תינוק פרשת רמדיה שסבל מעיכוב בהתפתחות הפך לתלמיד מצטיין

16 שנים אחרי האסון שפקד אותם, לימור טלמור מספרת איך גידלה את בנה אמיר כאם כיחידנית, וכיצד הקשיים החברתיים שאיתם התמודד היוו השראה לספר הנוער שכתבה

לימור ואמיר טלמור. "כשכולם התחילו לדבר, הוא אפילו לא השמיע קולות" (צילום: אביגיל עוזי)
לימור ואמיר טלמור. "כשכולם התחילו לדבר, הוא אפילו לא השמיע קולות" (צילום: אביגיל עוזי)

כשבנה של לימור טלמור היה בכיתה א', כתבה המחנכת הערה על כך ש"אמיר מדבר ומפריע כל הזמן". תשובתה של לימור הייתה: "אני שמחה לשמוע! מבחינתי, הוא יכול לדבר כמה שירצה ומתי שהוא רוצה. נדרתי נדר שאף פעם לא אגיד לילד שלי לשתוק". כתבה, ושלחה את דבריה גם לקלינאית התקשורת ולנוירולוגית שטיפלו אז בבנה. "לפעמים קשה לי לעמוד בנדר הזה, אבל אני מצליחה, כי אני זוכרת כל הזמן מה הרגשתי כשהוא לא דיבר בכלל", היא אומרת בחיוך.

 

לימור טלמור (51), שבימים אלה יוצא לאור ספר הנוער שלה "אמת או חובה" (הוצאת רימונים), היא תושבת פתח־תקווה, העיר שבה נולדה וגדלה, ושבה היא מגדלת כאם יחידנית את בנה, כיום בן 16 וחצי. כשהיה אמיר בן חצי שנה, התפוצצה פרשת "רמדיה": פעוטות שניזונו מהפורמולה הצמחית של החברה בישראל לקו בבעיות בריאות, חלקן חמורות מאוד, שהביאו למוות או לנכות קשה בשל מחסור בתיאמין (ויטמין B1) החיוני להתפתחותן של מערכות שונות בגוף. אמיר היה אחד התינוקות האלה.

 

"בכיתה א' הוא קיבל אות הצטיינות, עמד על הבמה ואמר: 'אמא, את גאה בי?" (צילום: אביגיל עוזי)
    "בכיתה א' הוא קיבל אות הצטיינות, עמד על הבמה ואמר: 'אמא, את גאה בי?"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    שכבתי על השטיח ובכיתי

    אמיר נולד בבית החולים בילינסון בלידה רגילה. "לא היה בעולם דבר שעניין אותי יותר ממנו. יכולתי להסתכל שעות על כפות רגליו", נזכרת טלמור.

     

    בחרת להיות אם יחידנית.

    "הייתה תקופה שמאוד רציתי להתחתן, וזה לא קרה. בהמשך ראיתי מסביבי חברות שהתחתנו כי השעון הביולוגי תקתק, והן קיוו שהפשרות שעשו יסתדרו. רציתי מאוד ילד, אבל נלחצתי מחתונה שלא מהסיבות הנכונות. היה לי חבר ילדות, ידיד נפש, שהייתה בינינו אהבה מאוד יפה. הוא היה הדמות הכי דומיננטית בחיי, וכשהייתי בת 33 ואמרתי שאני רוצה ילד, הוא אמר שהוא יהיה השותף. שמחתי, רציתי ילד כמוהו: יפה, ספורטאי, גברי, חכם. נכנסתי להיריון מהר מאוד והוא ליווה את ההיריון - הייתי בשמירת היריון ארבעה חודשים, חלקם בבית חולים, והוא היה איתי גם בלידה. היינו בקשר גם בהמשך".

    "היה לי חבר ילדות, ידיד נפש, שהייתה בינינו אהבה מאוד יפה. הוא היה הדמות הכי דומיננטית בחיי, וכשהייתי בת 33 ואמרתי שאני רוצה ילד, הוא אמר שהוא יהיה השותף. כשאמיר היה בן עשר הוא נהרג בתאונת דרכים"

     

    למה לא התחתנתם?

    "אני לא אוהבת להיות במסגרות מחייבות ולוחצות, מעדיפה שמי שיהיה איתי ירצה בזה, ושאם ארצה לקום וללכת, אהיה חופשייה לעשות את זה בלי אישור משום רב. זו הייתה מערכת יחסים שהיה לי טוב בה. אני הייתי שם בשבילו והוא היה שם בשבילי. כשאמיר היה בן עשר הוא נהרג בתאונת דרכים".

     

    עד הולדתו של בנה עברה לימור מסלולי תעסוקה מגוונים. בצבא שירתה כצפ"טית בבית הספר לצניחה בתל־נוף, אחר כך למדה לתואר בחינוך עם תעודת הוראה בספרות ולשון. עם סיום לימודיה לימדה שנה אחת ואז התקבלה לקורס דיילות ועבדה כדיילת בארקיע ובבריטיש איירווייז לסירוגין, במשך עשר שנים. בהמשך הקימה וניהלה משרד של הצבת צוותי אוויר בחברות תעופה ואחר כך הייתה אחראית שירות לקוחות של ארקיע. בתחילת ההיריון עזבה את ארקיע ועבדה כמנהלת לשכה בחברת הסעדה בנתב"ג. "ידעתי שכאמא לא אוכל לעבוד במשמרות", היא אומרת. כשהיה בנה בן חצי שנה, חזרה לעבודה והביאה אותו למטפלת שהתגוררה בבניין הסמוך. "כל יום, כשהבאתי אותו אליה ויצאתי משם, הייתי בוכה כל הדרך לעבודה. היה לי מאוד קשה לעזוב אותו".

     

    כשנולד בנה, בחרה שלא להיניק. "להאכיל תינוק בפורמולה מאוד קל ונוח, מה גם שידעתי בדיוק כמה הוא אוכל, ואמיר מאוד אהב את זה", מספרת לימור. "כשבגיל חודש התחילו לו פריחות ועצירויות, רופא הילדים המליץ שאעביר אותו לפורמולה צמחית, והוא התחיל לקבל את הפורמולה של 'רמדיה'. בדיעבד, זה שינה לנו את החיים".

     

    מה קרה לו?

    "כשאמיר היה בן חצי שנה, באחד מימי שישי של 2003, צפיתי בטלוויזיה ושם הודיעו שיש להפסיק להשתמש בפורמולה הצמחית הזו. נכנסתי לחרדה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי פחד משתק. לא יכולתי לזוז. אמיר היה בסלקל בסלון וחיכה לארוחת הערב, ואני נשכבתי על השטיח והתחלתי לבכות. בינתיים, אחי הביא לי פורמולה של חברה אחרת, והתינוק שלי אכל אותה בתיאבון רב".

    "אמיר התחיל ללכת רק לקראת גיל ארבע. הוא אכל רק דברים קריספיים ומזון מאוד מתובל ולא נגע בדברי מתיקה. התברר שיש לו פגיעה במערכת החושים בפה"

     

    מתי הבנת שהוא נפגע במהלך חמשת החודשים שבהם ניזון מהפורמולה הזו?

    "בשלב מסוים, כשהוא עדיין ניזון מהפורמולה הצמחית, ראיתי שהוא מזיז את הראש בתנועת 'לא' מהירה, לכל הכיוונים. לא הבנתי למה, אבל כשהוא קיבל פורמולה אחרת וטיפות תיאמין כדי להשלים את החוסר שנוצר, זה עבר מהר מאוד. בנוסף, היו סימנים מדאיגים שהתפתחו בהמשך: הוא זחל על הגחון, לא עבר לזחילה על ארבע, וכשכולם התחילו ללכת לא עבר להליכה. היה לו טונוס שרירים נמוך והוא התחיל ללכת רק לקראת גיל ארבע, כשכל הילדים בגילו כבר טיפסו על מגלשות בפארק. הוא אכל רק דברים קריספיים ומזון מאוד מתובל ולא נגע בדברי מתיקה. התברר שיש לו פגיעה במערכת החושים בפה. כשכולם התחילו לדבר, הוא אפילו לא השמיע קולות".

     

    מה עשית?

    "הוא היה במעקב של רופא התפתחותי בקופת החולים ובטיפת חלב, אבל בגיל שנתיים, כשביקשתי הפניה לקלינאית תקשורת, אמרו לי שלפני גיל שלוש ילד שלא מדבר לא נחשב עדיין לבעיה. לא הסכמתי לקבל את זה. רציתי לדעת מוקדם ככל האפשר מה יש לו, וכשהתעקשתי קיבלתי הפניה. זה היה כל כך מפחיד. אף אחד לא ידע להגיד לי אם הוא אוטיסט או שיש לו מגבלה שכלית, כי לא היה ניסיון בנושא. בשום מקום בעולם לא קרה דבר כזה. עוד לפני גיל שלוש אמיר היה בחמישה טיפולי התפתחות בשבוע: שתי קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. ככה נראה השבוע שלו. כן, גם שלי, אבל זה פרט שולי. ידעתי שאעשה הכל כדי לקדם אותו. כשהוא נכנס לכיתה א', בכיתה רגילה בבית ספר רגיל, הוא כבר הלך, אבל הדיבור היה מאוד משובש. ילדים שהיו איתו בגן הבינו אותו והיו מדבררים אותו. זה היה מדהים".

     

    "הרופא המליץ שנעבור לפורמולה צמחית, זה שינה לנו את החיים". עם אמיר התינוק (צילום: אלבום פרטי)
      "הרופא המליץ שנעבור לפורמולה צמחית, זה שינה לנו את החיים". עם אמיר התינוק(צילום: אלבום פרטי)

       

      משבר גדול בחטיבת הביניים

      כשהיה בכיתה ג', אובחן אמיר כבעל הפרעת קשב קשה והיפראקטיביות. "כדי לנתב את המרץ שלו, ניסינו ריפוי בעיסוק וחוגים שונים ובחרנו בשחייה. כדורגל וכדורסל לא התאימו לו, כי יש לו בעיה מוטורית, גם במוטוריקה העדינה וגם בגסה, הוא מסורבל תנועתית וכתב היד שלו מאוד לא ברור. בשנות הלימוד הראשונות הוא הפריע המון בכיתה, ומאז שאובחן הוא מטופל תרופתית וחל בו שינוי אדיר. הוא התחיל להוציא ציונים טובים וסיים את בית הספר היסודי עם תעודת הצטיינות. הוא ממשיך לסבול מהפרעת קשב, מיגרנות וקושי בהליכה, אבל כיום, מי שלא יודע כמעט לא מרגיש שהוא נפגע. הוא בכיתה י"א, תלמיד מצטיין במגמת הנדסת חשמל, מחשבים ואלקטרוניקה בתיכון עמל בפתח־תקווה. הוא הולך לבית הספר במדים של חיל האוויר, מיועד לשרת בחיל, ואני גאה בהישגיו".

      "עוד לפני גיל שלוש אמיר היה בחמישה טיפולי התפתחות בשבוע: שתי קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. ככה נראה השבוע שלו. כן, גם שלי, אבל זה פרט שולי. ידעתי שאעשה הכל כדי לקדם אותו"

       

      לא פשוט להתמודד עם בעיה כל כך מורכבת כאם יחידנית. במשך השנים היו לך רגעי שבירה?

      "תוך כדי מאבק לקידומו הייתי מכוונת מטרה. ניפיתי מחיי את כל מה שהפריע, כולל חברות. עשיתי הכל כדי שהילד הזה ידבר, ילך, יהיה ילד רגיל, גם כשמסביבי לא תמיד האמינו שזה יקרה. באותה תקופה לא היו לי רגעי שבירה. הם הגיעו כשהתנהל המאבק מול 'רמדיה', מול אנשים שלא לקחו אחריות ומדינה שלא לקחה אחריות. אז, כל פעם בכיתי מחדש. בסוף קיבלנו פיצויים זניחים".

      באותה תקופה לא היו לי רגעי שבירה. הם הגיעו כשהתנהל המאבק מול 'רמדיה', מול אנשים שלא לקחו אחריות ומדינה שלא לקחה אחריות. אז, כל פעם בכיתי מחדש. בסוף קיבלנו פיצויים זניחים".

       

      מי עזר לך ביום־יום?

      "אבא שלי, שהיה בעל חנות למכשירי כתיבה, נפטר כשהייתי בת 24. אמא שלי לקחה עליה את עול החנות והייתה עסוקה מאוד, אבל עזרה לי כלכלית ורגשית. כל השאר היה עליי".

       

      כשאמיר היה בכיתה ו', היא אומרת, חל שיפור גדול ביכולת הדיבור וביכולת המוטורית שלו. "הוא היה מקובל ודומיננטי והיו לו חברים. אבל אז עבר לחטיבה וחווה משבר גדול. הוא היה ילד שאפשר לרדת עליו. הוא לא הגיב להתגרויות ורק הסתגר כשהציקו לו. גם מי שהיו חברים שלו הפנו לו גב. כל בוקר, כשיצא לבית הספר, לא ידע איך יעליבו אותו במהלך היום".

       

      איך התייחסת לזה?

      "דיברתי עם ההורים ועם צוות בית הספר, אבל הם לא ידעו איך לטפל בזה. ואז דיברתי איתו על מעבר לבית ספר אחר. בהתחלה הוא התקומם שדווקא הוא צריך לעבור, אבל כשסיים כיתה ח', אחרי שנתיים שבהן המצב לא השתפר, הוא עבר לחטיבה אחרת ולכיתת מופ"ת, של מצטיינים. שם קיבלו אותו בסבר פנים יפות, יש לו חברים וחברות, וכאמור – הוא במגמה יוקרתית ומאושר. מכאן יש לי מסר לאמהות: לא לפחד משינויים. יותר מפחיד להשאיר ילד במסגרת שרעה לו מאשר לעבור למקום שיש בו סיכוי לשיפור. עובדה: אמיר הלך מהמקום הכי רע שהיה בו למקום הכי טוב. הוא פורח שם, יש לו חיי חברה פעילים ומחנכת מדהימה שטבעה את המשפט 'אני יכול – אני רוצה – אני מצליח!', והוא אימץ את זה".

       

      "ילדים צריכים ללכת לבית הספר ולדעת שזה מקום מוגן. לצערי, זה לא תמיד כך במציאות" (צילום: אביגיל עוזי)
        "ילדים צריכים ללכת לבית הספר ולדעת שזה מקום מוגן. לצערי, זה לא תמיד כך במציאות"(צילום: אביגיל עוזי)

         

        טראומה בעקבות"אסון הבונים"

        היא עצמה חזרה לעבוד בהוראה כשאמיר היה בסוף כיתה א'. "הוא קיבל אות הצטיינות, עמד על הבמה ואמר: 'אמא, את גאה בי?' ויחד עם הדמעות באה ההחלטה שאני חוזרת להיות מורה, כי בטוח שבמערכת החינוך יש עוד ילדים הזקוקים לכך שמישהי לא תראה אותם רק כתלמידים, אלא כבני אדם. התחלתי לעבוד בבית הספר היסודי בסביון ואני שם כבר 11 שנה. אני מחנכת כיתה ו', מלמדת כישורי שפה, מעבירה סדנאות כתיבה בבית הספר וגם רכזת של כמה תחומים. זה קשה ותובעני, אבל אלמלא עשיתי זאת בהמון אהבה, לא הייתי שם, והתלמידים מחזירים אהבה בענק".

        "יש לי מסר לאמהות: לא לפחד משינויים. יותר מפחיד להשאיר ילד במסגרת שרעה לו מאשר לעבור למקום שיש בו סיכוי לשיפור. עובדה: אמיר הלך מהמקום הכי רע שהיה בו למקום הכי טוב"

         

        במהלך השנים כתבה לימור טלמור ארבעה ספרי ילדים (כולם בהוצאת רימונים), המיועדים לגילאי גן עד כיתות ב'־ג'. דמות בשם אמיר מופיעה בארבעתן. הראשון, "משפחות משפחות מיליון לפחות", שנכתב לפני 11 שנה ונמכר עד היום, מספר על ילד שיש לו רק אמא ועוסק במבנים משפחתיים שונים, שהמכנה המשותף שלהם הוא אהבה. אחריו באו "משקפי הקסם של אמיר" ו"אריה הזה"ב", העוסק בתאונות דרכים. "כשכתבתי אותו לא היה לי שום קשר לתאונות דרכים, אבל שנתיים אחר כך אבא של הבן שלי נהרג בתאונה. הוא נהג במכוניתו לא חגור, מכונית התנגשה בו מאחור, הוא עף דרך החלון הקדמי, והספר הפך מוחשי לכולנו". ספר הילדים הרביעי שלה הוא "סלט אותיות", וכאמור, בימים אלה יצא לאור "אמת או חובה", ספרה הראשון לבני נוער.

         

        גיבורת הספר היא ג'ינג'ית שסובלת מהצקות. "כילדה וכנערה הייתי ג'ינג'ית, עם שיער כתום ממש, וכולי נמשים. שנאתי את זה. לא חשוב שאבא שלי אמר שזה צבע זהב והספר הסביר לי שנשים יושבות שעות במספרה כדי לקבל גוון כזה. מה שהיה חשוב זה שקראו לי ג'ינג'ית קלבסה. הייתי תלמידה טובה אבל נחבאת אל הכלים. ישבתי בספסל האחורי ורק בשיעורי ספרות עברתי לספסל הראשון, כדי לא לפספס שום דבר. בימי שישי הוריי היו מקפיצים אותי למורה לספרות נילי טלרמן שגרה בכפר־סבא, ויחד חקרנו את שירת השואה. הגשתי את העבודה למשרד החינוך כעוד חמש יחידות, נוסף על הבחינה. המורה לספרות בספר מתוארת בדמותה, כולל עגילי הטורקיז שלה. היא זו שעודדה אותי לכתוב".

         

        "המצב החברתי של הילדים חשוב יותר מהלימודים". עטיפת הספר
          "המצב החברתי של הילדים חשוב יותר מהלימודים". עטיפת הספר

           

          איך החלטת לעבור מכתיבה לגיל הרך לבני נוער?

          "זו לא הייתה החלטה שלי. לפני כשלוש שנים התקשרה אליי יעל שכנאי, הבעלים והעורכת של הוצאת רימונים, ואמרה שכבר מזמן לא כתבתי ספר לילדים. כשעניתי שמצב הרוח שלי לא מספיק טוב כדי לכתוב ספר לילדים, היא אמרה: 'אז תשני קהל יעד!' והציעה שאכתוב לבני נוער. כשאמרתי שמעולם לא כתבתי לבני נוער, היא אמרה: 'אני אלווה אותך', וכך היה. העלילה אינה החיים שלנו, אבל בהחלט יש שם חוויות שלי ושל אמיר, כמו נושא ההצקות. רציתי לשים על השולחן את ההתמודדות של הילדים בשנה הראשונה בחטיבת הביניים, ובדיעבד התברר לי שהרבה מאוד ילדים מתמודדים בשנה הזו עם דחייה חברתית ושזה הרבה יותר גדול ממה שחושבים, כי כשכולם יוצאים נגד מישהו אחד, זה מגבש ויוצר מכנה משותף. רציתי להבהיר לילדים שמוצאים את עצמם תחת מתקפה כזו, שהם יכולים ליצור להם חברויות אחרות. בעיניי, המצב החברתי של הילדים חשוב הרבה יותר מהלימודים. ילדים צריכים ללכת לבית הספר ולדעת שזה מקום מוגן. לצערי, זה לא תמיד כך במציאות".

           

          עלילת הספר כוללת גם פיגוע בטיול.

          "כשהייתי בכיתה ט', בתיכון אחד העם בפתח־תקווה, כיתה ז' של חטיבת ברנר נסעה לטיול והייתה מעורבת באסון הבונים (התנגשות של רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים ביוני 1985, שבה נהרגו 22 בני אדם, צ"ר). זו הייתה טראומה נוראית בעיר ומאז יש לי טראומה פרטית, הן כשאמיר בטיול שנתי והן כשאני יוצאת כמורה מלווה לטיול, עם 40 ילדים, ורק רוצה להחזיר אותם בשלום הביתה. הכנסתי פה את הטראומה שלי, ממש בכיתי במהלך כתיבת הקטעים האלה".

           

          אמיר קרא את כתב היד?

          "במהלך הכתיבה הוא נתן לי רעיונות, אבל כשהספר יצא, הוא שם אותו בספרייה בחדרו ולא קרא. בהמשך הוא שמע את ההקלטה של הספר ב'i Cast'".

           

          מה המסר הכי חשוב שלך בספר?

          "כמה שאתה מקבל יותר את האחר, זה ממקם אותך במקום יותר טוב".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד