה הביתה אחרי לילה של צילומים ל"נינג'ה ישראל" וסיפרה לבנותיה שהלילה היה מיוחד במינו כי לראשונה אישה הצליחה לסיים את המסלול. המתמודדת שאחראית על רגע השיא הזה היא ספיר פישלזון, 29, שהייתה האישה הראשונה ללחוץ על הבאזר של המסלול המאתגר. "מאוד התרגשתי כשראיתי את הפוסט. האמנתי שההישג שלי מרשים, אבל לא ציפיתי שאנשים כל כך יתרגשו מזה. לפעמים אני אומרת לעצמי: ממה אנשים מתלהבים כל כך? לא שאני מורידה מערכי, אני פשוט מרגישה וייב מאנשים כאילו זכיתי באליפות עולם שאף אחד לא זכה בה לפני זה מימיו".
הגישה שלה להישג שהפך לשיחת היום במדינה אולי נובעת מכך שהיא הייתה חלק מעולם הספורט התחרותי מאז ומעולם. היא התחילה להתאמן מקצועית בגיל שלוש, ולמעט פאוזה קלה בצבא לא הפסיקה. אפילו בהיריון היא שמרה על שגרת אימונים אדוקה. "בכל תקופת ההיריון הייתי מאוד פעילה ולאנשים היה הרבה מה לומר לי על זה, ולא בקטע טוב: 'את מזיקה לילד שלך' או 'זה לא אחראי'. לקחתי את זה קשה, אבל כל כך רציתי להראות לעולם למה אישה בהיריון מסוגלת. אחרי הלידה פתחתי אינסטגרם כי רציתי להראות איך עושים פעילות גופנית עם תינוק וגם איך להיות פעילה בהיריון עוזר לך אחרי הלידה. ידעתי כמה עשיתי לעצמי טוב שהייתי כל כך פעילה במהלך ההיריון".
את חושבת שהאינסטגרם וההופעה שלך בתוכנית גרמו ליותר נשים לרצות גם להתאמן כדי להיות חזקות?
"כן, נקודה. וואו, כמות ההודעות שאני מקבלת מנשים! הן שולחות לי הודעות כמו 'איזה כיף שגרמת לי לצאת מהבית ולנסות ולהעז'. עכשיו אני מאמנת נינג'ה ומגיעות נשים עם כל סוגי הגוף ובכל הגילאים. הן ראו שאני כולי 1.56 מ' ועשיתי את הנינג'ה, והן מבינות שלא חייב להיות רק מודל אחד מקובע, זו יכולה להיות כל אחת. אני רואה את הגיוון של המתמודדות שמגיעות להתחרות בעונה הזו לעומת עונות קודמות. הן מעזות יותר".
ההשתתפות של פישלזון בתוכנית הפופולרית מסמלת תפנית חיובית בכל מה שקשור לתפיסת מודל הגוף והיכולת של נשים. בשנים האחרונות יותר ויותר נשים מתמכרות לתחושת החוזק שבאימוני הכוח, ולצד היוגה והפילאטיס מוסיפות אימוני כוח והרמת משקולות. ההודעות שפישלזון מקבלת באינסטגרם יעידו על המגמה המתגברת: "מישהי בדיוק כתבה לי: 'אני מאוד רזה ודקיקה ואני ממש רוצה להיות חזקה כמוך ושיהיו לי כתפיים רחבות כמו שלך'. ואני חושבת לעצמי כזה: 'יש! את רזה ודקיקה ואת רוצה להתחזק כמוני? כבר ניצחתי!'".
זה עדיין מפתיע אותך?
"תראי, מלא נשים וילדות שולחות לי הודעות בגלל שהצלחתי בענף הספורט, זה משהו שהוא מאוד מרגש. החיים שלי זה ספורט והיום אני מייצגת ספורטאית ששברה מוסכמות לגבי מה נשים יכולות. זה הדבר היחיד שגורם לי לעוף על עצמי".
את מקבלת תגובות על המראה האתלטי שלך?
"כשהייתי קטנה היו מבקשים ממני: 'תעשי שריר' או אומרים לי: 'וואי איזה חזקה ובריונית', והייתי עפה על זה! כי הייתי טום בוי ורק רציתי להיות בן. אבל בשנים האחרונות אני ממש מחוברת לנשיות שלי ובגלל זה, אגב, החלום שלי זה להצטלם למותג הלבשה תחתונה. להראות לכל הנשים שמתלבטות בינן לבין עצמן אם הן באמת רוצות להיות 'בריוניות', כמה שזה מגניב ויפה להיראות אישה חזקה. אני מאוד שלמה עם הגוף שלי. אני כן עדיין מתעסקת בו המון, זה הקושי שבלהיות ספורטאי, יש לי ציפיות גבוהות מעצמי. אבל האימונים כל כך עזרו לי לאהוב את הגוף שלי. בהיריון הכי אהבתי את עצמי וגם ב'נינג'ה' ממש אהבתי את איך שנראיתי בזכות האימונים".
את מצליחה להעביר את זה הלאה?
"אני מאמנת היום קבוצות מעורבות של גברים ונשים. עכשיו נכון, אולי ביכולות זה לא תמיד בדיוק אותו הדבר, אבל כשאני עומדת מול קבוצה של בנים ובנות יחד, בתור מאמנת, זה מבחינתי עוד חלק ממה שאני רוצה לתת לטובת העלאת המודעות הנשית של - בואו, אל תרגישו שאתן מיעוט, גם אתן מסוגלות וגם אתן יכולות".
הגענו כדי להיראות טוב, נשארנו בגלל ההערכה העצמית
על אף הפופולריות שצוברים אימוני הכוח, הרבה נשים רוצות אך עדיין חוששות. בגלל זה הרגישו סגית כדורי ושיר קרובטי צורך לפתוח קבוצת נשים במכון הקרוספיט Attakashaka שבו הן התאמנו בעצמן. הן התחילו להגיע ל"בוקס" (כינוי למועדון קרוספיט; ד"פ) הממוקם בראשון לציון כמה שנים קודם לכן, בלי שום ניסיון קודם, והתאהבו בעולם המשקולות עד כדי כך שהן החליטו להפוך את זה למקצוע.
"הגעתי לקרוספיט לגמרי במקרה, דרך קבוצת הוואטסאפ של הגן של הבן שלי. ישר סיפרתי לשיר והגענו לאימון", מספרת כדורי. "באימון הראשון לא הבנתי מה קרה בדיוק, אבל מהר מאוד זה הפך לסיפור אהבה בגלל ישראל שמלי, המאמן שלי, ובגלל הקהילה, האנשים ובעיקר האתגרים. הספורט הזה לא מסתכם רק בלהתחטב או בלרדת במשקל. יש המון אתגרים לגוף: גמישות, טכניקה, משקלים. זה אורח חיים".
סגית, לפני כן הגעת מעולם של התעמלות קרקע. זה מאוד שונה מקרוספיט.
"כשהגעתי להתאמן, באתי ממקום של כן לשמור על המשקל ולהיראות טוב, אבל מהר מאוד זה נשאר בצד ונתתי מקום לעניין הזה של להתחזק".
שיר: אני לא התאמנתי לפני בכלל, ואז סגית לקחה אותי והאימון הראשון היה הזיה. באתי הביתה ואמרתי לבעלי: 'תשמע, נראה לי שהייתי עכשיו בקבוצה של אנשים שעומדים להתגייס'. אבל לאט לאט הייתה שם יציאה מאזור הנוחות ואתגר, וזה מה שהשאיר אותנו.
"אני לא אשקר, בהתחלה כשהגענו זה היה כדי להיראות טוב. היינו שואלות כל אימון את המאמן: 'כמה שרפנו היום?'. היום, בזכות האימונים, הביטחון וההערכה העצמית שלי הרבה פחות מבוססים על איך שאני נראית, ויותר על מה שאני יכולה לעשות, למה הגוף שלי מסוגל. גם התפיסה שלי של איך גוף צריך להיראות השתנתה, אם פעם הייתי מסתכלת על בנות עם גוף 'הרואין שיק' ואומרת 'יו איזו פצצה', היום אני לא חושבת ככה בכלל. יש לי הערכה אחרת לגוף, גם מבחינת הנראות וגם מבחינת היכולות שלו".
כמה גדל הרכב הנשים בקבוצה מאז שהתחלתן להתאמן?
סגית: "כשאנחנו התחלנו להתאמן, היינו הבנות היחידות, היו איתנו אולי עוד שתיים בקבוצה של 30 איש. היום זה חצי-חצי".
שיר: "ובאימוני הנפות יש היום רוב נשי, לעומת אימוני ג'ימנספיט, שזה אימוני משקל גוף, שם יש רוב גברי. כולם רוצים לגעת בכל התחומים".
אז למה בעצם לפתוח קבוצת קרוספיט רק לנשים?
שיר: "בגלל שעדיין יש את הפחד, בין היתר מלבוא לתוך קבוצה של אנשים שעושה קרוספיט כמה שנים, וכולם מזיעים נורא ובלי חולצה. בהתחלה זה יכול להיראות מאוד מאיים".
סגית: באיזשהו שלב הן כן עוברות לקבוצה מעורבת, אבל בתור התחלה זה מקום טוב להכיר את הגוף והיכולות שלו. מה גם שהגוף הנשי עובר דברים כמו היריון ולידה, שדורשים תשומת לב אחרת מגברים. יש יותר מקום להביא מודעות לעבודה על שרירי בטן ורצפת אגן".
ואתן עדיין שומעות בנות שמבקשות להתחטב אבל לא רוצות "להתנפח"?
סגית: "כן, אנחנו לפעמים עוד שומעות את זה, אבל לא נותנות לזה מקום. מה גם שאין כמו דוגמה אישית, אנחנו מתאמנות הרבה עם המתאמנות שלנו והן עפות על השרירים שלנו".
שיר: "הן רואות שאנחנו לא מפחדות ממשקלים והן מרימות גם. אנחנו אולי לא אובייקטיביות לגבי איך שאנחנו נראות, אבל בעינינו אנחנו לא 'שריריות מדי' ומצליחות לשמור על הנשיות שלנו, שגם קיבלה הגדרה מחדש. ואגב, גם המחמאות שאנחנו מקבלות ממתאמנים זה לא 'וואי, איזה כוסית את', אלא 'איזו חזקה את' והמון הרמות ופרגונים על היכולת ולא רק על הנראות".
מה הייתן רוצות שנשים אחרות ידעו על ספורט עם משקלים בכלל ועל קרוספיט בפרט?
שיר: "שאין כזה דבר חיטוב בלי משקלים מסוימים. ושכדאי להתמיד בספורט, לא משנה איזה, חייבים למצוא את הערך המוסף. חוץ מזה, כשאנחנו אמרנו לפני שש שנים שאנחנו מתאמנות בקרוספיט, זה דרש כל כך הרבה הסברים, כל הזמן היינו צריכות להתנצל. ישר היו אומרים לנו: 'תיזהרו, שלא תעשו לעצמכן נזק, שלא יצנח לכן הרחם, שלא תתנפחו'. בכלל לא ידעו מה זה. היום כשאני אומרת, הרוב כבר יודעים. אנחנו מכריזות על זה בגאווה".
אתן חושבות שבשנת 2020 נראה ברחובות יותר נשים שריריות?
סגית: "יהיה לזה הרבה יותר מקום וזה כבר לא ייראה כזה חריג לאנשים. יקבלו את זה יותר. פעם היו מעירים לי מלא. אפילו פה היו יכולים להגיד לי 'וואי סגית, איזה ארבע ראשי יש לך'. היום אני לגמרי בהשלמה עם זה. תני לי להישאר ככה כל החיים".
שיר: "אני חיה היום הרבה יותר בשלום עם הגוף שלי. אפילו שאני אחרי לידות ומתחת לבגדים לא הכל פרפקט, אני מאוד שלמה בגלל שהערך העצמי שלי לא מושתת על איך שאני נראית אלא על מה שהגוף שלי מסוגל לעשות".
"אין צורך לפחד ממשקולות"
"בעשור האחרון נהייתה יותר מודעות לכושר. אנחנו שואבים המון השראה מחו"ל - נשים מתחזקות ולא מתביישות להיראות חזקות", אומרת אירה דולפין, מאמנת הכושר המצליחה והבעלים של ה"פינק רום" מכוני אימונים לנשים. "ומה זה בעצם אישה חזקה? לא אחת כזו שירדה במשקל, אלא אישה שמגדירה את המטרות האישיות שלה דרך הספורט. המטרה הייתה לחזק, לתת מוטיבציה ולהציב אתגרים חדשים. אני רואה יותר ויותר נשים שרצות מרתונים, עושות 'איש הברזל'. לפני כמה חודשים הוצאתי כמה קבוצת נשים שמעולם לא רצו למרוץ נשים במדריד. אלו דברים שנשים לא היו עושות פעם".
את רואה את השינוי בתפיסה אצלך בסטודיו?
"בוודאי, ואני חושבת שהייתי גם חלק מהשינוי הזה. אני מאמנת נשים, ואיך שנראה הגוף שלי, ככה אני מאמנת גם אותן. זה שינוי שאני עברתי והעברתי אותו הלאה. פעם הייתה יותר בורות, מתאמנות שלי היו יכולות לומר לי: 'לא אירה, אני לא רוצה להרים משקלים'. הסברתי להן שאין צורך לפחד ממשקולות ושמסת שריר זה משהו שכולן צריכות. האימונים הפונקציונליים הפכו להיות יותר פופולריים ונקראים היום אימון כוח. פעם הן היו מתביישות להגיד שהן הולכות לאימון כוח, היום כולן רוצות להיות חזקות והן גם רוצות להראות את זה.
"רואים את זה גם באופנה, בנות לא מפחדות לחשוף שרירים. בעבר מראה שרירי היה נחשב לא מקובל, אבל היום, בגלל שאין כבר מודל יופי אחד, יש מקום גם לזה. אני הופעתי לאחרונה על השער של מגזין 'בלייזר', מגזין שלרוב מפרסם על השער נשים מאוד סקסיות, וזה היה סוג של הגשמת חלום עבורי. יש היום מאמנות שהן גם דוגמניות, וזה לא היה פשוט להגיע לזה".
