האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בבניין היפה בשכונת נווה שאנן בחיפה, המשקיף אל המפרץ והנמל, כולם מכירים את הכנסת האורחים של זהבה ואת טוב לבה, ולכן זה לא היה מוזר בעיניה שהשכן, שעזב את הבניין, דפק בשעות הערב בדלת והזמין את עצמו לקפה. "זה היה ביום רביעי בערב", היא משחזרת. "בדיוק עשיתי קובה לבן שלי ליום שישי. אמרתי לו: 'בטח, תיכנס', שאלתי לשלומו והוא סיפר שהוא חולה ובדיוק חוזר מבית החולים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לאכול, והוא ענה 'רק קפה', נכנס למטבח והתחיל לפתוח ארונות ומגירות. חשבתי שהוא מחפש כוס, אז אמרתי לו: 'שב, אני אכין לך', אבל הוא התעקש להכין בעצמו. היום אני יודעת שהוא חיפש סכין, וכמה שיותר גדולה. הוא ראה תבנית ריקה של עוגת גבינה על השיש, ואמר: 'חבל שהעוגה נגמרה', ואני כל כך שמחתי שנשארה עוד חתיכת עוגה במקרר, בשבילו. עוד לא ירד לי האסימון, רציתי לארח אותו כמו שצריך. אמרתי לו: 'תראה איזה מזל, איך אלוהים אוהב אותך'".
אילו יחסים היו ביניכם כשכנים?
"הכרתי אותו עוד כילד, וגם את האחים שלו. ההורים שלו היו חברים של בעלי ז"ל. לא ראיתי אותו הרבה שנים, וכשהוא בא לגור בבניין עם משפחתו, מאוד שמחתי. אמרתי לו: 'תיכנסו בהזדמנות, תגיד לאשתך שאם היא צריכה משהו, שלא תהסס לדפוק'. אחרי כמה שנים הם התגרשו והוא עזב את הבית, ופתאום הוא חזר. מכל הדיירים הוא דפק דווקא אצלי. שתה את הקפה, דיבר בלי סוף, התלונן, ואני – נכנס לי באוזן אחת ויצא בשנייה – רק חיכיתי שילך כבר.
"הוא אמר שהוא רוצה לעשן, הוציא קופסה עם טבק והתחיל לגלגל. אמרתי לו: 'תעשה לי טובה, תעשן בחוץ', והוא באמת יצא למרפסת. אני חושדת שהוא היה תחת השפעת סמים. כשהוא סיים לעשן הוא לקח את הכוס למטבח ולא חזר, התמהמה. לא הבנתי מה הוא עושה שם, אבל לא הצלחתי לראות. ואז הוא חזר, התיישב צמוד אליי, ופתאום הוא שם עליי יד, ניסה לחבק אותי. נרתעתי לאחור, צעקתי עליו: 'מה אתה עושה?' ואז ראיתי את הסכין. הייתי בשוק, כל כך נבהלתי. הוא אמר לי: 'מה שאני אגיד לך את תעשי'. אמרתי לו: 'אין בעיה, רק תוריד את הסכין כי זה מלחיץ אותי'. ראיתי שאין עם מי לדבר, והחלטתי לציית. הרגשתי שאם אנסה להתנגד זה לא ייגמר טוב".
מה הוא אמר לך לעשות?
"הוא אמר שהוא צריך את האוטו לשבועיים, כי הוא צריך לנסוע לאילת, וצריך גם כסף. נתתי לו את המפתחות של האוטו ואת הקוד, אמרתי לו שייקח את כל מה שיש בארנק, חשבתי שייקח וילך, אבל אז הוא הסתובב אליי ואמר לי: 'תורידי את החולצה'. הורדתי את החולצה ואז הוא ביקש שאוריד גם את החזייה".
ניסית לדבר אל לבו?
"ברור, אמרתי לו: 'אני כמו אמא שלך, אני מכירה את ההורים שלך ובחיים לא עשיתי לך משהו רע, למה אתה עושה את זה?', אבל הבנתי שאין עם מי לדבר. לא הייתה לי ברירה, עשיתי את מה שהוא ביקש, ואז הוא התחיל לגעת בי. הוא ביקש שאשתף פעולה, שאחבק אותו ואנשק אותו, ואני פעלתי על אוטומט. הוא נראה לי כמו חיית טרף שהשתחררה מהכלוב, ידעתי שהוא מאוד מסוכן ולכן במשך שעתיים ומשהו עשיתי כל מה שהוא ביקש, אך למזלי הוא לא הצליח לאנוס אותי".
מה עבר לך בראש?
"שאני בסכנת חיים. הייתי בטוחה שאני בחלום, זה הרי לא יכול להיות אמיתי. באיזשהו שלב הוא עזב אותי, גלגל עוד סיגריה והלך למרפסת לעשן. הוא הקפיד להישאר עם הפנים אליי, ולא עזב את הסכין שבידו לרגע. כשהוא סיים את הסיגריה הסיוט התחיל מחדש, ואז הוא שאל אם יש לי שמן זית בבית, השד יודע בשביל מה. אמרתי לו איפה השמן, הוא הלך למטבח - שוב עם הפנים אליי והסכין המונפת בידו. הוא פתח את המגירה, וברגע שהוא הוריד את הראש לכיוון הבקבוקים כדי למצוא את השמן, קפצתי מהספה ורצתי לדלת".
איך היה לך אומץ?
"לא יודעת, זה היה אינסטינקט הישרדותי. איך שאני, כמעט עירומה, פתחתי את הדלת והתחלתי לצרוח, צרחתי את הצרחות של החיים שלי. במקרה קרוב משפחה שלו גר בבניין, הוא יצא עם אשתו ושאל מה קרה. סיפרתי לו על התקיפה, ואז הם ראו שכל העורף שלי דם. אפילו לא שמתי לב שהוא פצע אותי מרוב שהייתי בסטרס. הם מיד הזמינו משטרה ואמבולנס, חזרתי הביתה לקחת בגדים וראיתי שהוא ברח והשאיר אחריו את הגראס ואת הארנק שלו. הפתעתי אותו שברחתי, כי לאורך כל התקיפה הייתי כל כך ממושמעת וכל כך קשובה אליו, שהוא היה בטוח שאני משתפת פעולה מרצון".
איך תפסו אותו?
"כשהמשטרה הגיעה אני כבר לא הייתי פה, נסעתי באמבולנס לבית החולים, והשוטרים בסיוע השכנים התחילו לחפש אותו בכל הסביבה. את יודעת איך השכנים בכו כשזה קרה? הם היו מזועזעים, במיוחד שהם הכירו את התוקף. אחת השכנות פשוט ראתה אותו מסתתר והתחילה לצעוק. הוא עוד ניסה להגיד לה: 'זה אני, השכן, את מכירה אותי', אבל היא כבר ידעה והזעיקה את השוטרים. הוא נעצר עד תום ההליכים (ועדיין עצור), וגיליתי שהוא כבר ישב בעבר בבית סוהר. אף אחד פה בבניין לא ידע את זה.
"השוטרים היו נהדרים, הם באו לבית החולים באותו ערב, למחרת באו לבקר אותי בבית וביום שישי הזמינו אותי שוב, כדי להשלים את החקירה. הם רצו לעשות את זה במהירות הבזק, כדי לגבש המלצה למעצר עד תום ההליכים ולכתב אישום".
היה לך קשה לשחזר מה קרה?
"החוקרת נתנה לי הרגשה טובה, אז סיפרתי לה את כל האמת בלי להרגיש מבוכה. הרגשתי שהיא מאמינה לי וזה חיזק אותי".
חתונה בתוך חודשיים
זהבה נולדה בירושלים, ליד שוק מחנה יהודה, ויש לה 17 אחים. הוריה, שעלו מכורדיסטן, התחתנו לאחר שאביה התאלמן ונותר עם שמונה יתומים. לאחר הנישואים נולדו לו עוד עשרה ילדים מאמה של זהבה, היא הבכורה שבהם. "אמא שלי הייתה נכה ביד, אז חיתנו אותה עם אבא שלי, שהיה אלמן ומבוגר", היא מספרת.
היא זוכרת עוני, אבל לא מסכנות. "זו הייתה תקופה שלאף אחד לא היה, גם לא היו ממלאים את הבית כמו היום", היא נזכרת. "כל יום הולכים לשוק וקונים בכמה שיש. לחם עם מרגרינה ועל זה קצת סוכר היה בשבילנו עולם ומלואו. אבא שלי היה פועל בניין ופרנס לבדו 18 ילדים, ללא משרד הרווחה, ללא לשכת הסעד. הוא היה הולך לשוק, קונה פח של אורז, פח סוכר, פח ביסקוויטים, נועל אותם במטבח וכל בוקר לפני העבודה הוא היה מוציא כמה שמספיק לאותו יום. הוא לא היה משאיר פתוח חופשי־חופשי, כי מה אם לא יהיה מחר? הוא היה איש מיוחד, חיים גורי עשה עליו פעם כתבה, איך פועל מירושלים מפרנס 18 ילדים".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהתקופה הזאת?
"לא היה נהוג לחגוג אצלנו ימי הולדת. כשבכיתה שלי התחילו לעשות מסיבות בת מצווה, רציתי גם. ביקשתי מסבתא שלי כסף לקנות קצת כיבוד, ופלים, סוכריות, בייגלה. הזמנתי את כל הכיתה בשבת, והיו לנו שני חדרים, סלון ועוד חדר. אבא שלי חזר מבית הכנסת, הלך לישון בסלון, ואנחנו היינו בחדר השני, שרים, צוחקים, ופתאום אבא שלי התעורר והתחיל לצעוק: 'מה זה הרעש הזה? תעופו מפה!' כל הילדים נבהלו וברחו, ושבוע לא הלכתי לבית ספר מרוב בושה".
בגיל 14 חברה מהשכונה עברה לקיבוץ אפיקים ושלחה לה משם מכתב עם הצעה להצטרף. "לא דיברתי עם ההורים, ישר הלכתי לסבתא שלי שהייתה מאוד מעורבת בחיים שלנו, ואמרתי לה שאני רוצה ללכת לקיבוץ", היא מספרת. "סבתא שלי בכתה, אבל לא יכלה לעמוד בדרכי. היא נתנה לי דמי כיס ונסעתי לבד, לא אמרתי להורים, ממש ברחתי מהבית. לא ידעתי למה לצפות, חשבתי שזה רק חברת נוער, כמו פנימייה. כשראיתי את כל חברי הקיבוץ הייתי המומה. הייתי מאושרת בקיבוץ, היה לי טוב שם. פחדתי לחזור הביתה, כי ידעתי שההורים שלי כועסים. בסוף גם האחים שלי הלכו לקיבוצים, סללתי להם את הדרך".
באחת החופשות שלה מהקיבוץ ביקרה קרובי משפחה בטבריה, שם הכירה את בנם, משה קדם, שהיה מבוגר ממנה ב־11 שנה. למרות שהייתה רק בת 15 והוא כבר בן 26, הוא התאהב בה והחל לחזר אחריה. אחרי שנתיים בקיבוץ כל בני מחזורה התגייסו לצבא, והיא חזרה הביתה לירושלים, כיוון שהייתה צעירה מכדי להתגייס. "התחלתי לצאת עם אח של חברה שלי, אבל אחרי תקופה הוא נפרד ממני", היא מספרת. "הייתי מאוד עצובה וחשבתי על משה. החלטתי לנסוע לטבריה לבקר את הקרובים שלי ובתוך תוכי קיוויתי שהוא יהיה שם. נפגשנו שם, ראינו שאנחנו מתאימים והחלטנו להתחתן. סבתא שלי הסתייגה, היא אמרה שהוא מבוגר בשבילי, אבל אני התעקשתי. התחתנו אחרי חודשיים ברבנות בטבריה, היו לנו רק שלוש פגישות עד החתונה. הייתי ילדה טובה, התחתנתי בתולה. איפה יש היום סיפורים כאלה?"
מה בער לך להתחתן?
"מאוד רציתי להתחתן ולהקים כבר בית משלי, היה לי מאוד קשה לחזור לבית של ההורים אחרי הקיבוץ".
דום לב על השטיח
לזהבה ומשה נולדו ארבעה ילדים. משה היה איש קבע בחיל הים, וזהבה שימשה במשך 22 שנה סייעת בגנים עירוניים בחיפה. לפני 30 שנה משה נפטר במפתיע מדום לב בגיל 54. היא הייתה אז רק בת 43, אם לארבעה. בתה הצעירה הייתה בת 11.
"ישבתי בסלון, ופתאום משה בא ונשכב מולי על השטיח. לא שמתי לב, קראתי עיתון", היא נזכרת. "הבת הקטנה שלי שאלה אותי למה אבא שוכב על השטיח, קראתי לו והוא לא ענה. הייתי היסטרית, אבל הילדה לא איבדה את העשתונות, והלכה לקרוא לשכנה שלנו, אחות במקצועה. היא הזמינה מיד ניידת טיפול נמרץ והתחילה להנשים אותו, אבל זה לא עזר. באותו לילה הוא נפטר".
הוא היה עד אז אדם בריא?
"במהלך שירותו כרס"ר משמעת הוא יצא לקורס קצינים והיה לו שם אירוע לבבי קל. הוא תבע את הצבא והכירו בו כנכה צה"ל, כי הוכח שהאירוע קרה בגלל הצבא. כשהוא נפטר הוכרתי כאלמנת צה"ל".
בגיל 45 פרשה מעבודתה בגלל פריצת דיסק. באותה תקופה הכירה בן זוג דרך חברה, אבל אחרי שמונה שנים הם נפרדו ומאז היא מסרבת לכל ניסיון שידוך. "טוב לי עם הלבד שלי, אני אוהבת להיות חופשייה", היא מסבירה. "בעקבות מה שעברתי הילדים והשכנים לא עזבו אותי לרגע. אחרי שבועיים אמרתי לכולם: 'תעזבו אותי, אני לא פוחדת ואני רוצה להיות לבד ולחזור לחיים שלי'".
לא פחדת לישון לבד בבית אחרי המקרה?
"בלילה הראשון שכנה שלי נשארה איתי כל הלילה, לא השאירה אותי לבד. בבוקר קמתי ואמרתי לעצמי: 'זהבה, קומי, צריך להכין קוסקוס לשבת'. החלטתי להשאיר את הפרשה הזו מאחוריי ולקחת את עצמי בידיים. אם היו מספרים לי שהבן אדם הזה, שהכרתי עוד כילד, יעשה לי דבר כזה, לא הייתי מאמינה. דווקא חיבבתי אותו. פעם התקלקל לי התריס, ראיתי אותו בכניסה וסיפרתי לו, אז הוא בא וסידר לי, שתה קפה, דיברנו. שכנות טובה, לא יותר ולא פחות. לא הייתי חושדת שהוא מסוגל לעשות דבר כזה".
איך התקיפה השפיעה על חייך?
"קודם כל, אני בודקת בעינית של הדלת מי דופק. פעם פתחתי בלי לשאול, והיום אם אני לא מכירה אני לא פותחת. עזבי שלאיש הזה הייתי פותחת בכל מקרה, כי אני מכירה אותו.
"אני חולמת על המקרה מדי פעם, אבל משתדלת לא לחשוב על זה ביום ולכן זה לא בא לי בלילה. הציעו לי ללכת לטיפול ואמרתי שיש נשים שצריכות את זה יותר".
דיברת עם מישהו מהמשפחה שלו?
"לא".
את מודעת לכך שזה יכול היה להיגמר אחרת?
"זה לגמרי יכול היה להיגמר אחרת. באותו ערב הוא היה בן אדם מסוכן ולא משנה כמה זמן הוא מכיר אותי וכמה הוא מחבב אותי. אני מודה על זה יום־יום. קיבלתי את החיים שלי מתנה".
