בדיוק לפני שנה, בפברואר 2019, יצא בעלה של רוית ברדיצ'סקי (53), אילן, מביתם שביישוב שריגים שמדרום לבית שמש – ולא חזר אליו. הוא נהרג בתאונת אופנוע, והיא מצאה את עצמה בלי החבר הכי טוב שלה, עם ארבעה בנים ועם חור גדול בלב. בתוך ההלם שנחת עליה הצליחה למלא באופן אוטומטי את המחויבויות שלה לעבודה ולסביבה, וגם עשתה עוד דבר אחד, שאותו היא ממש לא הייתה חייבת לעשות: כשבועיים בלבד אחרי התאונה חזרה לשחק בליגת הכּדוּרִֶשֶת לנשים, מאמאנט, עם הקבוצה שהיא הקפטנית שלה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"זאת הייתה חוויה מדהימה, שאני לא אשכח בחיים", אומרת ברדיצ'סקי. "היו שם כ-50 שחקניות ואנשי צוות, וקיבלתי מכולם חיבוק אדיר. הרגשתי שפיזית מחזקים אותי, וזה היה מאוד עוצמתי. אפילו ניצחנו במשחק, דבר שממש לא היה מובן מאליו".
ובכל זאת, השבר גדול. שנה אחרי התאונה עדיין לא החליפה ברדיצ'סקי את תמונת הפרופיל שלה בטלפון הנייד, שבה רואים אותה עם בעלה: הוא מחבק אותה מאחור, זורח בחיוך, והיא נשענת עליו בנינוחות וברוגע שכיום כבר אין לה. "כרגע אני לא מרגישה צורך להחליף את התמונה", היא אומרת. "הרי הלב הוא זה שמוביל בעניינים האלה. אמנם, בחרתי בחיים – לא הייתה לי אופציה לא לבחור בהם – אבל אני עוד לא יכולה לראות את האור. אחרי התאונה הגוף שלי התייצב מיד, יכולתי לעמוד על הרגליים, אבל לראש זה לוקח זמן. עד היום נראה לפעמים שהוא לא מבין, וזה מתעתע, כמו להיות ברכבת הרים. הרי איבדתי את החצי השני שלי".
ידעו שאני מורעלת
ברדיצ'סקי (53) גדלה ברמת השרון למשפחה ספורטיבית: אמא שלה הייתה קופצת למרחק, סבא שלה היה אלוף הארץ בקפיצה במוט, וסבתה התכבדה בתואר אלופת הארץ בסיף. לא פלא שגם היא אהבה את התחום. בתיכון למדה במגמת ספורט, שיחקה בכל הנבחרות של משחקי הכדור, קפצה לגובה והדפה כדור ברזל. עם זאת, היא מעולם לא חשבה לעסוק בזה באופן מקצועי. "בשנים שאחרי הצבא לא עסקתי בספורט", אומרת ברדיצ'סקי. "הלכתי ללמוד במכינה למקצועות מדעיים בירושלים והייתי בטוחה שאהיה אשת קריירה, אבל זה לא התגלגל ככה. הכרתי את אילן במכינה, התחתנו, נולדו הבנים (בני 26, 24, 19 ו-16 – זא"ט), ואני נכנסתי לענייני המשפחה. האימהות תמיד הייתה חלק משמעותי ממני, ומכיוון שרציתי להיות עם הילדים בבית, פתחתי משפחתון לתינוקות ולפעוטות. לפני 15 שנה למדתי עיצוב פנים, אבל לא עסקתי בזה מעולם".
לפני שש שנים חזרה לעסוק בספורט. "שיחקתי כדורעף חובבני ביישוב שלנו, ואז הצטרפתי לקבוצה של מאמאנט בקיבוץ צרעה. בהתחלה הייתי סקפטית. משחק הכדורשת לא נראה לי רציני, אבל מיד נדבקתי בחיידק. זה לא רק המשחק, אלא כל החבילה – הקבוצה, החיבור עם שאר הבנות. קוראים לקבוצה שלנו 'האלות', ואחרי ההלוויה של אילן אמרו לי האלות שעד שאני לא חוזרת לשחק, גם הן לא יחזרו. אני הקפטנית, והן ידעו עד כמה אני מורעלת, אז הן לחצו במקומות הנכונים".
היא גם החליטה לעבור קורס מאמנות. "נרשמתי אליו לפני שאילן נהרג. אחרי התאונה דחו לי אותו בשבועיים, ועד לרגע שסיימתי אותו, לא היה לי ברור איך אני בכלל עושה את זה. פשוט הלכתי לשם וקיבלתי אינסוף תמיכה ואהבה מהמאמאנטיות. כשעובדים על אוטומט, יותר קל לעשות דברים. כל מה שלא התחלתי לעשות ישר אחרי התאונה, אחר כך היה לי הרבה יותר קשה. אחרי התאונה העברתי את המשפחתון לבית של חברה; ההורים תמכו בי והצלחתי לסיים את השנה. אחריה היה לי ברור שאני לא חוזרת לזה, אבל לא היה לי מובן מאליו שאחזור לספורט דווקא. חשבתי שאולי אפנה דווקא לכיוון עיצוב פנים, תחום שאותו למדתי, אבל תוך כדי השנה והתהליך שעברתי, הבנתי שזה מה שאני רוצה".
הכירו את מאמאנט:
בנוסף לפעילות במאמאנט היא מתאמנת פעמיים בשבוע בחדר כושר וגם עוברת קורס מדריכי סטודיו. איתה בכיתה לומדים תלמידים בשנות ה-20 לחייהם, צעירים מבנה הבכור, והיא נדרשת לבצע איתם את אותם תרגילים. המשימה לא קלה לה, אבל בנחישות שלה קשה להתחרות. "בנשמתי אני ספורטאית, ותחום הספורט היווה לי מעטפת בכל התקופה של האבל, אז החלטתי להפוך את התחביב למקצוע. היום אני מקפצת עם ילדים, וזה מאתגר. אני עובדת על עצמי לא להתאכזב כשאני לא עומדת בקצב. עוד ארבעה חודשים יהיו מבחני סוף קורס; הכושר שלי טוב, אז אני מאמינה שאעבור אותם. אני מכוונת את עצמי לאימון לגיל השלישי, כי מן הסתם צעירים לא ירצו להתאמן אצלי, ואני מתאימה את עצמי למציאות. הספורט אִפשר לי להחזיר תחושת שליטה על החיים שלי. הוא הוציא אותי מאזור הנוחות ונתן לי תחושת חופש ויותר מודעות לבריאות שלי. פתאום הבנתי עד כמה החיים שלנו שבריריים".
לא יודעים מה קרה שם
ברדיצ'סקי היא אישה מאופקת, מפוכחת, עם לחיצת יד חזקה וקול עדין. את העצב במבטה אי אפשר לפספס, אבל מדי פעם, כשאנחנו מחליפות חוויות על גידול ילדים בוגרים, או כשהיא מספרת על בעלה ז"ל, האור חוזר לעיניה. "אילן היה איש שקט, צנוע ומאוד משפחתי", היא אומרת. "הוא אהב לבשל דברים מיוחדים ולאכול טוב: היה מוכן לרכוב שעות למקומות רחוקים על מנת ליהנות מאיזו מנה טובה. נהיגה על אופנוע הייתה הספורט שלו. זה היה בנשמתו, בדמו, התרפיה שלו, ואני פרגנתי לו על האהבה הזאת. הוא רכב תמיד לבד, ומאוד בזהירות, אף פעם לא על כבישים רטובים, וגם לא בחושך ובשעות עומס. הוא הכיר את הכבישים ואת הבורות בעל פה, ולכן אנשים היו בשוק כשהוא נהרג. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה שם, כי לא היו עדי ראייה. הוא כנראה פשוט החליק".
היא מודה שכנראה עדיין לא עיכלה את העובדה שהוא לא יחזור, וזאת, לדבריה, אחת הסיבות לכך שהסכימה להתראיין. "אם אני מספרת את הסיפור לעולם וחושפת את זה, יש בכך משהו טיפולי, סוג של התמודדות והכרה. אני לא מאלה שכותבים על עצמם בפייסבוק, ויש לא מעט אנשים שמכירים אותי ובכלל לא יודעים על מה שקרה. אני מרגישה שברגע שאפתח את זה לעולם, אקבל חותמת שזה באמת קרה".
איך הבנים מתמודדים עם האובדן?
"גם אני וגם הילדים מתפקדים ברמה מאוד גבוהה: לומדים, עובדים, משרתים – ועצובים. אני משתדלת לא לבכות ליד הילדים, אלא לעצמי או לחברה. אני ממציאה את עצמי מחדש גם כאמא ויוזמת שיחות משפחתיות כדי לאפשר לילדים להתפרק. עכשיו הם צריכים אותי שוב. זה גם חלק מהאופי שלי".
מיהי המאמא של מאמאנט? הקליקו על התמונה:
