הזעם, האש והקלאש: ג'ו סטראמר שינה חיים של צעירים ומת בגיל צעיר
הוא היה בן של דיפלומט מכובד, אבל פשט את החליפות לטובת להקת פאנק חתרנית והשתתף ביצירת אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק. הכל נגמר מוקדם מדי
בחודש שעבר ציין העולם 40 שנה לאלבום "לונדון קולינג" של הקלאש, אחד האלבומים המשפיעים בתולדות הרוק ואולי האלבום הטוב ביותר שהולידה תרבות הפאנק. ג'ו סטראמר, הזמר והמנהיג של הלהקה, היה יוצר ענק, בעל יכולת לשנות חיים של אנשים צעירים: כך העיד עליו בונו, סולן יו-2, בסרט תיעודי שנעשה על סטראמר לפני מספר שנים.
גם חייו של אחד החתומים מעלה השתנו בעקבות סטראמר והקלאש. זה היה בתחילת 1979; החתום היה במעין טיול אחרי צבא שכלל את סקוטלנד ואת אנגליה וחלם לראות את פיטר גבריאל בהופעה בלונדון. החלום לא התגשם: היה קר, הייתה שביתה של מובילי סולר, חלק מהדרכים היו סגורות והרכבות לא יצאו בזמן. כתחליף, נבחרה הופעה של הקלאש, ואחריה החיים כבר לא היו דומים לשום דבר שהיה עד אז. אנרגיה ,זעם, מתח ופחד: כל אלו ניתכו על במת הליציום הלונדוני כשהקלאש ניתזו מעל הראשים כמו מטח קטיושות (צפו בסרטונים בראש הכתבה, המתעדים מופע של הלהקה שנה קודם לכן). באותם רגעים שכח החתום את כל האהבות הקודמות שלו והתמסר לפאנק ולמחתרת האורבנית שהקלאש ייצגו, רק כדי להיות מוכה בתדהמה בסוף אותה שנה, כש"לונדון קולינג" בא לעולם ומחק את הפאנק הרדיקלי לטובת רדיקליות חובקת כל. זו הייתה מוזיקת רוק-פוסט פאנק מהולה בפוליטיקה ובהתבוננות אחרת על המציאות החברתית הסבוכה של לונדון ובריטניה, ומבחינה מוזיקלית היא השכילה לשלב את הרגאיי ואת הדאב, שלא היו עד אז מוכרים כל כך לקהל חובבי הרוק.
וככה זה נראה:
בחזית הקלאש ניצב סטראמר, שילדותו ומוצאו היו שונים לגמרי מהתנועה החברתית ומהערכים שאותם הוא ייצג במוזיקה שלו. סטראמר, ששמו האמיתי היה ג'ון גרהם מלור, נולד ב-1952 באנקרה, טורקיה, לאב שהיה דיפלומט בשירות החוץ הבריטי ולאם ממוצא סקוטי שהייתה אחות. כיאה לבנים של דיפלומטים, ג'ון ואחיו דייוויד התחנכו במוסדות יוקרתיים. ג'ון למד אמנות והתמקד בקומיקס, לא במוזיקה: דבר לא הצביע אז על נטיות מוזיקליות. מאוחר יותר סיפר שבנעוריו הוא הושפע מאושיות רוקנרול כמו ריצ'רד הקטן ונערי החוף ומטרובדורים כמו וודי גאת'רי, אבל בביתו לא הושמעה מוזיקה משום סוג שהוא.
באמצע שנות ה-70, כשהוא כבר מחוץ לכל מסגרת לימודית ("הייתי התלמיד הגרוע ביותר אי פעם", העיד מאוחר יותר), עבד בשלל עבודות, מפועל במפעל גומי ועד חצרן בבית קברות. אז הוא גם הקים את להקתו הראשונה, שנקראה The 101ers, על שם כתובת של אחת האכסניות שבה שהה. באותה תקופה הוא גם שינה את שמו, תחילה ל"וודי", על שם אלילו האמריקאי, ואחר כך לשם שבו התפרסם בעולם כולו – ג'ו סטראמר. הלהקה ניגנה בעיקר גרסאות כיסוי לשירי ריתם-אנד-בלוז אמריקאיים והשתלבה בסצנת הפאב-רוק הלונדונית, שבה היה חבר גם איאן דיורי. אחרי שהסקס פיסטולס פרצו לתודעה הציבורית, פנו לסטראמר שני מוזיקאים – מיק ג'ונס, לימים גיטריסט מוביל בקלאש, וברני רודס, שיהיה מנהל הלהקה – ושכנעו אותו לעזוב את The 101ers ולהקים איתם ועם עוד שני חברים את הלהקה שתהיה הגדולה והחשובה בתולדות הפאנק.
הקלאש הוקמה כלהקת מחתרת לכל דבר: כך זה נראה בקליפים ובהופעות. סטראמר, בנו של דיפלומט מכובד, לבש דמות עממית שלא העידה בשום צורה על מוצאו. כשנדרש לכך, אמר שגם אביו היה אדם יוצא דופן בכך שהחזיק דעות סוציאליסטיות חרף עיסוקו ומעמדו. הלהקה בהנהגתו, שבתחילת דרכה חיממה את הסקס פיסטולס, הקליטה אלבומים מבריקים וסוחפים עוד לפני "לונדון קולינג" הקנוני, ואחריו הפתיעה עם אלבום משולש, "סאנדיניסטה", על שם תנועת הגרילה שתפסה את השלטון בניקרגואה. ההרכב נעשה פוליטי יותר מאלבום לאלבום. האלבום שפרץ עבורו את השוק האמריקאי, "קומבט רוק", היה מלא אמירות פוליטיות שהרגיזו את הממסד שם אבל הלהיבו מעריצים צעירים. באמצע שנות ה-80 הגיעה הלהקה לסוף דרכה. סטראמר ניסה בהתחלה להופיע עם הרכב צעיר, אבל זה לא הלך, והוא יצא לדרך עצמאית.
בשנות ה-80 וה-90 היה סטראמר עסוק בעשרות פרויקטים: הוא הופיע בסרטים ("רכבת מסתורין" בבימוי ג'ים ג'רמוש, "הוצאתי עליי חוזה" של אקי קאוריסמקי) ובתוכנית הטלוויזיה "סאות'פארק", היה לפרקים סולן של הלהקה האירית הפוגס ונידב את קולו הצרוד ללהקות ולמבצעים שונים, מביג אאודיו דינמיט של חברו מיק ג'ונס ועד בלק גרייפ של יוצאי האפי מאנדיי. לקראת תחילתה של המאה ה-21 הוא הקים עוד הרכבים וחתם על חוזה הקלטות עם חברת מוזיקה בקליפורניה, אבל ב-22 בדצמבר 2002, והוא בן 50 בלבד, הכל נגמר.
סטראמר התמוטט ואיבד את הכרתו בביתו בכפר ברומפילד שבמחוז סומרסט שבאנגליה אחרי טיול עם כלבו. נתיחה לאחר המוות העלתה שהוא מת מדום לב, ייתכן ממום מולד שלא אובחן. גופתו נשרפה בטקס פרטי, ואשתו לוסינדה ביקשה מהמעריצים המתאבלים שלא ישלחו פרחים, אלא שיתרמו כסף לקונצרט צדקה למען המלחמה באיידס שתוכנן להיערך בפברואר 2003, ושבעלה אמור היה להשתתף בו. מסע ההלוויה בלונדון חלף ליד הפאב שבו הופיעו הקלאש בתחילת דרכם.
צפו בכתבת טלוויזיה על מותו:
לאחר מותו נעשה סטראמר אייקון תרבותי חשוב. הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול, מוסדות ובניינים נקראו על שמו, ובעיר גרנדה שבספרד אפילו קראו על שמו כיכר. שתי בנותיו יזמו פסטיבל לזכרו, ובראיון נוגע ללב שהעניקו ל"גארדיאן" לפני מספר שנים, הן סיפרו על אב אוהב שלא תמיד היה נוכח בחייהן, שכן רוב הזמן הוא היה בסיבובי הופעות ארוכים, אבל תמיד העניק להן מליבו ומאהבתו. הבנות הוסיפו וסיפרו שעל אף שאביהן התגרש מאמן עוד בילדותן, הוא המשיך לשמור איתן על קשר והקפיד להיות חלק מהמשפחה.
האם הוא הכיר את ג'ו סטראמר? רוב הסיכויים שכן. הקליקו על התמונה:
