חברתו של אדי, האיש שמאחורי כרטיס ההשתלות : 'נפטר לי בידיים'

ד"ר תמר אשכנזי, ראש המרכז הלאומי להשתלות, מדברת על אהבת חייה, אדי בן־דרור, שנפטר לפני 42 שנה בעקבות השתלת כליה, ועל המטרה להגיע למיליון חותמים

תמר אשכנזי. ""אחרי ההשתלה הכל היה נפלא. היינו באופוריה, אבל אחרי שבועיים הגוף של אדי דחה את הכליה" (צילום: עמית שעל)
תמר אשכנזי. ""אחרי ההשתלה הכל היה נפלא. היינו באופוריה, אבל אחרי שבועיים הגוף של אדי דחה את הכליה" (צילום: עמית שעל)

שבוע השני של דצמבר האחרון, בשעת בוקר מוקדמת, התייצבה ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, בנמל התעופה בן־גוריון. היא המתינה לאמבולנס ובתוכו צידנית עם כליה נתונה בקרח, שנמסרה לידיה לאחר שהועברה במכס. אחר כך עלתה עם הצידנית למטוס פרטי שהמתין על המסלול, וכעבור כמה שעות נחתה בנמל התעופה של פראג. גם שם חיכה לה אמבולנס, וממנו הועברה לידיה צידנית דומה, עם כליה אחרת. המטוס המתודלק המריא בחזרה לישראל ובתוכו המטען היקר: כליה שנקצרה מאזרח צ'כי ונועדה לחולה באי־ספיקת כליות סופנית, שהמתין לה בישראל.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

"זה היה שיאו של מבצע מורכב, שהתרחש בארץ זו הפעם הראשונה - הצלבה בין תורמי כליות בארץ ובחו"ל והשתלתן בחולים כאן ושם בו־זמנית", מספרת ד"ר אשכנזי בעיניים בורקות ומוציאה דף מחשב שבו מפורטים פרטי המבצע הלוגיסטי המסובך. "הנה: הכליה מצ'כיה הועברה לגבר בן 72 בהדסה עין כרם. אשתו ביקשה לתרום לו, אך מאחר שסוג הדם שלהם אינו מתאים, היא תרמה כליה לחולה בן 54 שאושפז בבילינסון. אשתו של החולה הזה, בת 46, תרמה כליה לאישה בת 66 בבילינסון. בתה בת ה־44 של זו תרמה את הכליה שלה לגבר בן 67, שחיכה לה בצ'כיה, ומצ'כיה הגיעה כליה מתורם צ'כי בן 71 לגבר שהמתין לה בירושלים. בהליך המורכב הזה היו מעורבים עוד שני זוגות של תורמים ומושתלים בצ'כיה, ובסך הכל התבצעו באמצעותו שש השתלות - שלוש בכל אחת מהמדינות".

 

ההצלבה הזו, שבוצעה בעזרת תוכנת מחשב ייחודית, היא פרי של הסכם לביצוע הצלבות בהשתלות כליה מתורמים חיים, שנחתם השנה בין המרכז הלאומי להשתלות בישראל למקבילו בפראג. הסכם דומה נחתם עם קפריסין, אך טרם נמצאו זוגות מתאימים בין שתי המדינות.

 

"מבצע כזה מחייב לוגיסטיקה מסובכת, שכוללת צוותים רפואיים משלושה בתי חולים בשתי מדינות, העברת מידע רפואי ודגימות דם טרי בין המדינות כדי להבטיח שההתאמה אכן קיימת במלואה ולא רק וירטואלית דרך המחשב; שיחות טלפון לתיאומי זמנים; קביעת זמנים מקבילים לחדרי ניתוח; מטוס פרטי וסידורי שדה; אמבולנסים; מעורבות שתי השגרירויות, ואפילו שירותים של עמיל מכס, כי את המטען הזה צריך להעביר במכס לפני שהוא עובר ממדינה למדינה", מסבירה ד"ר אשכנזי.

 

 

אדי ז"ל ותמר. "הוא היה חתיך עולמי" (צילום: אלבום פרטי)
    אדי ז"ל ותמר. "הוא היה חתיך עולמי"(צילום: אלבום פרטי)

     

    אדי לא היה מסכן, לא קיטר

    במרכז הלאומי להשתלות בישראל רשומים כיום קרוב למיליון איש ואשה, שחתומים על כרטיסי "אדי" - המאשרים ליטול את איבריהם להשתלה במקרה של מוות. האגודה, על שמו של אהוד בן דרור, הוקמה על ידי הוריו, דבורה ושמואל בן דרור, בני משפחתו וחבריו 30 יום לאחר שנפטר בגיל 28, בעקבות סיבוך לאחר השתלת כליה שעבר. זה היה באוקטובר 1978. תמר אשכנזי הייתה אז חברתו של אדי ועמדה להינשא לו.

    "מהר מאוד אדי והמשפחה החליטו להעביר את הדיאליזה הביתה והוא הפך את זה לחגיגה ולאירוע חברתי"


     

    היא בת למייסדי קיבוץ בית־השיטה, ועד היום שמורה לו פינה חמה בלבה. במלחמת יום הכיפורים החליפה יחד עם חבריה השמיניסטים את המגויסים בקיבוץ. "הדבר הכי קשה היה התורנות במרכזייה", היא נזכרת. "מבית־השיטה נפלו 11 בחורים, ואנחנו ידענו ראשונים, לפני שההורים קיבלו את ההודעה הרשמית. לאחר שנים, במסגרת עבודת הדוקטורט שעשיתי על הסתגלות לשכול ולאובדן, הגעתי לכנס בינלאומי על שכול ונפתח לי פצע כשנזכרתי איך לא נתנו להורים אפשרות להתאבל כמו שצריך: 'כי יש מלחמה וצריך לתפקד'. הרגשתי סוג של אחריות בדיעבד". לימים, בתפקידה כמנהלת המרכז הלאומי להשתלות, היא יזמה קבוצות תמיכה למשפחות תורמי האיברים.

     

    אחרי התיכון עברה לבית הספר לאחיות בבית החולים "השרון" בפתח־תקווה, ושם נפגשה לראשונה עם אדי. "כשנשארו לי חודשיים ללימודים עבדתי במחלקה הכירורגית, שהייתה ליד חדרי הדיאליזה. אחת האחיות סיפרה לי שיש שם בחור שרוצה להכיר אותי". היא סירבה, אבל הוא לא הרפה. שבועיים לפני בחינת הסיום היא הסכימה להיפגש איתו. הדבר היחיד שידעה עליו היה שהוא מטופל בדיאליזה. כשהגיע לקחת אותה מהפנימייה, ראתה לפניה בחור יפה תואר וגבה קומה, "חתיך עולמי", להגדרתה.

     

    אדי בן דרור היה חקלאי, בן שני בין ארבעה למשפחה שורשית מבוססת ומוכרת בפתח־תקווה. עד גיל 26 היה בריא, אך באחד הימים חזר הביתה מהשדה ברגליים נפוחות והתברר שהוא לוקה באי־ספיקת כליות סופנית, כנראה בגלל חיידק הסטרפטוקוק שפגע בכליותיו. הוא חובר לדיאליזה ובא שלוש פעמים בשבוע לבית החולים, שם ראה אותה לראשונה.

     

    לא הפריע לך שהחבר שלך צמוד לדיאליזה?

    "בגיל 20 את לא עושה חשבון מה יכול לקרות בעוד כך וכך שנים. חוץ מזה, אדי לא היה מסכן, לא קיטר. מהר מאוד הוא והמשפחה החליטו להעביר את הדיאליזה הביתה והוא הפך את זה לחגיגה ולאירוע חברתי".

     

    אדי בן דרור. חלם להקים אגודה שתעודד תרומת איברים, כדי שאחרים לא יעברו את מדורי הגיהינום שהוא עבר (צילום: אלבום פרטי)
      אדי בן דרור. חלם להקים אגודה שתעודד תרומת איברים, כדי שאחרים לא יעברו את מדורי הגיהינום שהוא עבר(צילום: אלבום פרטי)

       

      הופעה מרגשת אצל ירון לונדון

      היא התגייסה, עברה קורס קצינות, הוצבה בבית החולים שיבא בתל־השומר, ועברה לגור עם אדי ביחידת דיור בחצר בית הוריו. במקביל, הוא חיכה להשתלת כליה. בני המשפחה נבדקו אך לא נמצאו מתאימים לתרומה. "פעמיים הודיעו לאדי שיש כליה בשבילו, וכשהגיע להדסה בהתרגשות וציפייה התברר שהמשפחות התחרטו ברגע האחרון. אכזבה שאי־אפשר להסביר במילים", מספרת אשכנזי.

       

      ערב אחד הופיעו פרופ' אריה דורסט ואדי יחדיו בתוכנית הטלוויזיה "עלי כותרת", אצל ירון לונדון, וכל עם ישראל צפה בבחור יפה התואר שאמר: "אם לא אקבל כליה – אמות". בעיתוי מצמרר, בעקבות תאונת דרכים, הסכימו בני המשפחה המעורבת לתרום את כליותיה של בתם שנהרגה באותה תאונה. אדי ובחורה נוספת הוזעקו לבית החולים, והכליות הושתלו בשניהם. "אחרי ההשתלה הכל היה נפלא. היינו באופוריה, אבל אחרי שבועיים הגוף דחה את הכליה. אדי נפטר בידיים שלי".

       

      בתקופה שהשמיים נפלו על ראשה הוצע לה תפקיד של אחות אחראית במחלקה הפנימית ב"השרון" והיא עברה לגור בפתח־תקווה. במקביל, היא מציינת, הקשר עם משפחתו של אדי רק התהדק. "כשדבורה, אמו של אדי, נסעה לחו"ל, היא הייתה מביאה מתנות זהות לארבע הכלות שלה. הרביעית הייתי אני, על אף שלא הספקתי להינשא לאדי", מספרת תמר, אם לבת (21) ולבן חייל, שלא נישאה מעולם.

      "כשדבורה נפטרה, משפחותיהם של האחים לקחו אליהן את התמונות שהיו בבית ההורים. לא יכולתי להשאיר את התמונות של אדי ולקחתי אותן אליי. היום, אחרי 40 שנה, יש לי תמונות של אדי על הקיר בחדר השינה שלי. זה עושה לי טוב",

       

      היא גם הייתה שותפה מלאה להקמתה של אגודת "אדי", שהחלה מחלום שטיפח אדי עצמו. בזמנו, כשהגיע לפרופ' דורסט לקראת ההשתלה, שמע ממנו על כרטיסי תורם שקיימים בארצות־הברית, והחליט כי כאשר יחלים יקים אגודה שמטרתה לעודד תרומת איברים כדי שאנשים אחרים לא יעברו את מדורי הגיהינום שהוא עבר. כבר בשבעה למותו החליטו הוריו לממש את צוואתו זו, וב־30 הכריזו על הקמתה של אגודת אדי לקידום השתלות בישראל.

       

      המשפחה והחברים הקימו דוכנים בפתח־תקווה והתחילו להחתים אנשים על הכרטיס. דבורה ושמואל בן דרור הסתובבו ברחבי הארץ עם רופא מתנדב, הסבירו על חשיבות תרומת האיברים, ולאט־לאט נוספו עוד ועוד חותמים. בשבתות, כל המשפחה נהגה להדפיס כרטיסי תורם, להדביק בולים ולשלוח מעטפות לחותמים. בשלב מסוים, שר התחבורה חיים לנדאו צירף ספח של אגודת אדי לרישיונות הנהיגה, מה שהגדיל את מאגר התורמים. רק כשהמשפחה התקשתה לעמוד לבדה במשימה הועבר הנושא לאחריות משרד הבריאות, וב־1994 הוקם במסגרתו המרכז הלאומי להשתלות.

       

      בינתיים, התקדמה אשכנזי בחייה המקצועיים. אחרי שלוש שנים של ניהול מחלקה היא עברה לפרויקטים שיווקיים־רפואיים, עשתה תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל־אביב, ובהמשך ניהלה את תחום הדיאליזה בחברת "טבע". כשנתקלה במודעה שמחפשים איש מקצוע לתפקיד מתאם השתלות ארצי, היא פנתה, זומנה לריאיון עם מנהל משרד הבריאות ומונתה לתפקיד. זה היה ב־1997 ומאז היא עומדת בראש המרכז הלאומי להשתלות.

       

      במהלך כל השנים שחלפו נמשך הקשר ההדוק שלה עם דבורה בן דרור, אמו של אדי, שאיבדה מאז עוד שניים מבניה ואת בעלה. בתחילת השנה הנוכחית הלכה האם לעולמה, בגיל 93.  "כשדבורה נפטרה, משפחותיהם של האחים לקחו אליהן את התמונות שהיו בבית ההורים. לא יכולתי להשאיר את התמונות של אדי ולקחתי אותן אליי. היום, אחרי 40 שנה, יש לי תמונות של אדי על הקיר בחדר השינה שלי. זה עושה לי טוב", היא מחייכת.

       

      שמואל ודבורה בן דרור ז"ל, הוריו של אדי. הקשר ההדוק איתם נמשך כל השנים (צילום: אלבום פרטי)
        שמואל ודבורה בן דרור ז"ל, הוריו של אדי. הקשר ההדוק איתם נמשך כל השנים(צילום: אלבום פרטי)

         

        באיחוד האירופי מקשיבים לנו

         

        בחדרה שבמרכז הלאומי להשתלות בתל־אביב, לעומת זאת, כמעט אין תמונות, אבל הפעילות רוחשת שם ככוורת דבורים. עוד בדרכה לעבודה, לפני שבע בבוקר, ביום שבו ליוויתי אותה במרכז, עסקה בניתוח הצלבה "פשוט" בין שני זוגות של תורמים ונתרמים שלא הייתה ביניהם התאמה. כבר נקבעו חדרי ניתוח לניתוחים, שנועדו להתחיל בו בזמן ("כדי שלא יתחיל ניתוח אחד והצד השני יתחרט ברגע האחרון"), ודקה לאחר שהעניין נסגר הגיעה שיחה מאחות, המתאמת השתלות בבית חולים אחר: היא מבקשת לאשר את כינוסה של ועדה לקביעת מוות מוחי־נשימתי של גבר מבוגר שהגיע לאותו בית חולים. "עשיתם את כל הבדיקות הדרושות לוועדה?" שואלת אשכנזי. לאור התשובה החיובית תכונס הוועדה, ואם אכן ייקבע מותו המוחי־נשימתי של האיש, תתבצע פנייה למשפחתו בבקשה לתרום את איבריו. אם תינתן הסכמה, ייעשו בדיקות השלמה נוספות, כדי לוודא את תקינות האיברים המועמדים להשתלה.

         

        איך קובעים מי יקבל את האיבר הנתרם?

        "בחדר הסמוך לשלי נמצא המאגר הארצי הממוחשב של מועמדים להשתלה, המסווג לפי הבעיה, סוג הדם והדחיפות. השיוך של האיברים לחולה נעשה באופן אובייקטיבי, על פי מדדים רפואיים. בנוסף, מאז 2012 יש קדימות בתור להשתלה למי שחתום על כרטיס אדי".

        "יש בעולם מקומות שבהם תרומת האיברים היא אוטומטית, אלא אם הנפטר התנגד לכך בחייו. אצלנו הגישה שונה. לנו חשוב הנושא האנושי מול המשפחה. אני לא מכירה רופא שייקח את איברים להשתלה אם המשפחה מסרבת"

         

        במהלך הפגישה שלנו נכנסות עוד ועוד שיחות טלפון ממתאמי השתלות בבתי חולים ברחבי הארץ. בבית חולים בצפון מאושפז תינוק שיש לו מחלות מולדות מורכבות, והיועץ הרפואי קובע שעקרונית, על אף המחלות, יהיה אפשר ליטול את איבריו. במרכז רפואי אחר מאושפז בחור שבדיקה מכשירנית העידה שאין זרימת דם במוחו, ואפשר לזמן ועדה לקביעת מוות מוחי־נשימתי. מתאמת אחרת מדווחת על מקרה שבו יש חילוקי דעות בין בנים שמסכימים לתרומת איברים של אחד מאחיהם ובין אם המשפחה שמסרבת בתוקף. בסופו של דבר, התנגדותה של האם מתקבלת, ואיבריו של הבן לא ייתרמו להשתלה.

         

        "יש בעולם מקומות שבהם תרומת האיברים היא אוטומטית, אלא אם הנפטר התנגד לכך בחייו. אצלנו הגישה שונה. לנו חשוב הנושא האנושי מול המשפחה. גם אם האדם חתם על כרטיס אדי בחייו, אני לא מכירה רופא שייקח את איבריו להשתלה אם משפחתו מסרבת", אומרת אשכנזי, המכהנת גם כנציגת ישראל בוועד האירופי בתחום ההשתלות, ובמסגרת זו משתתפת במפגשים מקצועיים להחלפת דעות וליצירת נהלים. "אף שאנחנו לא חברים באיחוד האירופי, מאוד חשוב להם לשמוע את נקודת המבט של ישראל, כי לנו יש כבר נהלים מאוד משודרגים. אנחנו מובילים בהרבה תחומים".

         

        במה?

        "לצד 20 מתאמות ומתאמי השתלה בבתי החולים ברחבי הארץ, בכל בית חולים יש גם רופא 'נאמן השתלות', שתפקידו לתת הנחיות קליניות רפואיות שמחייבות ידע ייחודי. יש לנו גם יועץ רפואי ארצי שזמין 24/7 לכל שאלה בנושאים רפואיים ייחודיים לתורמי איברים - דבר שהוא יחיד בעולם.

         

        "החוק בישראל גם קובע שכל תורם יקבל החזר על אובדן ימי השתכרות. הכל על פי הכנסתו של התורם, כדי למנוע מתן סכום אחיד, שיכול ליצור מצב שבו אנשים יתרמו איברים בשביל כסף, כלומר יהיה סחר באיברים. בשנתיים הראשונות התורמים מקבלים החזר על טיפול פסיכולוגי וגם החזרים על תשלום לביטוחים.

        "יש לנו גם מערך ליווי של משפחות שתרמו את איברי יקיריהן. אנחנו משתתפים באירועי הנצחה שלהן, יוזמים אירועים משותפים, שומרים על קשר, ויש לנו אתר הנצחה ייעודי, שכל נפטר שאיבריו נתרמו ומשפחתו רוצה בכך, מונצח בו".

         

        "בקבוצות שלנו מותר וחשוב לדבר עליהם" (צילום: תומי הרפז)
          "בקבוצות שלנו מותר וחשוב לדבר עליהם"(צילום: תומי הרפז)

           

          דמעות וצחוקים בקבוצות התמיכה

           

          לצד כל זה, ד"ר אשכנזי פיתחה תוכנית ייחודית למשפחות התורמות: קבוצות תמיכה בצפון (בבית החולים רמב"ם), במרכז (איכילוב) ובדרום (סורוקה), הנפגשות אחת לחודש, בהנחייתה ("הלכתי ללמוד הנחיית קבוצות לשם כך"), ואליהן מוזמנים בני משפחה של תורמים.

          "לאורך השנים שאני עוסקת בנושא השתלת האיברים אני רואה את המושתלים שמקבלים את חייהם במתנה, ומנגד את התורמים שחוזרים הביתה עם הריק והאבל. חשבתי שמגיע להם לקבל התייחסות ותגמול רגשי, ואנו משתדלים לתת את זה בקבוצות שלנו"

           

          "לאורך השנים שאני עוסקת בנושא השתלת האיברים אני רואה את המושתלים שמקבלים את חייהם במתנה, ומנגד את התורמים שחוזרים הביתה עם הריק והאבל", היא מסבירה. "חשבתי שמגיע להם לקבל התייחסות ותגמול רגשי, ואנו משתדלים לתת את זה בקבוצות שלנו, שמנוהלות בשיטת 'הרכבת'. כל אחד ממשפחות התורמים, ולא חשוב כמה שנים עברו מהתרומה, מוזמן לקבוצות האלה, והם יכולים לבוא מתי שבא להם ולעזוב כשיחליטו".

           

          נכחתי בפגישה כזו, שהתקיימה בשעות הערב במרפאת ההשתלות במרכז הרפואי תל־אביב (איכילוב). בשעה היעודה החלו להגיע יחידים וזוגות, שהתיישבו במעגל ספונטני. היו בהם כאלה שאיבדו את יקירם לפני שנה וחצי וגם זוג שתרם את איברי בתו לפני 17 שנה, אנשים בגילים מגוונים, מכל רובדי החברה, ובהם כאלה שסביר להניח שלא היו נפגשים אלמלא האסון הפרטי והמעשה האצילי של תרומת האיברים, שחיבר ביניהם.

           

          נושא המפגש הפעם היה "שימור הזיכרון של היקיר שאיבדנו", לבקשתה של אחת המשתתפות, שבתה נפטרה לפני כשנה וחצי מדום לב. המשתתפים דיברו על החשיבות בהנצחה, על התאמתה לנפטר, על החשיבות בשימור הזיכרון, התייעצו וייעצו ובעיקר סיפרו על ההנצחות של יקיריהם. אורן חסין, שבנו החייל נפטר במהלך ניתוח לפני חמש שנים ואיבריו הושתלו בשישה אנשים, סיפר על הדרך שהוא ורעייתו חלי בחרו: מדי שבועיים נהגו לנסוע למחנה שבטה, כדי להביא מזון לחיילים טבעונים, לזכרו של בנם לי, שהיה טבעוני. הם המשיכו בכך עד לפני כשנתיים, כשנולד בנם התינוק.

           

          מלי, אמו של אוהד, שהיה טייס חובב של מטוס אולטרה־לייט, סיפרה כי היא ובעלה תרמו מטוס כזה ובהמשך יתרמו עוד שני מטוסים למועדון שיישא את שמו של בנם; ניסים ולאה קמחי, הוריה של אורית שנפטרה לפני 17 שנה משטף דם בגזע המוח, הצטרפו לאגודת "אדי" אחרי האסון, הסתובבו ברחבי הארץ, סיפרו את סיפורם האישי והחתימו אחרים.

          לאה, אמא של אסף: "הבן שלי נפטר מאוטם שריר הלב. מה כבר נשאר לקחת ממנו? אז תרמתי את הקרניות שלו. הקרניות נתרמו לשני ילדים, ומאוד רציתי לדעת מה קורה איתם. משפחה אחת יצרה איתי קשר, וכשנאמר לי שהילד רואה, לומד, מצליח ומאושר, הם בכו ואני בכיתי איתם. בערב יום כיפור הלכתי לקבר של הבן שלי ואמרתי לו: 'אתה כבר לא רואה, אבל ילדים אחרים רואים בזכותך'".

          "היה לנו חבר ותיק בקבוצת התמיכה, שלא ויתר על שום פגישה, ונפטר לא מזמן. הוא נהג לומר

          שתרומת האיברים היא כמו משחה, לרפד בה את הכאב"

           

          אנשים שיתפו בחוויות, היו דמעות, חיוכים ואפילו צחוקים משחררים.

          "זו אחת ממטרות הקבוצה", אומרת אשכנזי, שבשנה שעברה התפרסם ספרה "אבל – היום שאחרי", על פרידה, זיכרון וחיים. "אחרי שנתיים־שלוש למקורבים ולחברים אין כל כך סבלנות להכיל את הצורך של השכולים להזכיר את יקיריהם המנוחים. בקבוצות שלנו מותר וחשוב לדבר עליהם. הכל לגיטימי, גם להזיל דמעות, גם לצחוק ולספר סיפורים שכבר הושמעו בעבר. כאן שומעים, משתפים ומשתתפים, מכילים ותומכים אלה באלה. היה לנו חבר ותיק בקבוצה, שלא ויתר על שום פגישה, ונפטר לא מזמן. הוא נהג לומר שהתרומה היא כמו משחה לרפד בה את הכאב".

           

           

          עלייה במספר המשפחות התורמות

          ========================

          בשנת 2018 חלה עלייה משמעותית בשיעור ההסכמות לתרומת איברים מתורמים נפטרים וחיים. 64% ממשפחות הנפטרים שנקבע אצלם מוות מוחי־נשימתי הסכימו לתרום מאיברי יקיריהן. בשנה זו חלה עלייה של 13% במספר ההשתלות שבוצעו בארץ לעומת השנה שקדמה לה.

           592 ניתוחי השתלה בוצעו בישראל ב־2018: 26 חולים באי־ספיקת לב זכו בחיים חדשים בעקבות השתלת לב; 100 חולים עברו השתלות כבד מנפטרים, 16 קרובי משפחה תרמו אונת כבד מהחי ליקיריהם, ואישה אחת תרמה אלטרואיסטית אונת כבד לילד.

          על אף הנתונים האלה עדיין ממתינים בישראל 1,153 חולים לתרומות איברים מסוגים שונים, כדי להמשיך בחייהם.

           

           

          הרב יובל שרלו: "אין חסד גדול יותר"

          ==========================

          זוהי עמדתו של הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר ומרכז הוועדה המייעצת למרכז ההשתלות, בנושא תרומת איברים:

          בשני שלבים נחלץ עולם הרבנות להיות שותף בהרחבת מעגל תורמי האיברים. בשלב הראשון נרתמו רבנים רבים, למן הרבנות הראשית לישראל כבר לפני יותר מ־30 שנה ועד רבים אחרים, להפגיש את הציבור עם עמדה הלכתית המכירה במוות המוחי־נשימתי ומאפשרת תרומת איברים. כמו בנושאים רבים – יש על כך מחלוקת בהלכה, ולא ניתן לכפות על מי שסובר אחרת לקבל את העמדה הזו. אולם ישנה חשיבות עילאית כי הציבור ידע שפוסקי הלכה מהשורה הראשונה צועדים בעקבות הרבנים הראשיים, שלפני שנים רבות פסקו שהדבר מותר, ובכך סללו את הדרך לחקיקת חוק המוות המוחי־נשימתי.

          השלב השני הוא קריאה פומבית של רבנים רבים לראות בכך מצווה גדולה. עולם היהדות, המחשיב מאוד את ההירתמות להצלת נפשות, ורואה בפיקוח נפש יסוד עילאי במשימת חייו של אדם, מהווה מעיין עוצמה הקורא למשפחות להסכים לתרומת האיברים בשעה שיקירן כבר אינו בין החיים.

          קשה למצוא חסד גדול יותר שניתן לעשות, מאשר להציל את חייו של אדם אחר, או לשפר בצורה ניכרת את איכות חייו על ידי תרומת קרניות ורקמות אחרות. ואכן, ביחד עם מרכז ההשתלות בישראל, נפתחו ערוצים רבים, חלקם על ידי רבני צהר, למשפחות המבקשות לדעת את עמדת ההלכה, ומתלבטות מה ראוי לעשות בשעה הקשה. זו גם ההזדמנות להעלות על נס את כל המשפחות שהסכימו בעבר, ולקרוא להעלאת אחוזי ההסכמה עד למיצוי מלא של המעשה האציל של הצלת חיים.

           

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, ליאת לבן אדרי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, ליאת לבן אדרי)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד