גלית בשארים (49), בעלת בית קפה ומאפייה, נשואה ואמא לרון (20), ניר (18) וגיל (ז"ל), מתגוררת במושב ישע:
"נולדתי במושב ישע. אבי עסק כל חייו בחקלאות וגידל חצילים ולסבתא היה קייטרינג. עוד בצעירותי החלטתי שאני לא אגור במושב, לא אתחתן עם חקלאי ולא אעסוק באוכל. פניתי ללימודי כלכלה וניהול במכללת ספיר, ובזמן הלימודים הכרתי את בעלי. כשנולד בננו הבכור רון, גרנו בבאר־שבע. ואז בנו במושב יחידות מגורים ללא משק חקלאי, וחזרתי לשם עם תואר, תינוק ובעל שהחליט להפוך לחקלאי וכיום עוסק בגידול עגבניות.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
ניסיתי לעבוד בכל מיני עבודות של ניהול ושיווק, אבל הבנתי שבשביל זה לא כיף לי לקום בבוקר. כשילדתי את בני השני, ניר, אמא שלי הביאה לי עוגיות. כשאלה נגמרו וביקשתי עוד, היא אמרה: 'קומי לאפות'. אז התחלתי לאפות ולא הצלחתי להפסיק. התאהבתי בבצק ואפיתי יותר ממה שהמשפחה הצליחה לאכול. אמא הציעה שאשווק אותן, אבל התביישתי ואמרתי: 'מה פתאום? חזרתי הביתה עם כל ה'אסמכתאות' שצריך לביטחון עצמי ולתחושה שהצלחתי, ועכשיו אני אשווק עוגיות?'
בסוף החלטתי למכור בלי שיֵדעו שאני זו שאפיתי. שכרתי מאפייה ושיווקתי בקיבוצים באזור. אחרי כמה חודשים כבר נודע שאני זו שאופה.
כשנולד בני השלישי גיל, קראנו לו בחיבה 'גילו' ואני חייתי את החלום. קמתי כל בוקר לריחות האפייה וליטפתי את הבצקים כאילו היו בטן הריונית. עד שיום אחד, ב־2016, גילו חלה. יום אחרי הגילוי, נעלתי את הדלת של המאפייה ולא חזרתי אליה עוד. גילו היה בן שמונה כשהתחילו הכאבים ברגל. חשבנו שזה שריר שנמתח, עשינו פיזיותרפיה, אבל כלום לא עזר. זה היה סרטן עצמות בברך. התחלנו את הפרוטוקול הרפואי וכדי למנוע שמועות ופחדים בבית הספר, הכנו ביחד מצגת המסבירה על המחלה. השקופית האחרונה בה סיכמה: 'חכו לי ואני אחזור בשנה הבאה'.
בתשעת החודשים שלאחר מכן גילו עבר כימותרפיה וניתוח, וב־1 בספטמבר חזר ללימודים. כעבור חודשיים הכאבים חזרו וגילינו שהסרטן חזר. עבור כולנו זה היה משבר גדול, וגיל, שעד אז התייחס למצב בהומור, לקח את זה קשה מאוד.
כדי להכניס קצת שמחה לשגרה של בתי החולים מילאתי את החדר שלו בבלונים, במכתבים ובציורים של בני משפחה וחברים. הייתי מעבירה את הכל מחדר לחדר שבו גילו היה מאושפז, כי רציתי שתהיה סביבו אנרגיה טובה.
כעבור חצי שנה נאלצו לכרות את הרגל. אחרי הניתוח הוא פתח את העיניים ואמר: 'אני חייב לראות'. הלב שלי פרפר. פחדתי ממה שיראה. אבל כשהרמנו את השמיכה, הוא אמר: 'יופי, עכשיו כבר לא יכאב יותר'.
הוא עבר פיזיותרפיה קשה ופיתח הומור שחור. האחיות בבית החולים לא ידעו איך לעכל את זה, בן תשע עם הומור של איש מבוגר. כדי למנוע שמועות התחלתי לספר הכל בפייסבוק שלי וקיבלתי בחזרה המון תמיכה. זה מילא את החיים שלנו בחום ובאהבה, אבל הסרטן לא עזב אותנו ושלח גרורות לאגן ולריאות. באפריל 2018, כעבור פחות משנתיים מאז שאובחן, כשהוא בן עשר בלבד, גילו נפטר.
כולם ציפו שאתאבל, אבל הרגשתי שכל עוד יש בי כוח לתת, אמשיך את הצוואה של בני שרצה שנזכור לשמוח, כי שמחה הייתה בעיניו סימן לכך שעלינו על הדרך הנכונה. בכיתי ימים שלמים, ואז החלטתי לקום ולחזור לבצק ולאפייה.
שלושה חודשים אחרי פטירתו פתחתי במושב מאפייה חדשה ובית קפה הקרוי על שמו. הרהיטים והכלים שב'גילו לי' נתרמו על ידי אנשים שהיה חשוב להם לשמר את זכרו. גילו משתקף במקום מכל פרט קטן. כדי 'להעביר את זה הלאה', אני מציעה לכל מי שנכנס, לקנות 'ארוחה במתנה' או קפה למישהו אחר. בעת הקנייה ממלאים כרטיסייה ורוב הכרטיסיות עוברות למחלקת הרווחה של המועצה, שמחלקת אותן לנזקקים.
אחרי מותו של גיל יצאתי לטיול של אמהות שכולות, וכשהן שמעו שפתחתי בית קפה הן הרימו גבה. מישהי שאלה: 'איך את יכולה? את בכלל לא מבינה עדיין מה מצפה לך'. עניתי לה: 'מה עוד יכול לקרות? הדבר הכי גרוע כבר קרה לי, להחזיר את גיל אני לא יכולה, אני יכולה רק להתגעגע ולזכור'.
שורה תחתונה: האהבה שעטפה אותנו בזמן ההתמודדות עם המחלה גרמה לי לראות את החיים מזווית אחרת. יש בעולם המון טוב, שמחה ואופטימיות. עלינו רק לנתב את זה נכון ולזכור להעביר את זה הלאה".
