המשוררת עלתה לארץ, חיה בבדידות וכתבה על געגוע ל"באר מולדתי"

"היא משקרת, היקרה בנשים המשוררות, אלזה לסקר-שילר, אבל זהו הכזב הקדוש. היא נולדה על מכסה אותה האנייה הרומאית אשר הובילה בשלשלאות את שבויי יהודה המדממת לחג הפורום ברומא" – כך נכתב במדור לספרות של העיתון "דבר" בפברואר 1926, וזאת הייתה כנראה הפעם הראשונה ששמה של לסקר-שילר הופיע בעיתון עברי. הכותב היה המשורר אורי צבי גרינברג (המוכר בכינוי אצ"ג), שניסה כביכול לסתור את דבריה של המשוררת. היא כתבה: "נולדתי בתבאי (מצרים), גם אם באתי לעולם בארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשיתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז נהפכתי לצמח". אצ"ג החליף דמיון בדמיון: לדעתו, המשוררת לא נולדה במצרים, אלא כאחת הגולות שלאחר חורבן הבית, ובמאמרו הוא ניסה לשכנע את הקוראים, וגם את המשוררת היהודייה הדגולה עצמה, שהיא בעצם משוררת עברייה, אף שבאותה תקופה היא עדיין חיה בגרמניה, שם אכן נולדה (ולא בשום מקום אחר), וכתבה בגרמנית. רק בסוף שנות ה-30, כשנאלצה לנוס מאימי המשטר הנאצי, הגיעה לסקר-שילר לארץ ישראל והשתקעה בירושלים.

אלזה לסקר-שילר, 1907. "מה לעשות לך באשכנז?"(צילום: מתוך wikimedia.org, cc)

אלזה לסקר-שילר, שנולדה בוופרטל ב-1869, כונתה "מלכת האקספרסיוניזם", משום שהביעה את רגשותיה בעוצמה לא רק בשירים, אלא גם במחזות ובציור. "מה לעשות לך אחותי הגדולה באשכנז?" שאל אותה אצ"ג במאמרו – כלומר, מה יש לך לעשות בגרמניה? – ולא ידע מה צפוי לה. כשנה אחרי פרסומו של אותו מאמר ב"דבר" מת עליה בנה היחיד פאול, והיא כתבה על כך את השיר "ילדי" (כאן בתרגומו של נתן זך):

"שוב ושוב אתה עתיד למות לי/ עם השנה החולפת, ילדי –// כאשר העלווה נמוגה/ והענפים נעשים צרים... עדיין נאנחים מתוכי שירי הערש/ ששילחו אותך מתייפחים אל תרדמת המוות...// ועיניי שוב אינן פונות/ אל העולם.// ירק העלים מכאיב להן,/ – אבל הנצחי חי בקרבי.// אהבתי לךָ היא הצלם,/ שהותר לאדם לעשות מאלוהיו... מעולם לא שיערתי שהמוות/ עוקב אחריךָ, ילדי".

גם אחרי עלייתה לארץ היו חייה רצופים בשברון לב ובסבל. בירושלים, שבה השתקעה, נהגה להתהלך ברחובות ולדבר אל עצמה. הצצה לבדידותה אפשר לקבל במה שכתבה לאה גולדברג, שבשבוע שעבר מלאו 50 שנה למותה, בספרה "פגישה עם משורר":

"הלכנו לבית הקפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלזה לסקר-שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביוניה מכונסת בעצמה... ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזו, הבדידות המטורפת הזו של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה?... שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושניהם היו בודדים בדידות טרגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים ה'נורמליים' שלי? ידעתי, שעליי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר תכף ומיד – ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם כך, אני לא הכרתיה היכרות אישית, והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה?

"ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית הקפה, ועל הטס נשא סיגליות למכירה. 'אני רוצה לתת לה סיגליות', אמרתי לחברתי. קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפניי לוהטות מחמת התרגשות ובושה כפני ילדה מבית ספר, ניגשתי אל אלזה לסקר-שילר והושטתי לה את הסיגליות. היא הרימה את ראשה רק מעט, ומבטה חלף על פניי כעל איזה חפץ מטריד. 'זה בשבילך', אמרתי לה. קולה הנמוך, הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה, נזף בי: 'מה את רוצה ממני!'

"'זה בשבילך', חזרתי על דבריי. ושוב אמרה ביתר תרעומת: 'מה את רוצה ממני?'

"אזי פטפטתי בשפה רפה: 'אני אוהבת את שירייך'.

"פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה".

לאה גולדברג. "מה זכאית אני להגיד לה?"(צילום: cohen fritz, לעמ)

לאן, אם כן, השתייכה באמת המשוררת? השיר "ליד באר מולדתי", למשל, שאותו תירגם יהודה עמיחי, מביע געגועים גם לאיש אוהב וגם למקום לא מוגדר, כזה שלידו "ניצב מלאך":

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ

נֶאֱנָחִים מִבֵּין הַמְּשׁוּכוֹת

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ

וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

אַתָּה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי

וְעֵינַי הֵן טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת

בְּתוֹךְ נַפְשִׁי יִפְרְחוּ

בִּמְתִיקוּת מַבָּטֶיךָ

וּמִתְמַלְּאִים בִּנְדוֹד עֵינַי

אֶל תוֹךְ הַשֵּׁינָה

הבאר כאן היא מקום שממנו דולים לא רק מים, אלא גם זיכרונות וגעגוע אל מתיקות המבטים ואל החיפוש המתמשך שאין ולא יכולה להיות לו תשובה.

הקשיבו לשיר, בלחן של אילן וירצברג ובביצוע עפרה חזה:

בשיר אחר, "פסנתרי הכחול", שתירגם נתן זך, אפשר לראות כמיהה דומה. הדוברת מספרת בו על פסנתר אבוד שקיים לכאורה בביתה, אך לה אין יכולת לנגן עליו. היא חשה שוב בקיומם של מלאכים, כשהפעם הם אלה שיכולים לפתוח למענה "אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם", אל המקום שאליו תוכל לנוס מכל "הַלֶּחֶם הַמַּר" שהוא מנת חלקה במקום שבו היא נמצאת "מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל":

יֵשׁ לִי בַּבַּיִת פְּסַנְתֵּר כָּחֹל

וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו.

מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל

בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב.

אַרְבַּע יְדֵי כּוֹכָב פּוֹרְטוֹת כִּתְמוֹל –

בְּסִירָתָהּ שׁוֹרְרָה אֵשֶׁת הַיָּרֵחַ בְּשָׁמָיו –

כָּעֵת סוֹאֲנִים הָעַכְבָּרִים בְּמָחוֹל.

שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו...

אֲנִי מְבַכָּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל.

הוֹ, מַלְאָכִים יְקָרִים, פִּתְחוּ לִי

– שֶׁאָכַלְתִּי מֵהַלֶּחֶם הַמַּר –

עוֹד בְּחַיַּי אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם

גַּם בְּנִגּוּד לַגְּזָר.

קברה של לסקר-שילר בירושלים, 2009. משאלתו של אצ"ג התגשמה(צילום: embeka62, cc)

אלזה לסקר-שילר הלכה לעולמה ב-1945 ונקברה בהר הזיתים בירושלים. מצבתה נהרסה, אבל לימים שבו ושיקמו אותה. משאלתו של אורי צבי גרינברג התגשמה: אלזה לסקר-שילר הגיעה לישראל ונשארה בה.

מה גרם לנתן זך למתוח ביקורת קשה על משורר צעיר? הקליקו על התמונה:

הפולמוס הספרותי היטיב עם המכירות. הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)