שרון, בתו של הפזמונאי עלי מוהר: "מבחינתי העולם נעצר כשהוא מת"

אביה כתב פזמונים שהפכו לנכסי צאן ברזל ('שיעור מולדת'), אך לפני 20 שנה שרון מוהר עברה לגור בצרפת, שם היא עוסקת באופרה, ומספרת איך מות אביה גרם לה להתגרש

שרון ואביה עלי מוהר. "כשהוא חי לא היה יום שלא דיברנו" (צילום: רותי אגסי)
שרון ואביה עלי מוהר. "כשהוא חי לא היה יום שלא דיברנו" (צילום: רותי אגסי)

תמונת הפרופיל ששרון מוהר (49) בחרה לשים בראש עמוד הפייסבוק שלה היא תצלום שלה ושל אביה, הפזמונאי עלי מוהר, ששיריו הם מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית ("שיעור מולדת", "שש עשרה מלאו לנער", "שיר נבואי קוסמי עליז", "שיר השיירה", "יורם", "נגיעה אחת רכה", "העיקר זה הרומנטיקה" ועוד).

 

 האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

מוהר נפטר לפני 13 שנה מסרטן, ונראה ששרון, שהייתה בתו היחידה, עדיין מתאבלת עליו. כבר 20 שנה היא חיה בצרפת, המדינה שאביה אהב כל כך, וכשהיא מעלה מדי פעם בפייסבוק זיכרונות ממנו, תמונות שלהם יחד ושירים שכתב, היא מוסיפה בצרפתית: "זה אבא שלי כתב". במלאת שמונה שנים למותו כתבה: "בכיתי, כאבתי, סירבתי, התפחממתי, הייתי חזקה, התקדמתי, טיפלתי, יצרתי, התאהבתי, החלפתי אוטו. עכשיו די. שיחזור לי כבר האבא. #שמונה שנים סיוט".

"כל החיים הייתה לי תחושה שלא משנה כמה חוסרים יכולים להיות בבן הזוג שלי ובכמה דברים אני לא אהיה מספיק טובה בעצמי, אבא שלי תמיד יהיה שם בשביל להשלים לי את זה"

 

השנה הקדישה את הפוסט לזכרו לרשימת דברים שקרו לה מאז לכתו, והיא רוצה לספר לו. "כשהוא חי לא היה יום שלא דיברנו, גם כשכבר הייתי בצרפת", היא מספרת בריאיון טלפוני. "קשה לי שהוא לא מלווה אותי ואת הילדים שלי. כל החיים הייתה לי תחושה שלא משנה כמה חוסרים יכולים להיות בבן הזוג שלי ובכמה דברים אני לא אהיה מספיק טובה בעצמי, אבא שלי תמיד יהיה שם בשביל להשלים לי את זה. הוא היה אבא מאוד מגונן, ואני הייתי הילדה הקטנה שלו. לא הייתה לי אף פעם סיבה לצמוח, כי הוא דאג לי מאוד. עמוק בפנים אני מרגישה שהוא יודע מה קורה איתי, קשה להתמודד עם מוות אם אין את התחושה הזאת שהאדם שאיננו יודע מה עובר עלייך".

 

הייתה לכם שיחת פרידה?

"הייתה לנו שיחה כנה בבית קפה בתל־אביב על מה שמצפה לו ולי ביום שאחרי. הוא בדיוק חזר מבריכת גורדון, אני הייתי בהיריון שלישי, והוא אמר לי: 'אני לא יודע אם אצא מזה, אני לא מפחד ואני מקווה שעוד יצא לנו לנסוע לרומא'. כי תכננו לנסוע ביחד לרומא".

 

למה בחרת לשים את תמונתו בפרופיל שלך בפייסבוק?

"בתמונה הזו יש משהו שקשור לזהות העמוקה שלי כבת של. זה לא קשור לזה שאבא שלי הוא עלי מוהר, זה לגמרי קשר בין אבא וילדה. אני מאוד קשורה לילדות שלי, מאוד אהבתי אותה".

 

שרון מוהר. "כשהבנתי שאופרה היא משהו לגמרי עכשווי ומסעיר, התאהבתי". (צילום: פייר אטיין ברגרון)
    שרון מוהר. "כשהבנתי שאופרה היא משהו לגמרי עכשווי ומסעיר, התאהבתי".(צילום: פייר אטיין ברגרון)

     

    בפריז בגלל אבא

    שרון נולדה עם מום ביד ימין, שהיה נפוץ בשנות ה־70 בקרב ילדים שאמותיהם נטלו את תרופת התלידומיד במהלך ההיריון. "הוריי גידלו אותי עם מסר ברור שאין דבר שאי־אפשר להיות או להשיג, למרות המום הזה", היא אומרת. "כשהייתי ילדה קטנה הם היו הולכים איתי ברחוב יד ביד, כל פעם אחזו ביד אחרת, והיד הזו קיבלה תחושת קיום זהה ליד השנייה. הייתה תקופה קצרה, בגיל שש־שבע, שניסיתי להסתיר, אבל זה לא כל כך עבד. אם היד השפיעה על משהו בי, אולי זה היה הצורך והרצון לעמוד על הבמה, כי על הבמה אתה חשוף, אין הסתרות. כך עשיתי כתלמידת מגמת תיאטרון בתלמה ילין. אני זוכרת הצגה שבה שיחקתי, ובסופה מישהו בא ללחוץ את ידי כדי לומר כמה הוא נהנה. הוא הופתע כשגילה את היד שלי, הוא לא ראה אותה ככה על הבמה. אין ספק שהיד הזאת לימדה אותי דבר אחד: שכשמסתירים משהו, כולם מנסים לברר מה אתה מסתיר, וכשאתה לא מסתיר כלום, מקבלים אותך איך שאתה".

    "הוריי גידלו אותי עם מסר ברור שאין דבר שאי־אפשר להיות או להשיג, למרות המום ביד" כשהייתי ילדה קטנה הם היו הולכים איתי ברחוב יד ביד, כל פעם אחזו ביד אחרת, והיד הזו קיבלה תחושת קיום זהה ליד השנייה"

     

    היא חיה בצרפת מעל 20 שנה, יש לה שני אחים למחצה מאמה, השחקנית אירית אלטר (הזמרת רוני אלטר, שחיה בפריז כבר שבע שנים ואורי, איש הייטק) ושלושה ילדים משלה ("הם מדברים עברית רהוטה"): תומא (22), סטודנט לעיתונות שגר בפריז, נעמי (18) ואנה (13). לפני 14 שנה התגרשה מאביהם, פיליפ, ומזה שמונה שנים היא בזוגיות עם מוריס לוגסי (50) ומחלקת את זמנה בין ביתה שבבורדו לביתו שבטולוז - מרחק של שעתיים נסיעה.

     

    בטולוז היא פתחה עם לוגסי להקת אופרה, ובמקביל הקימה (ביחד עם חברות ישראליות שהכירה בסדנת האופרה בתל־אביב, ליאורה מאורר, שעובדת במטרופוליטן אופרה בניו־יורק ולוסי ארנר, מנצחת מניו־יורק), את "קנטו", סטודיו לזמרי אופרה מקצועיים שבו הם משתלמים בטכניקות במה ושירה ושפועל בימים אלה בחמש ערים בעולם. "אני באה מתיאטרון וממוזיקה, ואופרה היא העצמה של שניהם ביחד. כשהבנתי שאופרה היא משהו לגמרי עכשווי ומסעיר, התאהבתי".

    "הבחירה בפריז הייתה קשורה לאיזושהי הילה רומנטית שנולדתי לתוכה, ובתכלס הייתי מאוד בודדה. בשלב מסוים רציתי לחזור לארץ, אבל אז הכרתי את פיליפ והתחתנתי איתו, ורק כשתומא נולד הרגשתי שזה הבית שלי"

     

    איך בעצם מצאת את עצמך חיה בצרפת?

    "במשך שנים לא הרגשתי שזה מבחירה. נסעתי לפריז לטיול אחרי צבא, בעיקר בגלל אבא שלי, שאהב מאוד את העיר. הוא הכין לי מחברת קטנה עם כל מיני המלצות, נסעתי עם חברה טובה מכיתה א', ומשהו קרה לי שם. כשחזרתי לארץ, עבדתי באופרה הישראלית כמנהלת הצגה, אבל מהר מאוד חזרתי לפריז, רשמית – ללמוד תיאטרון, ולא רשמית – לברוח מסיפור אהבה שלא ידעתי איך להתמודד איתו. וכל הזמן היה לי ברור שאני בפריז בגלל שאני הבת של אבא שלי".

     

    איך הייתה החוויה הפריזאית שלך?

    "היו לי הרבה קשיים, לפעמים ממש נדהמתי מזה, כי הבחירה בפריז הייתה קשורה לאיזושהי הילה רומנטית שנולדתי לתוכה, ובתכלס הייתי מאוד בודדה. בשלב מסוים רציתי לחזור לארץ, אבל אז הכרתי את פיליפ והתחתנתי איתו, ורק כשתומא נולד הרגשתי שזה הבית שלי. פתאום נהיה לי בית בגלל שנולד לי ילד".

     

    עם אמה, השחקנית אירית אלטר.  גירושים לא טראומתיים (צילום: אלבום פרטי)
      עם אמה, השחקנית אירית אלטר. גירושים לא טראומתיים(צילום: אלבום פרטי)

       

      גרושים ביחסים טובים

      זמן קצר אחרי שהתחילה להרגיש בבית, עזבה עם משפחתה את פריז לטובת חיי כפר באזור דורדון, בדרום מערב צרפת. "מקום עם נוף עוצר נשימה, אבל גם חור לא קטן", היא צוחקת. "עברנו לשם כי פיליפ, שהיה מנהל סניף דואר, קיבל שם קידום. החיים שלי היו סוג של תוהו ובוהו באותה תקופה, והוא היה בן זוג יציב וחיובי שהרגיע אותי. במשך תשע שנים חייתי בתוך סרט צרפתי. היה לי שם טוב מאוד, למרות שאני עירונית מטבעי".

       

      מה עשית שם?

      "קרה לי שם נס אמיתי: הפסנתרן הישראלי יונתן אבישי עבר לגור בכפר שלידנו. אחותי, רוני, שהיא האדם הכי קרוב אליי בעולם, הכירה אותו וסיפרה לי שהוא מגיע. כשנפגשנו - שני ישראלים בתוך מקום הזוי בבדידותו, הבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו יחד, ויצרנו מופע שהיה מבוסס על שירי ילדים שאבא שלו כתב בעברית ותרגמנו לצרפתית. הוא הלחין ואני כתבתי, הוא ניגן ואני שרתי ושיחקתי. המופע הפך להיות כל עולמנו, ועשה את החיים שם לאפשריים".

      "באופן חצי מודע שחזרתי את הפרידה של הוריי: הם נשארו קרובים מאוד, אבא שלי ובן הזוג של אמא שלי, המוזיקאי נפתלי אלטר, היו חברים, וזה מה שקרה גם לנו. אני ובעלי לשעבר שותפים מעולים להורות, והוא מיודד עם בן הזוג שלי"

       

      עד ש...

      "עד שאבא שלי נפטר. הייתי בהיריון עם אנה ובמקביל הזוגיות שלי דעכה. כבר אין את אבא שישלים לי חסכים, וזה העמיד אותי מול מה שאין לי ומה שאני צריכה. הכפר הלך ולחץ עליי, ולכן החלטנו לעבור לבורדו, העיר הגדולה הכי קרובה לדורדון, ולעבוד על הזוגיות. אחרי שנה שנינו הגענו למסקנה שלא טוב לנו ונפרדנו".

       

      איך הגירושים של ההורים שלך השפיעו על הגירושים שלך?

      "באופן חצי מודע שחזרתי את הפרידה שלהם: הם נשארו קרובים מאוד, אבא שלי ובן הזוג של אמא שלי, המוזיקאי נפתלי אלטר, היו חברים, וזה מה שקרה גם לנו. אני ובעלי לשעבר שותפים מעולים להורות, והוא מיודד עם בן הזוג שלי".

       

      בת כמה היית כשהורייך התגרשו?

      "הייתי בת שש, למדתי בא.ד. גורדון בתל־אביב, בכיתה שלדעתי היה בה אולי ילד אחד או שניים שההורים שלו לא היו גרושים. זה היה לי מאוד מוכר, לא טראומתי".

       

      היא עצמה הבינה רק בגיל ההתבגרות שיש לה אבא מיוחד. "בילדותי חברים של אבא באו אלינו הרבה, והעובדה שמדובר באריק איינשטיין, גידי גוב או יוני רכטר, לא אמרה לי הרבה, הם היו נוף ילדותי", היא אומרת. "התרגשתי יותר מזה שאבות ישורון, אמיר גלבוע או יוסל ברגנר באו לבקר את סבתא שלי, כי הם היו חברים טובים של סבא שלי, יחיאל מוהר, שנפטר בגיל 47, לפני שנולדתי (סבה היה משורר ופזמונאי שאף הוא חיבר שירים קנוניים, כמו "יא ירח" ו"הורה היאחזות", ד"ח). אל תשכחי שלמדתי בתלמה ילין, למדו איתי הרבה ילדים של, לא הייתי יוצאת דופן בזה".

       

      "אני מאוד מתחברת לשיר 'יורם', כי אחרי מותו  של אבי גם אני שאלתי 'מה עושים עם חבר שכמותך, שלא שם ולא פה, שהיה ואינו, ובכל זאת ישנו?'"

      את גם כותבת בעצמך?

      "רק בשנים האחרונות אני מעזה, וזה לגמרי בגלל הציפיות שלי מעצמי והתחושה שלא אהיה אף פעם טובה כמו אבא. תמיד כתבתי ותמיד הוא אמר לי שזה נפלא, פעם הוא אפילו אמר לי 'את יותר טובה ממני', אבל תמיד השמעתי רק חצי קול, ולא ממש הלכתי אחרי האינסטינקטים, מפחד שאולי זה לא מספיק טוב. זה מעניין, כי אבא שלי תמיד סיפר שכשאבא שלו מת, הוא לא ידע מה לעשות עם הצער, וכדי להרגיש קרוב אליו הוא התחיל לכתוב. ככה זה התחיל מבחינתו".

       

      איזה שיר של אבא שלך את הכי אוהבת?

      "את כולם, אבל בעיקר את 'יום יפה', כי זה שיר כל כך טריוויאלי, והיה משהו באבא שלי ובדרך שבה הוא התנהל בעולם, שהיה מאוד טריוויאלי. אני גם מאוד מתחברת לשיר 'יורם', כי אחרי מותו גם אני שאלתי 'מה עושים עם חבר שכמותך, שלא שם ולא פה, שהיה ואינו, ובכל זאת ישנו?' קשה לתפוס שמישהו כל כך קרוב פשוט איננו. היעדרות היא דבר מאוד משונה, כי יש את האבל הראשוני, אבל כשהוא מפסיק להיות ראשוני, הקביעות שלו קשה. כי זה לצמיתות, זה לא מפסיק".

       

      שרון ואביה עלי מוהר שרים יחד את "תן לי יד" 

       

      "זה רק אנחנו שנינו, זה רק אני ואת", שרו שרון ואביה בשיר "תן לי יד" בדואט בלתי נשכח. "אבא שלי מאוד אהב את הדואט של פרנק סינטרה עם הבת שלו, משם ההשראה", היא מספרת על נסיבות כתיבת השיר. "הוא כתב לי שיר מתנה, זה היה לגמרי סיפור פרטי ביני לבינו, לא ידעתי למה אני נכנסת, ובטח לא הוא. לא חשבנו שזה ייהפך ללהיט. בגיל 12 מצאתי את עצמי מופיעה בתוכנית של רבקה מיכאלי וב'עוד להיט' עם אהוד מנור".

       

      במקביל גידי גוב הקליט את השיר למילים אחרות שכתבה אשתו, ענת.

      "יוני כתב כתב את הלחן ונתן אותו לאבא שלי, כמו תמיד. באותה תקופה הוא עבד עם גידי, שהעביר את הלחן לענת, והיא כתבה את 'יש אי שם', לדניאל, הבת שלה. שני השירים יצאו די במקביל, אבל בעיניי מדובר בשני שירים שאין ביניהם כמעט דמיון"

       

      על הקו בין טולוז לבורדו

      את בן זוגה הנוכחי, מוריס לוגסי, הכירה לפני שמונה שנים, במסגרת עבודתה כמנהלת מרכז התרבות היהודי בבורדו. "כמה שנים אחרי שהתחלתי לעבוד במרכז, הוזמנתי לסמינר בעיר אביניון, שאליו הוזמנו כל מנהלי מרכזי התרבות היהודיים בצרפת. מוריס היה שם, כי הוא מנהל את מרכז התרבות היהודי בטולוז, וזה היה החיבור הכי מהיר בהיסטוריה של ההתאהבויות. ישבנו אחד מול השנייה בארוחת צהריים, אמרנו שלום ופחות או יותר מאז לא נפרדנו".

      "כשהתחתנתי עם פיליפ זה לא היה אישו מבחינתי שהוא לא יהודי, ורק כשהכרתי את מוריס הבנתי שהיהדות שלו היא ערך מוסף"

       

      למרות שאתם גרים במרחק שעתיים נסיעה אחד מהשני.

      "כן, הוא עדיין גר בטולוז ואני בבורדו. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה 'למה את עובדת במקום הזה? את צריכה לעשות דברים אחרים'. הוא היה די אסרטיבי בעניין הזה, ובזכותו עזבתי את המרכז והקמנו ביחד את להקת האופרה בטולוז. היום אני על הקו בין בורדו לטולוז, שבוע־שבוע. הוא היה רוצה שנגור יחד, אבל אני כל כך אוהבת את זה ששבוע אחד אני אמא במשרה מלאה בבורדו ויכולה להתמסר לילדים ולבית, ושבוע אחד אני איתו ועם העבודה שלי. גם הגעגועים נעימים לי".

       

      העובדה שהוא יהודי תרמה לקשר?

      "אני חייבת להגיד שכשהתחתנתי עם פיליפ זה ממש לא היה אישו מבחינתי שהוא לא יהודי, ורק כשהכרתי את מוריס הבנתי שהיהדות שלו היא ערך מוסף. יש לו משפחה באשדוד, כך שהוא הכיר את ישראל, אבל בתל־אביב הוא היה מעט מאוד. אני הכרתי לו ישראל אחרת, את ישראל שלי, התל־אביבית".

       

      מה הוא עושה היום?

      "הוא עדיין מנהל את המרכז היהודי בטולוז, יש לו תוכנית בתחנת רדיו יהודית, שבה הוא מרבה להשמיע שירים של אבא שלי, ואלה שירים שבתחנות רדיו יהודיות לא שמים אף פעם. חבל שאין אקו"ם בצרפת, הייתי מרוויחה הון רק מהתוכנית שלו. הוא גם המנהל של להקת האופרה שהקמתי, כי אני בוטחת בו יותר מכל אדם אחר, והוא מלמד דיקציה צרפתית בסדנאות של 'קנטו', אז אנחנו גם עובדים יחד".

       

      איך אתם מתמודדים עם האנטישמיות בצרפת?

      "זה מאוד לא נעים, אבל זה לא מפחיד כמו שזה נשמע. כמו שפה חושבים שבארץ מפחיד, גם משם החיים פה נראים מפחידים, אבל לא באמת. אנחנו לא גרים באזור שמזוהה עם יהדות, אין לנו סממנים יהודיים ואנחנו לא חלק מקהילה שחיה בפחד. נעים זה לא, מכעיס זה כן, אפילו מזעזע, אבל אנחנו חיים".

       

      "הוא היה אבא מאוד מגונן" (צילום: רותי אגסי)
        "הוא היה אבא מאוד מגונן"(צילום: רותי אגסי)

         

        לאכול מתוך כאב

        לפני שבועיים חשה עלבון כשבילתה בבריכה עם בן זוגה, כשאדם שהיא לא מכירה שאל את אשתו בקול רם מדי, בכוונה כדי שהיא תשמע, למה הוא חייב לחלוק את הבריכה עם "אנשים שמנים שאין להם מה לעשות שם". עוד באותו יום פרסמה את תמונתו של האיש (ואחרי שעתיים הסירה את התמונה) בצירוף פוסט נוקב.

         

        "אדוני, אנחנו לא מכירים", כתבה. "חלקנו זמן אחר הצהריים בבריכה, אתה עם בת זוגך ואני עם שלי. מצאנו את עצמנו לרגע בפינה מבודדת ואז החלטת לרסק אותי. כמובן דיברת עם אשתך, אבל על ידי, מכוון אליי, בקול חזק ובטוח, צועק כמעט, שאין לי מה לעשות שם אם אני נראית ככה. לא פגעת בי. הדהמת אותי. ברשעות, בגסות, בשלווה שבה נאמרו הדברים. חשבתי על הילדים שלך, אני מניחה שיש לך כמה. אני מקווה בשבילם שהם לפי הטעם שלך, ילדים טובים, לא שמנים ולא (אלוהים שישמור) הומואים".

        "הגענו לחופשה של שלושה ימים, ובבריכה איזה אידיוט החליט שיש לו מה להגיד על איך שאני נראית. הסתכלתי לו בעיניים, לא הפסקתי להסתכל עליו עד שהוא היה נבוך מדי והלך משם. צילמתי אותו כי היה לי ברור שאני אכתוב ואפרסם את זה"

         

        למה בכלל טרחת להגיב?

        "זה היה רגע מאוד אלים והזוי, הגענו לחופשה של שלושה ימים, ובבריכה איזה אידיוט החליט שיש לו מה להגיד על איך שאני נראית. הסתכלתי לו בעיניים, לא הפסקתי להסתכל עליו עד שהוא היה נבוך מדי והלך משם. צילמתי אותו כי היה לי ברור שאני אכתוב ואפרסם את זה".

         

        כמה הוא פגע בך?

        "הוא לא פירק אותי, אני מודעת לאיך שאני נראית ואני יודעת גם למה אני נראית כמו שאני נראית. עברתי את הדבר הכי נורא שיכולתי לעבור בחיים שלי כשאבא שלי מת. איבדתי אדם קרוב שלא נתפס שאאבד בגיל כל כך צעיר. אני זוכרת שבשעה הראשונה למותו עמדתי מול המראה, הסתכלתי על עצמי וראיתי איך העין שלי מתנפחת, הפנים של התעוותו בלייב. מהצער. בעשר השנים הראשונות הייתי בסוג של תרדמת חושית, מבחינתי העולם נעצר כשהוא מת, ולקח לי הרבה מאוד זמן לגייס כוחות".

         

        איך זה קשור למשקל?

        "היה לי ברור שאני צריכה להמשיך לחיות, אבל בפועל הדרך שלי להתמודד עם האבל הייתה למחוק את עצמי. אכלתי מתוך כאב, מתוך רצון לטשטש את הזהות שלי, הגעתי למצב קיצוני של סבל. מבחוץ ראו אדם שמח ופתוח שכיף לדבר איתו, אבל הגוף אמר משהו אחר. לא מזמן, ביום השנה ה־13 למותו, החלטתי שדי. זה אפילו לא בא ממקום שאני צריכה לרזות, אלא כדי שתהיה הרמוניה בין מי שאני בפנים ולמי שאני בחוץ. נרשמתי לשומרי משקל, עוד לפני הבחור מהבריכה, וכששאלו אותי מה משקל היעד, עניתי: 'עד שאני אהיה מאושרת'. אני לא צריכה שיגידו לי מה לאכול ומה לא, אני צריכה מסגרת. יש שמנים שאומרים 'אני אוהב את עצמי ומקבל את עצמי'. קשה לי להאמין שמישהו עם עודף משקל באמת מקבל את עצמו".

        "אכלתי מתוך כאב, מתוך רצון לטשטש את הזהות שלי, הגעתי למצב קיצוני של סבל. מבחוץ ראו אדם שמח ופתוח שכיף לדבר איתו, אבל הגוף אמר משהו אחר"

         

        תחזרי להיות ישראלית מתישהו?

        "מצחיק שאנחנו עושות את הריאיון הזה עכשיו, זה בא בזמן כי אני חושבת על זה ברצינות. החסך שלי פתאום נהיה כל כך גדול, שהמחשבה לבוא רק לביקור מכאיבה לי. אני רוצה לפעול כדי להנציח את אבא שלי בתל־אביב, שהוא כל כך אהב. הוא גר באזור כיכר מילאנו, והייתי שמחה אם היו קוראים לכיכר על שמו. העדנה שהוא הוסיף לעיר הזאת עצומה, והגיע הזמן שהעיר תחזיר לו קצת".

         

        למה את מתגעגעת בישראל?

        "להתיישב מוקדם בבוקר בבית קפה בתל־אביב, אם אפשר בפינת הורקנוס ואבן גבירול, עם הרעש והחום והמכוניות. ברגע זה הייתי מעבירה את עצמי לשם".

         

        ולמה את לא מתגעגעת?

        "לגסות ולבהמיות, להתלהמות שיכולה להגיע מאפס למאה בשניות. יכול להיות שזה קיים גם בצרפת, אבל פה זה פחות מפריע לי. כנראה בגלל שאני עדיין ישראלית ויותר אכפת לי ממה שקורה בישראל".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: איתי בצלאלי)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: איתי בצלאלי)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד