כבר שמונה שנים שהתמונות, הסרטונים והמחברת, שבה תיעדה את תהליך ההתפתחות של בתה מיקה, סגורים בתוך קופסה שאינה נפתחת. "הכאב יושב במקום שאת לא רוצה שיציף או יכבה אותך", אומרת אמה, עופרה בורין. "את לא רוצה להישאב לתהום".
מיקה הייתה רק בת חמש וחצי כשטבעה בכנרת בחג השבועות של שנת 2011. לאחר האסון קיבלו הוריה, עופרה וגיל בורין, שתי החלטות גורליות: האחת, לתרום את איבריה, והשנייה, לדבוק בחיים. "הוחלט בינינו שנמשיך לחיות. שאף אחד מאיתנו לא יעשה פעולה שתביא צער לשני", אומרת עופרה (51).
כשמיקה טבעה, היה אחיה תומר, היום בן 12, בן שלוש, ומאז הביאו לעולם שלושה ילדים נוספים: ברק (חמש וחצי), שאובחן על הרצף האוטיסטי, והתאומים מילי ועמיחי (שנתיים ושמונה חודשים). "עד היום אני אומרת שאני אם לחמישה ילדים", אומרת עופרה. "מיקה הייתה צריכה להיות בינואר בת 14, והחור בלב לא יתאחה לעולם, אבל לא ראיתי המשך קיום בלי בית שמתמלא. רציתי להחזיר לבית שלנו את השמחה".
הבנתי שהלכו לי החיים
"עד גיל 30 טרפתי את החיים", מספרת עופרה, מורה בבית ספר יסודי, תושבת פתח־תקווה. "הייתי רווקה, גרתי ברמת־גן ולא חשבתי בכלל להתחתן". את גיל (53), מתקין מערכות חשמל חכמות, הכירה דרך אתר היכרויות באינטרנט. "זה קרה אחרי שאח של חברה העיר אותי, הוא אמר: 'הביציות שלך לא יחכו, אם את רוצה להיות אמא, לא תוכלי להמשיך לאורך זמן בחיי הרווקות שלך', והחלטתי שאני נכנסת למרוץ. בחתונה כבר הייתי בהיריון בחודש השני".
האמהות הציפה אותה באושר גדול. "נהניתי בצורה בלתי רגילה, קניתי ספרי הדרכה ופעלתי לפי 'הלוחשת לתינוקות'. חשבתי: 'ילד ראשון, אפס טעויות'. כשקרה האסון הצטערתי שהייתי קשה, נוקשה".
במה היית נוקשה?
"בהצבת גבולות. הצבתי אותם בצורה חד־משמעית. אם מיקה הייתה מתעוררת באמצע הלילה ומבקשת להיכנס אלינו למיטה, לא אפשרתי לה. היו ימים שאכלתי על זה את הלב, ועם הילדים האחרים כבר הייתי שונה. כשקורה לך דבר כזה, את מבינה עד כמה החיים היו ורודים וכמה נכון להתגמש".
בתום חופשת הלידה בחרה להישאר עם מיקה בבית ולא לשוב לבית הספר שבו לימדה. בהמשך נולד תומר, "וארבע שנים הייתי כל כולי אמא. משקיעה, עושה פאזלים, עובדת איתם, קוראת ספרים".
באיזה גיל מיקה הלכה לגן?
"בגיל שנתיים. ילדה יפהפייה, כישרונית בצורה יוצאת דופן, מהילדים האלה שמחבקים ונותנים חום ואהבה. כשהייתה נכנסת לחדר מיד היו מבחינים בה. שמורים אצלי ציורים שלה מגיל חמש, דברים שאנשים היו בהלם כשראו אותם, שאלו איך יכלה לעשות תעתיק של צילום, כולל עומק והצללות.
"היא הייתה נסיכה, מגיעה מהגן וישר לובשת בגד של נסיכות, חצאיות טוטו שקניתי לה בכל הצבעים, הייתה מניחה כתר על הראש ומתיישבת לצייר. בשביל גיל היא הייתה ילדה של אבא, הוא נהג להמציא לה שמות, מיקה, פיצה, מיצי, פיצי. ניהלתי מחברת ורשמתי כל צעד בהתפתחות שלה, כל מילה שהוציאה מהפה, כל שלב. כיום אני לא מסוגלת לפתוח אותה".
ביוני 2011 נסעו עם שני זוגות חברים לבלות את חופשת השבועות בחוף עין גב שעל שפת הכנרת. "זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסענו לחוף עין גב, לכנרת הארורה".
ביום השני לשהותם במקום לקח גיל את מיקה לנסיעה באופנוע ים. "נותרתי עם תומר בחוף, וכשגיל ומיקה שבו, חזרנו אל המקום שבו היו כל השאר ומשם הלכתי לטיפול רפלקסולוגיה בכפר הנופש. השעה הייתה בערך 11 בבוקר. אחרי משהו כמו חצי שעה או 40 דקות היו דפיקות בדלת. התעלמנו, אבל הדפיקות נמשכו, ואז מישהו צעק 'עופרה, בואי, מיקה טבעה!'
"קשה לי להסביר מה עובר על אדם ששומע מילים המבשרות לו את הדבר הכי גרוע שאף הורה לא רוצה לשמוע. לא מעכלים באותו רגע. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה איפה גיל. בשלב הזה מיקה כבר פונתה באמבולנס לבית החולים 'פוריה', והמוח שלי עבד במהירות: לאן ללכת? מי ייקח אותי? אני כבר רוצה להיות שם, ומי יישאר עם תומר?
"התקשרתי לגיל, והוא התחיל לצרוח. אחד החברים לקח אותי לבית החולים. בדרך רציתי למות, הבנתי שהלכו לי החיים, הדרך נמשכה כמו נצח. שחזרתי את הרגע האחרון שראיתי אותה מול העיניים. ניסיתי ליצור לעצמי תסריטים כדי להבין מה קרה".
נישקנו אותה, נפרדנו ממנה
כשעופרה ראתה אותה, מיקה כבר הייתה מורדמת ומונשמת. "החליטו להעביר אותה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים 'העמק'. כשיצאתי, חיכה בחוץ כתב טלוויזיה שביקש לקבל תגובה. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. עליתי עם מיקה על האמבולנס ונסענו".
הספקת לדבר עם גיל?
"היינו מאוד מבולבלים ועסוקים בלהעביר אותה לבית חולים אחר, קיווינו שאולי יוכלו להציל אותה. הדבר היחיד שאני זוכרת מאותן שעות ארוכות זה שיצאו ונכנסו רופאים ואחיות, ואני מסתכלת להם בעיניים ומבקשת שייתנו לי תקווה. כשהבנתי שכבר דיווחו בחדשות, עדכנתי את הוריי. לא אוכל לשכוח את זעקת השבר שלהם. אבא אמר 'הלכה הילדה' והתחיל להתפלל.
"אחרי כמה שעות יצא אלינו רופא מקסים, וכשהתחיל לומר 'אני יכול להבטיח לך...' קיוויתי שבפיו בשורה טובה, אבל במקום זה הוא אמר: 'היא לא סובלת'. קראתי לו עודד המעודד כי הוא היה כל כך אנושי, אבל אין באמת נחמה ברגעים כאלה. הדבר היחיד שידעתי מאותו רגע זה שלא תהיה לי ילדה. מעכשיו הנוכחות שלה תהיה רק בזיכרונות שלי".
הבנתם מה מצבה?
"אמרו שהמוח עם בצקת, דיברו במונחים קשים, הסבירו את טווחי הזמן. דיברו על סיכוי קלוש. נכנסתי אליה. ראיתי שהיא לא מגיבה, וניסיתי לשים לה את השירים שהיא אוהבת, דיברתי אליה, סיפרתי לה. ראיתי שהעיניים אינן מגיבות, ראיתי שמחממים אותה (כי הגוף היה קר וזה מצביע על מוות מוחי – שר"א), אבל בתודעה קלטתי שמיקה כבר לא בחיים, רק הלב עדיין פועם".
החלטתם לתרום את איבריה. מי הציע את זה?
"כל הזמן הסתובבו סביבנו עובדת סוציאלית ומתאמת השתלות של בית החולים. הן הגיעו מוקדם מדי, זה היה השלב שבו אתה רוצה למצות את האפשרויות של התקווה. אני חתמתי על כרטיס אדי כמה שנים קודם לכן, מתוך מחשבה שאם יקרה לי משהו, אז אציל חיים של מישהו אחר. ברגע שהכריזו 'מוות מוחי' קיבלתי החלטה קרה. אמרתי: 'אם נגזר עלינו לאבד את הילדה, נתרום את האיברים שלה. היא כבר לא מיקה שלי שחיה, אז קחו".
ומה גיל חשב?
"הייתי צריכה לשכנע אותו וגם את אחי שנכח בשיחה עם הרופא. השתמשתי במילים קשות. אמרתי: 'הלב הזה ייעלם, ייאכל, כל האיברים ייאכלו'. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים. גיל הסכים להקשיב, ובהמשך גם הוא חתם על כרטיס אדי. נתנו אור ירוק, נישקנו אותה, נפרדנו ממנה, ובמרכז ההשתלות הודיעו לכל האנשים שהמתינו לאיברים".
מה קצרו?
"את הלב, הריאות, כליות, כבד וקרניות העיניים".
את יודעת מי קיבל אותם?
"את הלב והריאות קיבל ילד בן עשר, שחלה בגיל שנה. פגשנו אותו ואת הוריו בבית החולים שניידר, שבו עבר את ההשתלה. את המפגש אירגנה לנו דבורה שרר, דוברת המרכז הלאומי להשתלות. את הכבד קיבלה חיילת מקסימה. פגשנו אותה ואת ההורים שלה בבית הנשיא דאז, שמעון פרס. זה היה חג חנוכה והם הביאו לנו חנוכייה.
"שני המפגשים היו מרגשים מאוד וגרמו לי להבין שבחרנו נכון. את שאר המושתלים אני לא מכירה, ולמען האמת זה לא חסר לי. אני יודעת שהם חיים וזה מספיק לי".
הלוויה בחולצות ורודות
מיקה הובאה למנוחות ב־29 ביוני 2011, "ובהלוויה ביקשנו מכולם לבוא עם חולצות ורודות, שזה הצבע שמיקה הכי אהבה, והבאנו גם בלונים ורודים. מיקה נקברה עם שמלת הנסיכות שלה, עם הכתר והתכשיטים. הבאנו אותה למנוחות בארון, בבית העלמין בגבעת השלושה.
"אחרי ההלוויה התחילה ההתמודדות עם החיים האמיתיים. השאלה הכי גדולה שהעסיקה אותי זה: 'למה זה הגיע לי, למה הלכתי לעשות רפלקסולוגיה ולא נשארתי עם גיל בחוף, למה נענשתי ומה קרה שם בכלל'. בהמשך צפו ועלו חילופי האשמות בינינו. ידעתי שגיל חיפש אחריה, שהיא נעלמה לו, שהמציל טען שלא נכנסה ילדה למים, וכשמצאו אותה כבר היה מאוחר מדי. גיל חי בתחושת אשמה עצמית. היה לי חשוב להוריד ממנו את העול הזה, פחדתי שהוא יתרסק. הוא הלך כל יום לקבר. כמה חודשים אחרי כן ישבנו יחד במרפסת. אמרתי לו: 'בוא נקבל החלטות' וביקשתי שנביא עוד חיים לעולם".
איך הבנת שזה מה שעליכם לעשות?
"החיים בבית השתנו מקצה לקצה, לא ראיתי המשך קיום בלי בית מתמלא, כי ידעתי מה עושה לי שמחה של ילדים.
"זה לא היה פשוט. אפילו פעולת הקרבה הייתה קשה, היא התקשרה אצל שנינו עם הנאה, ואיך אנחנו יכולים ליהנות אם מיקה איננה. כל השנה נמנעתי מלשמוע מוזיקה, לא יכולתי להיכנס לחנויות לקנות משהו לתומר. מול העיניים ראיתי בחנות רק את הצבע הוורוד וקפאתי. לבשתי רק שחור. אז ליהנות? חס וחלילה".
מה עשיתם?
"החלטנו ללכת על הפריה, אבל בקופת החולים הערימו קשיים. הייתי בת 42 והם לא היו קשובים בכלל. האטימות הרגה אותי, ומי ששוב הצילה אותי הייתה דבורה שרר. היא פנתה לשר הבריאות יעקב ליצמן, ונקבעו לנו טיפולי הפריה. פרופ' עמי עמית, שהיה אז מנהל מחלקת הפריה חוץ גופית באיכילוב, שמע את הסיפור שלנו והחליט שהוא לוקח אותי כפרויקט אישי, ללא כסף. העיקר שאביא חיים. חצי שנה אחרי זה הייתי בהיריון. ראיתי את האולטרסאונד, שמעתי דופק והתרגשתי מהמחשבה שנשמע בקרוב בכי, נצחק, נתעורר בלילה".
ואיך הייתה הלידה?
"הלכתי אליה בבכי. זה היה בלתי נשלט. האסון שב והציף אותי, ידעתי שאני הולכת לקראת ניתוח קיסרי, רק בגלל שאיבדנו את מיקה. גיל ואני לא תכננו להביא עוד ילדים לעולם, קיבלנו בת ובן וזכינו, מי חשב שזה מה שיקרה. ברק נולד באפריל 2014. הניחו אותו עליי. אושר גדול, שנמשך בדיוק יממה".
ניתוח ראש בגיל ארבעה חודשים
יום לאחר הלידה התבשרו בני הזוג שהתינוק שלהם חייב לעבור בדחיפות ניתוח ראש, כי המרפס בגולגולת, שאמור להיות פתוח – סגור. "זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. איפה השמחה שרציתי?", נזכרת עופרה.
הניתוח, שנמשך ארבע שעות, נקבע לברק כשהיה בן ארבעה חודשים, "ובלבי חשבתי שעברתי כבר את הנורא מכל, שזה קטן עליי, ובאמת עברנו את הניתוח בשלום, אבל אחריו ברק בכה ללא הפסקה, לא הגיב ולא התפתח כמצופה מתינוק בן גילו. לא ישנתי לרגע, ומרוב תסכול לא הבנתי איך לטפל בתינוק כזה. הבנתי שיש קושי התפתחותי. הבאתי הביתה פיזיותרפיסטית שתלמד אותו לזחול, התחלנו עם טיפולים במכון להתפתחות הילד, ראינו קלינאית תקשורת ומרפא בעיסוק, ובגיל שנתיים וארבעה חודשים ברק אובחן כאוטיסט".
ושוב השמיים נפלו.
"הרגשנו מה שכל הורה מרגיש כשמבשרים לו שהילד שלו על הספקטרום. כל אחד לקח את הכאב והסתגר. גיל היה מלא תקווה, האמין בילד, התחבר אליו, ואני הרגשתי שאני בצומת דרכים. האם ללכת בכל הכוח, כמו שאופייני לי, או לשחרר. החלטתי להיות אני ולהיכנס בכל הכוח. התחלתי לעבוד איתו, אבל לא ראיתי שיפור. התסכול היה נורא. הרגשתי שהוא רואה בעיניים שלי שהוא מאכזב אותי, והחלטתי לשחרר. בשחרור הזה יש גם מידה של התרחקות ממנו".
למה?
"כי אמהות זה לא רק לתת חום אהבה, אלא גם לחנך ללמד, והחלק הזה נגרע ממני".
מה מצבו כיום?
"הוא מתקשר בעזרת סימנים ובעזרת אייפד עם תוכנת תקשורת חזותית, יוצר קשר עין ויש התקדמות יפה. קשה לי שהוא לא מדבר. הוא נמצא בגן תקשורת, וכל העת קיים פחד שהוא לא מבין מהי סכנה ובודק את גבולותיה. כשהוא מניח עליי את הראש, זה נורא כיף, וכשאני מבקשת חיבוק והוא ניגש, עבורי זה עולם ומלואו".
יש לאוטיזם קשר לניתוח?
"אני לא יודעת. הם אמרו שלא פגעו בו בניתוח, אבל בהקשר של אוטיזם רב הנסתר על הגלוי".
איך תומר, אחיו, מקבל אותו?
"גם לו יש קושי. הייתה לו אחות ואיננה, והאח שרצה שיגיע הוא לא אח שאפשר לשחק איתו בכדור, ללמד אותו ולהיות איתו. זה לא פשוט".
תומר זוכר משהו מהאסון?
"עברו שמונה שנים. בעבר הוא זכר יותר. חששתי שיחיה בצער, בהאשמה עצמית. היה שלב שהוא אמר: 'הכל קרה בגללי, אם לא הייתי בוכה אז, אולי אבא היה שם לב למיקה', ואני אמרתי: 'מה אתה מאשים את עצמך, זו לא האחריות שלך בכלל'. הוא ילד חכם, בכיתת מופת לתלמידים מצטיינים, ולפעמים לא פשוט לו".
שלחת אותו ללמוד שחייה?
"פחדתי מאוד, אבל הבנתי שאין ברירה. הבנתי שעדיף שיֵדע לשחות מאשר שחלילה יגיע למקור מים ולא יוכל להתמודד".
הייתם מאז בכנרת?
"לא חזרנו לכנרת, ואני לא מוכנה לשמוע עליה ואפילו לא על שיר שמזכיר אותה. מבחינתי, הכנרת לקחה לי את הבת שלי. הכנרת לא תמימה כמו שהיא נראית".
היריון בגיל 47
שנה וחצי לאחר שנולד ברק החליטה עופרה להרות שוב. "זה חלחל בי אחרי שיחה עם חברה טובה. הבת שלה הייתה עם מיקה בגן, ומאז האסון היא אחת הנשמות שמלווה אותי. שיתפתי אותה שמשהו חסר לי, ומצד שני חששתי מה יגידו, בת 47 בהיריון?, ושוב החלטתי שאני נכנסת בזה בכל הכוח, וגיל זרם איתי. פנינו לפרופ' עמית והודענו לו שהגיע הזמן לפרויקט נוסף".
מה רצית?
"רציתי בת. ביקשתי להשתחרר מהשחור, לחזור לוורוד של בנות, לשמחה. כשברק היה בן שלוש הייתי שוב בהיריון".
ואיך הגבת כששמעת שיש לך תאומים?
"בהלם גדול. חשבתי מה נעשה, איך נסתדר, ומצד שני הייתה אנחת רווחה גדולה שהפעם תיוולד בת. ההיריון עם התאומים היה לא פשוט. הייתה לי רעלת היריון, זה היה היריון בסיכון, והוא הסתיים בניתוח חירום. בשבוע 29 ילדתי שני פגים - עמיחי במשקל קילו ומילי במשקל 1.430 ק"ג. אחרי הניתוח נכנסתי לטיפול נמרץ, וגיל חשש שהוא הולך לאבד אותי, אבל חזרתי לעצמי. זמן קצר לאחר הלידה עמיחי עבר ניתוח בלב, כי העורק המחבר ללב לא נפתח. עוד התמודדות. וכל פעם צפה ועולה השאלה: 'למה אני?', 'מה עשיתי?'
"הגעתי איתם הביתה כמעט חודשיים אחרי הלידה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. שעכשיו אפשר להחזיר הביתה את השמחה שנעלמה בשנת 2011. התלבטנו איך לקרוא לילדים. לאבא שלי, שזכה להיות הסנדק, קראו עמרם, ולסבא קראו מסעוד חי, ומכאן השם עמיחי, ומילי זה מפני שגיל ביקש שהשם יתחיל באות מ' של מיקה. גם לשם של ברק יש משמעות, הוא בא כדי להכניס אור הביתה".
אתם מדברים בבית על מיקה?
"ברור. כל הזמן. מילי מסתכלת על התמונה של מיקה שתלויה אצלנו ואומרת 'זו מיקה', ואני מוצאת את עצמי נותנת לה משחקים של מיקה והבגדים מחכים לה שתגדל. "החלטנו גם להנציח אותה. גיל עשה עבודות חשמל באולם קולנוע שנבנה בבית הספר ברנקו וייס ברמלה, כשח"כ חילי טרופר היה מנהל בית הספר. כשחיליק שמע את הסיפור שלנו, הוא החליט לקרוא לאולם על שם מיקה. בכניסה יש תמונה שלה ומילות הסבר על מותה, והבאנו לשם נציגה של המרכז הארצי להשתלות וכל התלמידים חתמו על כרטיס אדי. עשיתי גם קעקוע על הכתף שמנציח אותה: לב עם כנפי מלאך וכתוב שם מיקה שלי. זו ההנצחה הפרטית שלי ושלה.
"מיקה לא נשכחה. היא תמיד קיימת. יש לה את המקום שלה. היו שנים שחשבתי על הרגעים האחרונים שלה, מה עבר לה בראש. אומרים שטביעה זה מוות אכזרי ואני חשבתי מה עבר עליה ברגעי חייה האחרונים. אבל יש סוג של נחמה בידיעה שבתרומת האיברים של מיקה נתנו חיים לאחרים".
