אלנה פרנטה הודתה: "חששתי שלא אצליח", ומיד הבנתי: זה נכתב עבורי
ענת לב אדלר נרגעה לגלות שגם סופרת מצליחה (ולא משנה מהי זהותה) עדיין חוששת מהמפגש שבין האצבעות למקלדת. ומתברר שהייתה לה פוביה עוד יותר גדולה
בניגוד מוחלט ומתריס לרוח התקופה, הסופרת אלנה פרנטה, מחברת סדרת הרומנים הנפוליטניים, לא רק בורחת מהתערטלות פומבית ומפרסום, אלא ממש מתעקשת להסתיר את זהותה. הרבה מאמצים נעשו כדי לפצח את כתב החידה, אך לשווא. תחקיר של עיתון איטלקי טען שתחת שם העט הזה מסתתרת אניטה ראג'ה, מתרגמת של ספרות גרמנית שנשואה לסופר הנפוליטני דומיניקו סטרנונה. בין אם זה נכון ובין אם לא, זהותה האמיתית של מחברת רבי המכר נותרה עלומה בינתיים, מה שמעורר את השאלה עד כמה שמורה לאדם הזכות לאנונימיות, בוודאי בעידן שבו כל החיים שלנו תלויים על מרפסות המרשתת כאילו היינו כביסה מתנופפת בסמטאות נפולי. האמת היא שזה לא באמת חשוב, שהרי לשאלת הזהות של המושכת בעט המוכשרת – תהא אשר תהא – אין שום השפעה על התוצאה הסופית של כתביה, ויעידו עשרות מיליוני הקוראים ברחבי העולם המכורים לספריה וגומעים באדיקות כל מילה שלה.
צפו בכתבה של כאן 11 בנושא:
אני התאהבתי בה לראשונה בזכות הספר "ימי הנטישה", שאותו חזרתי וקראתי וחזרתי וקראתי שוב ושוב, והיה בו משהו שעִרבל את נשמתי. אחריו התמסרתי בנשימה עצורה ל"בת האפלה", שהטיל עליי מורא גדול וחנק את גרוני. גם "אהבה מטרידה" טרד את מנוחתי ימים רבים. יש בכתיבה של פרנטה, כפי שחוויתי אותה בשלושת הספרים הללו, מין דוק אפל שתופס אותך בגרון ולא מרפה. את הרומנים הנפוליטניים המדוברים טרם קראתי, והם בהחלט ממתינים לרגע שבו אתמסר להם, ובינתיים אני מוצאת את עצמי צורכת בקצב איטי ומתמתח שורות קצרות וקצובות מספר המסות החדש שלה, "המצאות מזדמנות". את הספר קניתי בחנות הספרים בשדה התעופה רמון לפני שחזרתי לתל אביב, ומעולם לא הצטערתי כל כך שהטיסה הייתה קצרה. כך הוא נפתח: "בסתיו 2017 הציע לי ה'גרדיאן' לפרסם טור שבועי. הדבר החמיא לי והפחיד אותי כאחד. אף פעם לא התנסיתי במשהו כזה, וחששתי שלא אצליח. אחרי היסוסים רבים הודעתי למערכת העיתון שאיענה להצעתם אם ישלחו לי שורת שאלות שעל כל אחת מהן אשיב בתורה, בגבולות המקום המוקצב".
כך מתארת פרנטה את האופן שבו נולד הספר (שראה אור בעברית בספרייה החדשה), ואני מודה שהיה מרגיע לגלות שגם כותבת מצליחה ומעוטרת כמוה עדיין חוששת מהמפגש שבין האצבעות למקלדת. ממה, לכל הרוחות, יש לה לפחד? הרי היא אלנה פרנטה, תהיה זהותה אשר תהיה.
אני מודה שכבר כשעמדתי מול המדף בחנות וקראתי את שורות הפתיחה הללו, ידעתי שאני יוצאת משם עם הספר הזה בתיק. הייתי חייבת לבדוק את ההשלכות של הפחד הזה ובעיקר את אופן התרתו בין דפי הספר. תחושת הבטן לא הכזיבה. הרבה לפני שעזבו גלגלי המטוס את הקרקע, כבר הייתי שקועה עמוק בתוך המסות הקצרות והמהודקות – כל אחת באורך עמוד וחצי מקסימום – שנמסרו בשפתה המוכרת כל כך של פרנטה, שיש בה מן הצמצום ומן ההרחבה גם יחד. לבד מהעובדה שההקדמה, שבמילותיה הכנות נשביתי, מתוארכת ליום ההולדת שלי – ואני הרי חובבת סימנים ששולח לי היקום – הרי ששני הפרקים שהגיעו אחריה כבר היו קולב של ממש לתלות עליו את התלהבותי: פרנטה פותחת את הספר בפרק שנקרא "פעם ראשונה", ומיד אחריו מגיע הפרק "פחדים". לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין: הספר הזה נכתב עבורי. הרי מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע שבחצי השנה האחרונה אני עסוקה בדיוק בזה – בפעולה שאני מתמסרת אליה בפעם הראשונה בחיי, ובעובדה שהצלחתי סוף-סוף להתגבר על הפחד ולהתחיל לשחות. ממש לשחות.
"אני לא אמיצה. קודם כל, אני פוחדת מכל מה שזוחל, ויותר מכל, מנחשים", כותבת פרנטה בפרק על הפחדים שלה. בהמשך היא מפרטת את שאר מיני הזוחלים והחרקים שמפחידים אותה, וממשיכה למחוזות נוספים: "אני פוחדת מגובה, ולכן ממעלית, מרכבל, ממטוסים... ומעצם הקרקע שעלולה להיפער או בשל איזה קלקול פתאומי במנגנון הקוסמי, לקרוס". פרנטה ממשיכה ומפרטת מיני פחדים שונים ומשונים ולבסוף מודה: "אף על פי כן, בנעוריי, בכל הזדמנות שבה היה צריך להיראות אמיצה, הכרחתי את עצמי להיות אמיצה". היא גם נותנת מספר דוגמאות שבהן היא מתארת כיצד כבשה את הפחד, דחקה אותו אל קרקעית הקיום, החניקה את הרצון לברוח והתמודדה עימו בגבורה תוך שהיא הורגת נחשים, מועכת עכבישים, טסה לחופשה רומנטית עם הגבר שאהבה ואף מטפסת איתו למעלית סקי בעודה נוטפת זיעת אימים. הכל כדי לא להיראות מפוחדת.
אט-אט היא אימנה את עצמה להגיב למצבים מפחידים, אבל היא לא רואה בכך אומץ לב, אלא מכנה את עצמה "נלחמת-נפחדת". וכך היא מסבירה: "אנחנו הנפחדים-נלחמים מציבים בראש סולם הפחדים שלנו את הפחד לאבד את ההערכה העצמית... וכדי לא למצוא את עצמנו פנים אל פנים עם ההשפלה, אנחנו מסוגלים לכל דבר. בקיצור, אנחנו מסיגים את הפחד לא מתוך אלטרואיזם, אלא מתוך אגואיזם".
כמו בכלל כתיבתה, המנתחת בדייקנות כירורגית את נפש האדם, גם במסקנתה הזו של פרנטה מקופלת תובנה מדויקת, מהסוג שאליו מגיעים רק אנשים שנמצאים בקשר רציף עם תחושותיהם ומנהלים עם עצמם שיח שבבסיסו כנות ואומץ להישיר מבט למעמקים.
נשים שעימן דיברתי על היחסים עם הפחדים שלנו במסגרת כתיבת הבלוג הזה – כאלה שלמדו לשחות, לנהוג, לרכוב על אופניים או עלו לראשונה בחייהן על מטוס או על במה – מודות שמגיע שלב שבו הן כבר מתביישות בפחדים שלהן: מתביישות מהילדים או מהנכדים בכך שהן לא רוכבות על אופניים; מתביישות להודות בפני החברים שהן פוחדות לטבוע ולכן נשארות על החוף; מתביישות בעובדה שהן לא מסוגלות להעביר פרזנטציה או הרצאה בגלל פחד קהל (שאפשר לנצח! בקרוב אכתוב גם על זה). הן בעיקר לא מוכנות יותר להיכנע לפחדים הללו, וחייבות לנצח אותם.
אשר לפרנטה, הסופרת מודה שבסופו של דבר היא ניצחה את הפחד הכי גדול שלה – נחשים – כשבעזרת מטאטא הצליחה להבריח נחש שהחתול שלה הכניס לביתה.
איך זה ללבוש בגד ים בפעם הראשונה כשאת סבתא? הקליקו על התמונה:
