עבודת החריטה הסיזיפית של האמנית לאה לאוקשטיין נעשית על רקע מלמול שבו היא חוזרת ואומרת את המילים "השם או אשם" ולהפך, שמתערבלות בקצב הסאונד ונשמעות כנעות על ציר שבין תפילה קדושה להלקאה עצמית. לוח העץ השחור נפצע אט-אט בחריטות העמוקות, והידיים המשוכפלות של האמנית ממלאות את המסך על רקע שירה פגאנית בשפה הלאטבית, במילים הלקוחות מספר "שולחן ערוך" שבהן היא אומרת כי על כל אדם להודות על הרע כפי שהוא מודה על הטוב. לדברי לאוקשטיין, עבודת הווידאו "קורבן אשם – קורבן השם" משלבת בין אלמנטים נוצריים שעליהם גדלה כילדה בעיר גולבנה בצפון מזרח לטביה, לאישה החרדית-לאומית ממעלות תרשיחא שהיא היום – חיבור שלראשונה בא לידי ביטוי ביצירתה.
לאוקשטיין, 34, נשואה ואם לשלושה ילדים, מוצאת רגשות אשם גם בעבודתה היומיומית כסטייליסטית אישית הפועלת בעיקר במגזר הדתי. "מה זה יעזור לנו אם רגשות האשם ינהלו אותנו?" היא תוהה, "בסדנאות וההרצאות שלי אני נוגעת בשינוי הפנימי והחיצוני של סטיילינג, מאחר שהרבה נשים מסתבכות בנושא של דימוי הגוף העצמי שלהן. הפתרון הוא קודם כל להאמין בהשגחה פרטית".
אם עליתי במשקל ולא טוב לי עם המראה שלי, מה הקשר להשגחה פרטית? אמונה באלוהים לא תעשה אותי רזה יותר.
"יהודי אמור להסתכל קדימה: נפלנו, נכשלנו, לא משנה מה, צריך לקבל את המצב הנתון באהבה. מבנה גוף לא משתנה אם עולים או יורדים במשקל, המידה כן, ולכן צריך שרגשות אשם לא ינהלו אותנו. בכלל, רגשות אשם זה עניין נוצרי. זה לא מה שהקב"ה מצפה מיהודי. אפילו רבי נחמן אומר שמי שמכה את עצמו ומרגיש רגשות אשם זה יותר גרוע מהחטא עצמו".
את עצמך לא נולדת יהודייה.
"נכון, אבל היתה לי אמונה שאני יהודייה ושהתורה אמת".
היה טריגר שהוביל לאמונה שלך ביהדות?
"תמיד היתה לי אמונה באל אחד והרגשתי השגחה פרטית. בהתחלה עוד האמנתי שהמשיח יגיע וזה ישו, אבל אחר כך הגעתי למסקנה שהמשיח יהודי ושל עם ישראל. התחלתי ללמוד בסוכנות היהודית פעמיים בשבוע שיעורים בעברית ושיעורי היסטוריה ותנ"ך, הלכתי לבתי כנסת, הפסקתי לאכול חזיר והתחלתי להתפלל".
עשית את זה כחיפוש רוחני או שכבר ידעת שאת רוצה להתגייר?
"בהתחלה לא ידעתי שאני רוצה להתגייר. מישהי בסוכנות ארגנה טיול לזכאי עלייה, אז היא הציעה שאתגייר כדי שאוכל להצטרף לטיול. שם שמעתי לראשונה את המילה גיור והיה לי ברור שזה הצעד הבא שלי".
"לא ידעתי כלום על ישראל"
בגיל 19 היא נחתה בישראל, תחילה בפנימיית הדסים שבה התנדבה ובהמשך באולפן גיור בקיבוץ שדה אליהו בבקעת בית שאן. תהליך הגיור ארך כשנה ובסיומו הפכה ליהודייה. את התהליך עשתה יחד עם מי שלימים יהפוך לבעלה, גם הוא גר לטבי. "המזל שלי היה שלא ידעתי כמה תהליך הגיור מסובך", היא מספרת, "בהתחלה לא ידעתי שאני רוצה להיות דתייה, ועוד לא ידעתי עד כמה אשמור מצוות בהמשך, אבל התאהבתי בזה במהלך הגיור. כיום אני לא מגדירה את עצמי בתוך הדת ואני לא מרגישה שאני מסתדרת באיזו משבצת. אני יהודייה".
איך הגיבה המשפחה לתהליך הגיור?
"אבא שלי העיר לי קצת על המגן דוד, סבתא קצת צחקה, אבל אני בקשר איתם והוא מגיע לבקר את הנכדים בארץ".
יכולת להיות יהודייה בלטביה או בכל מקום, אבל בחרת גם להפוך לישראלית.
"נכון, והאמת שלא ידעתי כלום על ישראל. היה לי בבית קיר עם מפה של ארץ ישראל וצילומים של העיר העתיקה ושל תל אביב".
לאורך השנים עסקה באמנות ואופנה. אמנות למדה בחוגים מגיל שמונה, עיצוב אופנה למדה בתיכון. בנוסף, היא פועלת בקבוצת האמניות "סטודיו משלך" בירושלים, שדרכה הגיעה להשתתפות בתערוכה "מסיגות גבול" שמוצגת כעת במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים (אוצרת: ד"ר סיגל ברקאי, נעילה: 3 במאי 2020). בתערוכה מציגות 15 אמניות פלסטיניות וישראליות, ערביות ויהודיות, עבודות שמתריסות נגד הנורמות המגדריות והדתיות. חלק מהאמניות היהודיות מוחות בעבודותיהן על צווים חברתיים המניעים אותן לריבוי לידות ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים; האמניות הערביות מתריעות ומוחות על האלימות המופנית כלפי האישה בשם כבוד המשפחה.
לאוקשטיין ברורה מאוד לעצמה כשהיא נדרשת לסוגיות פמיניסטיות או לשאלות על הדרה בחברה היהודית, גם אם אפשר לנוע בחוסר נוחות לשמע התשובות שלה, בטח בהקשר של תערוכה המבקשת להתריס נגד נורמות מגדריות בחברה הדתית. "אני לא בקונפליקט", היא עונה לשאלה מה העמדה שלה בנושא הדרת נשים מאירועים חברתיים, למשל. "אני שומרת הלכה ואני מקבלת מה שההלכה מכתיבה. החמרות אני לא מקבלת".
מה למשל?
"היה לנו דיון בקהילה על חרקים בירקות. אם אני בודקת ולא רואה – אז אין. אם ראיתי נקודה והיא לא זזה – זה לא חרק, זה גרגיר חול. אני לא מחמירה".
בואי נחזור רגע לנושא של הסגת גבולות. כאישה וכאמנית, את מרגישה שאת נדרשת לבחינת הגבולות שלך? לפריצת הגבולות?
"יכול להיות שכן. לפעמים אני מרגישה כבולה, כי בארץ צריך בכל מקום קשרים. אבל בסופו של דבר אני משיגה את היעדים שלי, גם אם זה לוקח זמן".
את פמיניסטית?
"מה זה פמיניסטית?" היא צוחקת.
את רוצה שוויון זכויות מלא?
"תלוי במה. אי אפשר להשוות בין גברים ולנשים. לכל אחד תפקיד אחר ויש הרבה דברים שנובעים מאופי. בעלי, לדוגמה, יודע לדרוש משכורת, עבודה, תנאים, בעוד שלי לא נעים. זה אופי, לא כי אני לא שווה".
זה בדיוק ההפך מאופי – זאת הסללה של נשים למקום שוויוני פחות בחברה בעטיפה שיש הבדלים פיזיולוגיים בין המינים, המקרינים על היכולת שלך לדרוש שוויון זכויות.
"אני לא מסכימה. אני חושבת שזה שינוי פיזיולוגי שמקרין על התנהגות אחרת בין גברים לנשים. זה משהו מובנה, משהו פנימי".
אבל יש נשים שיודעות לדרוש, כמו שיש גברים שלא יודעים לדרוש.
"אולי יש יוצאי דופן, אבל אני מאמינה שנשים וגברים רואים אחרת את העולם".
"יש הזנחה בציבור הדתי וצריך לטפל בזה"
במסגרת עבודתה כסטייליסטית, פועלת לאוקשטיין בעיקר בליווי אישי של לקוחות, כשהיא מציעה להן שינוי הוליסטי בין הפנים לחוץ. רוב לקוחותיה הן מהמגזר הדתי, אבל היא עובדת גם עם נשים חילוניות. "בעבודה מול נשים דתיות אני שומעת שהן חוות תסכול אם מותר בכלל להתייחס לגוף ולתהליך של התייפות", היא מגלה, "יש הזנחה בציבור הדתי וצריך לטפל בזה".
את חושבת שנשים דתיות יכולות למצוא היום ברשתות אופנה בגדים שיתאימו להן?
"צריך לחפש. אני יכולה להיכנס לקניון ולא למצוא משהו שיתאים לי, ולכן אני ממליצה לא להתפשר. אישה דתייה יכולה למצוא היום פריטים ברשתות אופנה, אבל היא תתקשה למצוא חצאיות ארוכות. מצד שני, יש רשתות אופנה ייעודיות כמו מקימי, קמיליון ואחרות, אז יש מבחר".
היה פעם טרנד של בגדי בסיס צנועים. מה העמדה שלך בנושא?
"זה נורא, כי זה עשוי מבד נצמד שלא מחמיא לאף אישה. היום נשים רבות מבינות שמראה השכבות לא מחמיא, אלא אם את יוצרת אותו מגוונים דומים".
במתח שבין צניעות לסגנון – מי מנצח?
"אני לא מכתיבה מה צנוע או מה לא צנוע, אבל יש עניינים הלכתיים. לא מזמן מצאתי שמלה מהממת אבל היא היתה אדומה, ואני לא לובשת צבע אדום כי הוא לא צנוע על פי ההלכה. 'שולחן ערוך' קבע את זה. יש מגוון רחב של צבעים שאפשר לבחור מתוכם".
לחבוש פאה זה צנוע, לשיטתך?
"לא צנוע, אבל גם תלוי איזו פאה. עבדתי תקופה במתפרה במאה שערים והיתה בחורה שעבדה איתי. לפני הנישואים היא הגיעה עם קוקו ולאחר שהתחתנה הגיעה עם פאה מתולתלת וארוכה. עכשיו את יותר מושכת, אז מה הרעיון? עם זאת, אני לא שופטת. שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אני לעצמי לא מעוניינת בפאה. זה עניין של כל אחת בינה לבין בורא עולם".
ואיך הפכו התסרוקות של האחיות צור למותג מצליח?
