הרגאיי, הראסטות והקונספירציות: 75 שנה להולדתו של בוב מארלי
ב-36 שנותיו הספיק המוזיקאי להיות אחד הכוכבים הגדולים בעולם ולפעול למען מטרות פוליטיות וחברתיות. האם הוא באמת מת ממלנומה? לא כל המעריצים בטוחים בכך
כשסיפרנו לכמה חברים שאנחנו מציינים השבוע את יום הולדתו של בוב מארלי, שביום חמישי הקרוב (6.2) אמור היה להיות בן 75, התגובות נעו בין "מוזיקאי שגדולתו עומדת בשורה אחת עם אלביס פרסלי והביטלס", ועד "זה כמו לכתוב על משה רבנו". ואכן, אי אפשר להמעיט בחשיבותו של מארלי, בן עניים שגדל בסמטאות מוכות עזובה בטראנצ'טאון, ג'מייקה, שינה את עולם המוזיקה, את תרבות הפופ, את הזיקה לאפריקה ואת ההתעוררות של היסודות המדוכאים באשר הם, וכמובן שימש השראה לדורות של אוהבי מוזיקה. מנקודת ראות ישראלית, נדמה לעיתים שמארלי הוא אחד המוזיקאים הבינלאומיים שממש התאזרחו בארץ, כמו ג'ו קוקר וניק קייב, איש-איש ותקופתו: היו שנים שרבים מהפאבים וממועדוני המוזיקה בקיבוצים ובמושבים היו מקושטים בפוסטרים, בדגלים ובתמונות בהשראתו, ואוכלסו בצעירים ובצעירות שהתהדרו בראסטות ובלוּק ג'מייקני למהדרין.
צפו בו מבצע את להיטו "No Woman, No Cry" בהופעה בבוסטון ב-1979:
הוא נולד ב-1945 בכפר קטן בג'מייקה לאם שחורה ולאב לבן שאמו הייתה כנראה ממוצא סורי-חלבי-יהודי (כן, בוב הוא שלנו). משפחתו של האב לא ראתה בעין יפה את הולדתו של הילד לאם שחורה, ואביו נטש את האם ואת בנו וראה אותם רק לעיתים רחוקות. הבן גדל בתנאי עוני: אמו עבדה בעיר הבירה, קינגסטון, והוא הצטרף אליה מאוחר יותר, נשר מהלימודים, עבד קצת כרתך ובעיקר שוטט ברחובות. בתקופה זו, ראשית שנות ה-60, הוא נחשף למוזיקה שנוצרה בג'מייקה, תחילה הקליפסו ואחר כך הסקא, עם הזמרים ג'ימי קליף, דזמונד דקר ועוד, שהביאו את המוזיקה הזו לבריטניה. ב-1962 זכה מארלי לחסותו של המפיק קלמנט דוד (קוקסון), שהקליט אותו וגם נתן לו מקום לגור. באותן שנים הוא הקים את להקת הוויילרס, עם בוני ווויילר, פיטר טוש ואחרים, חתם על חוזה הקלטות בחברה של דוד והתחיל לכבוש את ג'מייקה.
באותה תקופה התעצבה דמותו של מארלי כפי שאנחנו מכירים אותה. אלה השנים שבהן הוא גם הצטרף לראסטפרי – דת שנוסדה בג'מייקה בשנות ה-30, עמוסה בסמלים ובמשמעויות ורואה באתיופיה את הארץ המובטחת ובקיסר האתיופי היילה סלאסי סוג של משיח. רבים מבני הדת ספוגים ברוחניות מעמיקה; הם גם ידועים בצמות הארוכות שלהם, הראסטות, ובעישון מאסיבי של גראס. מארלי, מצידו, התמסר לא רק לדת, אלא גם לקריירה: אחרי שכבש את המצעדים במולדתו, התחיל לכבוש את המצעדים הבריטיים ועשה זאת בחסות המייסד של חברת התקליטים איילנד, כריס בלקוול, לבן יליד ג'מייקה, ובחסות מוזיקלית חשובה לא פחות, של המפיק האגדי לי סקרץ' פרי. ב-1973 החלו הוויילרס להצעיד בבריטניה להיטים שהיו רכים יותר מהרגאיי הקשוח שאפיין את תחילת דרכם. אחד מהם, "אני יריתי בשריף", אומץ על ידי אריק קלפטון, והגרסה המצליחה שלו הזניקה את הקריירה של מארלי:
בינתיים נפרד מארלי מהצמד המייסד של הוויילרס, אבל המשיך להשתמש בשם הלהקה בצמוד לשמו, שהופיע בראש. בשנים הללו הוא נע בין ג'מייקה, ארצות הברית (לשם עברה אמו, והוא עצמו עבד שם תקופה קצרה כפועל במפעל של קרייזלר) ובריטניה, שם זכה להצלחה הגדולה ביותר. השפעתו על הפופ המערבי בשנות ה-70 הייתה כל כך גדולה, שכמעט כל מוזיקאי שכיבד את עצמו דאג להכניס שיר בניחוח רגאיי לרפרטואר שלו. אלא שמארלי לא הסתפק בהצלחה אמנותית: כמי שבא מאי עני, מוזנח ואלים, עם פוליטיקה עכורה ועקובה מדם, הוא רצה להשפיע. ב-1978 ניסה לאחד בין שני הפוליטיקאים המובילים בג'מייקה באותה תקופה – ראש הממשלה מייקל מנלי ויריבו אדוארד סיגה – ובאחד הקונצרטים הרבים שקיים למען אחדות מולדתו, שכנע אותם ללחוץ ידיים. מארלי גם פעל רבות למען אפריקה וזכה למדליית השלום של האו"ם בזכות פעילותו זו, וכן תרם מכישרונו למען לגליזציה של הקנאביס והופיע בקונצרטים שהוקדשו לנושא.
חייו האישיים היו סוערים לא פחות מהקריירה האמנותית ומפעילותו הציבורית. רשמית הוא היה נשוי לזמרת ריטה מארלי, שאיתה התחתן ב-1966 אחרי שהכיר אותה באולפן של קוקסון דוד. היא ליוותה אותו בהופעותיו וילדה לו שלושה ילדים, והוא אימץ את שתי בנותיה מנישואיה הקודמים, אבל רשימת ילדיו לא מסתיימת כאן: היו לו עוד שמונה ילדים מנשים אחרות, כך שרשימת יורשיו כללה לא פחות מ-13 צאצאים. חלקם – זיגי וסטיבן, למשל – נעשו מוזיקאים מצליחים בעצמם (ונוהגים לבקר בישראל מדי פעם); אחרים הפכו את השם מארלי למותג מצליח באופנה ובתחום הסאונד. בוב מארלי היה לאחד הכוכבים המזוהים ביותר בתרבות המערבית, כמו מרילין מונרו, אלביס פרסלי, ג'ימי הנדריקס והביטלס; הוא גם היה סמל למוזיקה יוצאת דופן באיכותה ובמסרים הנוקבים שלה. ואת כל זה הוא הספיק לעשות ב-36 שנות חיים בלבד.
המלנומה שבה לקה מארלי היא גידול ממאיר שמקורו בתאים הקרויים מלנוציטים. רוב גידולי המלנומה מופיעים בעור, אבל הם גם עשויים להופיע תחילה בתור נגעים מתחת לציפורניים. מארלי אובחן כחולה במלנומה של ציפורן בבוהן כף רגלו לאחר משחק כדורגל ב-1977: במהלך המשחק הוא ספג פציעה בכף הרגל, שלא נרפאה, ומצבה אף החמיר. בעת אבחנת המחלה הומלץ לו לעבור ניתוח של כריתת הבוהן, אבל הוא סירב, שכן עקרונות הדת הראסטפרית אינם מתירים להסיר חלק מ"מקדש הגוף". הוא הסכים לעבור הליך מצומצם של הסרת הציפורן ושתל עור, אבל זה לא הספיק, והמלנומה החלה לשלוח גרורות בגופו.
בספטמבר 1980, אחרי שתי הופעות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, התמוטט מארלי במהלך ריצה בסנטרל פארק. הוא הובהל לבית חולים, שם התברר שלקה בגרורות מוחיות של המלנומה. הופעותיו בוטלו, והוא טס לגרמניה, לטיפול ניסיוני מבוסס תזונה אצל ד"ר יוסף איזלס, רופא גרמני שהתפרסם בזכות טיפול מיוחד בסרטן שאותו הגה. הטיפול הוכרז כלא מועיל, וב-1961 עמד ד"ר איזלס למשפט אחרי שמטופליו מתו. גם הטיפול שהוא העניק למארלי לא צלח. המוזיקאי ביקש לחזור לג'מייקה, אבל במהלך הטיסה חש ברע; המטוס נחת במיאמי, ומארלי הובהל לבית החולים ארזי הלבנון, שם הלך לעולמו ב-11 במאי 1981. עשרה ימים לאחר מכן זכה להלוויה ממלכתית בקינגסטון (ראו סרטון בראש הכתבה), עם סממנים מהדת הראסטפרית ומהדת האתיופית האורתודוקסית. את ההספד נשא ראש ממשלת ג'מייקה, אדוארד סיגה. המוזיקאי נקבר סמוך לכפר הולדתו כשלצידו הגיטרה שלו, ומילותיו האחרונות, לפי בנו זיגי, היו "כסף לא יכול לקנות חיים".
אחרי ההלוויה הופצו מספר תיאוריות קונספירציה לגבי נסיבות המוות. השכיחה שבהן טענה שמארלי נרצח על ידי סוכנים של הסי-איי-אי בשל מעורבותו בפוליטיקה הג'מייקנית. התיאוריה גרסה שקארל קולבי, בנו של ראש הסי-איי-אי וויליאם קולבי, העניק למארלי מגפיים שבהם הוטמן חוט תיל מנחושת רדיואקטיבית; החוט פצע את בהונו וגרם לסרטן. תיאוריה אחרת טענה שד"ר איזלס היה קצין אס-אס לשעבר ושיתף פעולה עם אנשי הסי-איי-אי בהרעלתו של מארלי. למעשה, איזלס שירת במלחמת העולם השנייה כחובש קרבי בוורמכט, נפל בשבי הצבא האדום ושוחרר בסוף 1945. הוא אמנם היה חבר במפלגה הנאצית, אבל ביטל את חברותו בה אחרי שהתבקש להפסיק לטפל בחולים ממוצא יהודי – וסירב לכך. סביר להניח שגם תיאוריות הקונספירציה האחרות סביב מותו של בוב מארלי אמינות באותה מידה.
איזה סודות מסתתרים סביב מותו של אלביס פרסלי? הקליקו על התמונה:
