סיפור אהבתם של עידית ושי, שנפצע בנפאל ומשותק מהכתפיים ומטה

כשעידית רלר קיבלה פנייה משי באתר היכרויות, היא לא ידעה שהוא נכה. אחרי שסיפר לה על מצבו, החליטה להיפגש איתו בכל זאת. היום הם נשואים ומתכננים להביא ילדים

עידית ושי רלר.  (צילום: יריב כץ)
עידית ושי רלר. (צילום: יריב כץ)

עידית ברכה, מנהלת חשבונות מכפר־סבא, הייתה רווקה בת 32 שרוב חברותיה כבר נשואות. אחרי קשר זוגי ארוך, היא מצאה עצמה חוזרת לאתרי ההיכרויות. באחד האתרים האלה, היא קיבלה הודעה מבחור שהציג עצמו בשם שי.

 

"נכנסתי לפרופיל שלו וראיתי בחור נאה", היא משחזרת. "עניתי לו, התחלנו בהתכתבות שהובילה לשיחת טלפון, ובהמשך החלטנו להיפגש. אבל בבוקר של הפגישה המיועדת קיבלתי ממנו הודעה, שיש כמה פרטים שאני חייבת לדעת. הוא כתב: 'אני יושב על כיסא גלגלים, משותק מהכתפיים ומטה. אבל כמו שהבנת מהשיחות שלנו, אני ממשיך בשגרת החיים, לומד לתואר שני וחי חיים מלאים, למרות המגבלה הפיזית'".

עידית: "יצאתי מהדייט מבולבלת. מולי ישב גבר שנראה טוב, מאוד אינטליגנטי, מעניין, נדיב, אבל צמוד לכיסא גלגלים. כעבור כמה חודשים גיליתי שאני מתאהבת"

 

איך הגבת?

"הייתי בהלם. לא הבנתי מה המשמעות של נכה מהכתפיים ומטה. הרי הוא מתכתב איתי ומדבר בטלפון. הייתי צריכה לעכל. אחר כך התקשרתי אליו והצפתי אותו בשאלות. בשיחה עם שי היה משהו שמאוד סקרן ועניין אותי. החלטתי להיפגש איתו לדייט אחד, בלי מחשבות על זוגיות".

 

לפני הדייט, היא נזכרת, "שי הסביר לי שאני צריכה לעזור לו לשתות, ושאחליט אם זה משהו שאוכל להתמודד איתו". שי הגיע לפגישתם עם המטפל שלו, שפרש והשאיר אותם לבד. השיחה זרמה, ובסוף הדייט הגיעה המלצרית עם חשבון וכרטיס אשראי. "מתברר שהוא כבר שילם. ג'נטלמן", נזכרת עידית. "יצאתי מהדייט מאוד מבולבלת. מולי ישב גבר שנראה טוב, מאוד אינטליגנטי, מעניין, נדיב, אבל צמוד לכיסא גלגלים. האם זה מתאים לי ליצירת זוגיות? אמרתי לעצמי שאשמח שהוא יהיה בחיי כחבר, גם אם לא כבן זוג לחיים. המשכנו בקשר טלפוני, נפגשנו פה ושם, וכעבור כמה חודשים גיליתי שאני מתאהבת".

 

"אנחנו מאוד מאושרים יחד" (צילום: יריב כץ)
    "אנחנו מאוד מאושרים יחד"(צילום: יריב כץ)

     

    לא הרגשתי כאב

    מאז חלפו שש שנים. עידית ושי רלר נשואים כבר שנתיים. אנחנו נפגשים בדירתם בנתניה, שם הם מתגוררים עם המטפל שלו. עידית יושבת על כורסה, שי על כיסא גלגלים לידה, ומדי פעם היא נוטלת את כוס התה שעל השולחן ומקרבת לפיו, בלי מילים.

     

    שי רלר (39), יליד נתניה, בן אמצעי בין שתי אחיות, התגייס ב־1999, שירת במודיעין קרבי, כולל שנה בלבנון, יצא לקורס קצינים ואחרי שנתיים בקבע סיים כמפקד פלוגה. ב־2004, חודש אחרי השחרור, יצא עם חבר לטיול במזרח. "אחרי חודשיים בהודו המשכנו לנפאל, וכעבור שבועיים יצאנו לטרק 'סובב אנפורנה', מסלול טיפוס הרים שחוצה את רכס הרי ההימלאיה", הוא מספר. "חוויה יוצאת דופן, נוף מטורף, קושי פיזי משולב בחוויה רוחנית. במהלך הטרק הכרנו בחור ובחורה ישראלים ותכננו לחזור יחד לקטמנדו, לחגוג את ערב ראש השנה בבית חב"ד. בגלל שביתת אוטובוסים נאלצנו לדחות את הנסיעה ביום.

    שי: "אני זוכר את השיר האחרון ששמעתי: 'סוף העולם' של אביב גפן וברי סחרוף. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהאוטובוס התחיל לזגזג. נפלנו לתהום של 25 מטר"

     

    "למחרת, מוקדם בבוקר עלינו על אוטובוס ישן מאוד, מלא באנשים, והתיישבנו בחלק האמצעי שלו. אני ישבתי באמצע, בין חבר ישראלי ומדריך הטיולים המקומי. במושב שלפנינו ישבו הבחור והבחורה הישראלים". האוטובוס נסע בכבישים מאוד צרים שהתפתלו מעל לתהום עמוקה, וכדי להתמודד עם הפחד, שי הקשיב באוזניות למוזיקה ישראלית. "אני זוכר את השיר האחרון ששמעתי: 'סוף העולם' של אביב גפן וברי סחרוף. די סימבולי", הוא צוחק. בשלב כלשהו החל לנמנם. "הדבר הבא שאני זוכר הוא שהאוטובוס התחיל לזגזג. באחד מהסיבובים הנהג איבד שליטה והאוטובוס צנח. היום אני יודע שנפלנו לתהום של 25 מטר".

     

    פחדת?

    "לא. בשניות כאלו שום דבר לא רץ לך בראש, כי אתה לא מבין מה קורה. כשהאוטובוס הוטח לקרקעית הנהר שבתחתית התהום, היו כמה שניות של שקט, כמו שרואים בסרטים, ואחר כך, בבת אחת, התחילו מסביב צעקות, בכי של תינוקות, המון אבק".

     

    15 מנוסעי האוטובוס נהרגו, כולל המדריך המקומי שישב לשמאלו. שי נפצע, פציעה ששינתה את חייו. "קיבלתי מכה חזקה מאוד בחלק העליון של הראש ובצוואר, ואיבדתי המון דם. הייתי בהכרה מלאה, אבל היה לי מאוד קשה לנשום. בשלב הזה לא הרגשתי כאב או פחד. עדיין לא הבנתי שאני לא מסוגל להניע את הרגליים והידיים. הסתכלתי מסביבי, ראיתי במעורפל את החברים שלי, שנפגעו פגיעות יבשות, אבל עמדו על הרגליים והתחילו בפעולות החילוץ שלי. הם משכו אותי החוצה ושלושתם נשאו אותי במעלה ההר, במזג אוויר גשום ובמאמץ אדיר. כשהגענו לכביש הם השכיבו אותי וניסו לעצור טרמפים. למזלנו עצר ג'יפ אזרחי, העמיסו אותנו ויצאנו לכיוון בית החולים בקטמנדו – שלוש שעות נסיעה. בדרך הג'יפ התקלקל ונאלצו להוריד אותי ושוב לעצור טרמפ. עצרו שני רכבים, העלו אותי על אחד מהם, כשאני שוכב על ברכיו של הבחור הישראלי, שהנשים אותי לכל אורך הדרך הנשמה מפה לפה".

     

    שי בטיול בנפאל (צילום: אלבום פרטי)
      שי בטיול בנפאל(צילום: אלבום פרטי)

       

      כשהגיעו סוף־סוף לבית החולים בבירת נפאל – כך סיפרו לו חבריו לאחר מכן – ביקש הרופא התורן להשאירו לבד איתו, ואחרי שתי דקות יצא לחברים ואמר להם שנאלץ לקבוע את מותו. "הם נכנסו לחדר שבו שכבתי בפנים כחולות ועיניים עצומות, והבחור שהנשים אותי בדרך דפק לי אגרוף על החזה. בבת אחת לקחתי נשימה עמוקה ופקחתי את העיניים. מתברר שהוא היה נהג בחיל הרפואה. מאותו רגע התחילו לנסות לייצב את מצבי, אבל הוא הידרדר וחוברתי למכונת הנשמה".

       

      בהמשך התברר כי חוט השדרה הצווארי של שי נפגע באופן משמעותי. "אחרי עשרה ימים הוטסתי לארץ. בבית החולים תל־השומר נאמר להוריי שאשאר משותק מהכתפיים ומטה, מרותק למיטה ובלי יכולת לתקשר יותר מדי עם הסביבה".

      "כמו שאת רואה, הוא מתקשר מצוין", מעירה עידית בחיוך.

       

      מהיחידה לטיפול נמרץ הוא הועבר למחלקת שיקום נשימתי בתל־השומר, ומשם למחלקת שיקום נוירולוגי, "שם לימדו אותי לחיות כאדם נכה".

       

      מתי הבנת שאתה משותק לתמיד?

      "לקח לי המון זמן להגיע להבנה הזו. מהר מאוד הבנתי שאני לא מסוגל להתקלח, לאכול, לצחצח שיניים או ללכת לשירותים לבד, אבל במהלך השנה שהייתי בבית החולים, אף אחד לא אמר לי מילים מפורשות. גם לא ההורים והאחיות שלי, שלא עזבו אותי לרגע וכל הזמן נתנו לי תקווה שהמצב יכול להשתפר. בדיעבד, זה כנראה מה שהציל אותי. אילו ידעתי את חומרת המצב בשלב מוקדם, ייתכן שזה היה מפיל אותי מבחינה נפשית ומונע ממני לנסות להתקדם ולהילחם".

       

      "החיים של כולם השתנו מקצה לקצה בגללי" (צילום: אלבום פרטי)
        "החיים של כולם השתנו מקצה לקצה בגללי"(צילום: אלבום פרטי)

         

        נעזרת בטיפול פסיכולוגי?

        "הציעו לי, אבל התנגדתי מאוד. אמרתי שאני לא צריך. רק לקראת סוף השהות בבית החולים הצליחו לשכנע אותי, וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. יכולתי לפתוח עם הפסיכולוג דברים שלא יכולתי עם אחרים. אחד הדברים שמאוד הציקו לי היה הנטל שהפלתי על המשפחה. החיים של כולם השתנו מקצה לקצה בגללי, וזה היה לי מאוד קשה".

        "יום אחד חברה אמרה לי: 'היכולת לבחור מה אני עושה עם מה שקרה לי נמצאת אצלי'. באותו רגע החלטתי שאני הולך לממש את כל החלומות שהיו לי לפני הפציעה"

         

        דיברת איתו על סקס? על זוגיות במצבך?

        "ממש לא חשבתי על זה בשלב ההוא. נכון לאותו זמן היו לי דברים יותר דחופים: איך אסתדר כשאצא הביתה? מי יטפל בי 24 שעות ביממה?"

         

        מאחר ששי היה זקוק למגורים בבית נגיש, עברה כל משפחתו לבית צמוד קרקע במושב נורדיה. "הייתי בן 25, ומצאתי את עצמי יושב בבית עם מטפל סיעודי 24 שעות ביממה וחושב איך אחזור למסלול נורמלי ומה אני רוצה לעשות בחיי. דבר ראשון, החלטתי לתקשר עם העולם באמצעות האינטרנט, אבל אני לא יכול להקליד. שתי הידיים לא פונקציונליות. ניסו להתאים לי עזרים מיוחדים, ובסופו של דבר הצלחתי להפעיל את המחשב בעזרת עכבר רגיל, ביד ימין שמסוגלת לנוע מעט. היכולת הזאת פתחה לי עולם ומלואו. יום אחד חברה אמרה לי משפט שגרם לי להבין את הדבר הכי חשוב: 'היכולת לבחור מה אני עושה עם מה שקרה לי נמצאת אצלי'. זו המהות של כל מה שאני עושה, ואני חי לפיה היום".

         

        מה גרמה לך ההבנה הזו?

        "באותו רגע החלטתי שאני הולך לממש את כל התוכניות והחלומות שהיו לי לפני הפציעה. אחד מהם היה לעשות תואר ראשון. לא יכולתי לכתוב ולא היה לי מושג איך, אבל הגעתי למרכז האקדמי רופין, ישבתי עם ראשת החוג לכלכלה ומנהל, והיא אמרה: 'אין לי מושג איך נעשה את זה, אבל אני בטוחה שנצליח'. התחלתי ללמוד ב־2007. ביום הראשון ללימודים פגשתי סטודנטית שהכרתי מהטיול בהודו, והיא הפכה לחונכת האישית שלי. לא היה פשוט, אבל למדתי מחדש איך ללמוד. את רוב החישובים עשיתי בראש, והכתבתי לה את התשובות. את המבחנים עשיתי בעל פה. ב־2010 סיימתי תואר ראשון בהצטיינות. כעבור שנה חזרתי לתואר שני במנהל עסקים וסיימתי שוב בהצטיינות. שנתיים אחר כך, ב־2017, חזרתי למכללת רופין כמרצה ומתרגל".

         

        עידית ושי ביום חתונתם. "שברתי את הכוס עם הכיסא" (צילום: ארן חן צילומים)
          עידית ושי ביום חתונתם. "שברתי את הכוס עם הכיסא"(צילום: ארן חן צילומים)

           

          ראיתי בחורה נחמדה

          אחרי שהשתחרר מבית החולים, מספר שי, "התעורר בי הצורך לחפש זוגיות ואהבה. נכנסתי לאתרי היכרויות של נכים, ונתקלתי בלא מעט תגובות של בחורות שגרמו לי להבין שמצבי לא מתאים להן. בהתחלה זה פגע בי ותסכל אותי, אבל ניסיתי ללמוד מכל תגובה כזו, מכל יציאה לדייט ומכל מערכת יחסים קצרה, איך אצליח לשלב אהבה, זוגיות ומגבלה כזו ביחד".

          עידית": "אמרו לי: 'וואו, כל הכבוד', 'את צדיקה' וגם 'למה את צריכה את זה?' לאמא שלי היה מאוד קשה, אבל ברגע שהכרתי לה את שי היא הבינה מה הקסם שנוצר בינינו"

           

          מה הבנת, למשל?

          "בהתחלה שמתי תמונה שלי עם כיסא גלגלים ולא קיבלתי תגובות. החלטתי לשים תמונה מהכתפיים ומעלה, בלי הכיסא, כשבפרופיל עצמו כתבתי שאני מרותק לכיסא גלגלים, אבל לא פירטתי יותר מדי. אז הגיעו יותר תגובות וגם יצאתי קצת לדייטים. בחלקם הבחורות החליטו שלא מתאים להן ובאחרים אני החלטתי שלא מתאים. אבל בשלב הזה כבר הבנתי דבר חשוב: העובדה שאני יושב בכיסא גלגלים אולי לא עוזרת לי להכיר בחורה, אבל זו לא הסיבה האמיתית שבגללה אני לא מוצא זוגיות. הגעתי למסקנה שברגע שאדע לקבל את עצמי כמו שאני ואשלים עם עצמי, גם הסביבה תדע לעשות את זה. מה שאתה מקרין החוצה, אתה מקבל בחזרה".

           

          זמן לא רב אחרי שהפנים את התובנה הזו, הגיעה עידית לחייו. "דפדפתי באתר היכרויות, ראיתי פרופיל של בחורה נחמדה מכפר־סבא, מצולמת עם כוס יין, ושלחתי לה הודעה. רק כשקבענו להיפגש, סיפרתי לה שאני מרותק לכיסא גלגלים. היא הרימה את הכפפה בכל זאת", הוא מחייך.

          עידית: "כשהרגשתי שאני מתאהבת בשי, התחילו אצלי חששות - איך הסביבה תגיב והאם המשפחה שלי תקבל אותו. עד שאני עצמי לא הייתי בטוחה ושלמה עם ההחלטה ועם השאלה האם אני יכולה לקחת על עצמי חיים עם אדם שמרותק לכיסא גלגלים, לא ראיתי צורך לספר. אבל כשהבנתי שאני מאוהבת ויודעת שאני רוצה מערכת יחסים רצינית איתו, סיפרתי לחברות ולמשפחה. התגובות היו מאוד מגוונות. אמרו לי: 'וואו, כל הכבוד', 'את צדיקה' וגם 'למה את צריכה את זה? את יכולה למצוא מישהו יותר טוב'. לאמא שלי היה בהתחלה מאוד קשה לקבל את זה, אבל ברגע שהכרתי לה את שי, היא הבינה מה הקסם שנוצר בינינו. היום הוריי מאוד אוהבים את שי והוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה, כמובן".

           

          בתחילת 2016 עברו בני הזוג לגור ביחד, ואחרי שנה הגיעה הצעת הנישואים. לפני שש שנים החל שי להרצות על סיפור חייו, "והוא הציע לי בסוף ההרצאה שלו, כשהוריי והוריו היו בקהל", מספרת עידית. "באותו שלב כבר הייתי בטוח שהיא תסכים", הוא צוחק, והיא מוסיפה: "כבר ציפיתי לזה, אבל הייתי בהלם שזה קרה ככה. ברור שאמרתי כן".

           

          הצעת נישואין בסוף ההרצאה  (צילום: יריב כץ)
            הצעת נישואין בסוף ההרצאה (צילום: יריב כץ)

             

            החתונה התקיימה לפני שנתיים, "והייתה רגילה לחלוטין", לעדותם. "שברתי את הכוס עם הכיסא", הוא מסביר. מאז הם מתגוררים בדירתם בנתניה, עם המטפל שלו.

             

            עידית, איך זה לחיות עם המטפל של שי?

            "צריך להתרגל לזה שעוד אדם גר איתנו וחי את חיינו".

            שי: "הוא מטפל בי פיזית, עוזר לי לאכול, לשתות, להתלבש, להתקלח, להרים את הטלפון, אפילו לגרד באף. זאת כדי שעידית תהיה בת הזוג שלי, ולא המטפלת שלי".

             

            איך נראים החיים שלכם ביחד?

            עידית: "ברור שהחיים עם שי מונעים ספונטניות. אם מחליטים לצאת למסעדה, צריך לבדוק שהיא נגישה, לדוגמה. אבל החיים עצמם די נורמטיביים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה – שי עובד כאנליסט ב'סלקום' בנתניה ואני בהנהלת חשבונות במשרד רואה חשבון באבן־יהודה. עושים אותם דברים כמו כל זוג".

            שי: "יש לי מטפל שעוזר לי לאכול, לשתות, להתלבש, להתקלח, להרים את הטלפון, אפילו לגרד באף. זאת כדי שעידית תהיה בת הזוג שלי, ולא המטפלת שלי"

             

            שי, אתם בקשר עם החברים שהיו איתך כשנפצעת בנפאל?

            "כמובן! החבר שיצא איתי מהארץ והבחורה שפגשנו שם התחתנו ויש להם שלושה ילדים".

             

            אתם חושבים על ילדים?

            עידית: "זה לגמרי בתוכנית ואנחנו עובדים על זה".

            שי: "למרות שאני משותק כמעט לחלוטין מהצוואר ומטה, למזלי הגדול יש לי תחושות בחלק מהגוף, ואני פעיל מינית לחלוטין. זה אומר שחיי המין שלנו הם כמו של כולם".

             

            לפני כשנה וחצי עידית הצטרפה להרצאות של שי, ולשניים יש הרצאה משותפת שנקראת "אהבה ללא מגבלה". "אנחנו מספרים בה את הסיפור האישי שלנו, כשהמטרה היא להראות לאנשים שצריך לתת צ'אנס לכל אחד, לא משנה מיהו ומהו. לא צריך לשפוט או לשלול אף אחד לפני שתשתה איתו כוס קפה", היא מסבירה.

             

            היה רגע שהתחרטתם על שקשרתם את חייכם אלה באלה?

            עידית: "חד־משמעית – לא. יש לנו לא פעם ויכוחים ואי־הסכמות, כמו בכל מערכת יחסים זוגית. אבל בכל נקודה שהתקדמנו בקשר הזוגי עצרתי וחשבתי אם זה מתאים לי, והגעתי למסקנה שכן. ואני ממש לא מתחרטת".

            שי: "חד־משמעית – לא מתחרט. אנחנו מאוד מאושרים יחד".

            עידית: "כשאנשים אומרים לי: 'את ראויה להערצה', אני עונה שלא פחות ולא יותר ממישהו אחר, כי בכל זוגיות יש מורכבות וקשיים שצריך להתמודד איתם".

            שי: "אצלנו פשוט רואים אותם".

             

            להתמודד ולנצח

            ===========

            שי ועידית רלר משתתפים בסדרה "מושלמים", שעוסקת בחייהם האמיתיים של הנכים. את הסדרה יצר אסף גרינבוים, שנפצע בגיל חמש ומאז הוא מתמודד עם נכות ביד ורגל, ולצדו מככבים עוד חמישה אנשים שמתמודדים גם הם עם נכויות שונות.

             

            צפו בשי ועידית רלר בסדרה "מושלמים" 

             

            גיבורי הסדרה מספרים בכנות על חוויותיהם כנכים, על הפציעה, השיקום, הנפילות שבדרך והניסיון שלא נגמר להשלים עם החיים החדשים שנכפו עליהם. הם גם מדברים על חיי האהבה שלהם, על דייטים, סקס וקשיים בדרך לזוגיות, וגם על יחסה של החברה אליהם. HOT8, ימי שני ב־21.00.

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום:  איתן טל, סגנון: איתי בצלאלי)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סגנון: איתי בצלאלי)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד