אייקון מאויר בשבוע: מרלן דיטריך המציאה את דמות הפאם פאטאל
היא יצרה על המסך את מודל האישה המפתה, ניהלה רומנים עם גברים ונשים, הביאה לאופנה את משחקי המגדר ולבסוף התבודדה בביתה במשך 11 שנה. הדיווה המקורית
מרלן דיטריך
סליחה, במי מדובר? שחקנית הקולנוע הכי דיווה שהיתה אי פעם, שפרצה לפני 90 שנה בסרט "המלאך הכחול". שם שורטטו כל המאפיינים של דמותה הקולנועית הידועה: הפאם פאטאל – יפה, בלתי נשלטת, מפוקפקת מוסרית, מפתה ומדיחה, שמביאה לאובדנם של גברים מבולבלים שאיתרע מזלם להיתקל בה. "אישה הורסת", מכל בחינה שהיא. ב"המלאך הכחול" היא גם ביצעה את השיר Falling In Love Again, עם הקול הצרוד והמבטא הכבד שכה מזוהים עם הקריירה המוזיקלית שלה.
האולפנים ההוליוודיים, שקלטו את "העולה החדשה" מגרמניה, מיתגו אותה כתשובה הגרמנית לשחקנית השבדית גרטה גרבו, וגם טרחו לפנות עבורה את משבצת האישה הרעה. דמות זמרת הקברטים המופקרת בעלת המיניות העמומה (בסרט "מרוקו" היא לובשת בגדי גברים וגם מנשקת אישה – שתי פעולות שערורייתיות באותם ימים), היתה פסיפס של קלישאות שהגברים החזקים של הוליווד נטו להשתמש בהן לבניית כוכבות האולפנים. היא לא היתה בת השכן, גם לא הבלונדינית המטופשת או אהובת הקהל, היא היתה האישה שחושקים בה אך מתקשים לאהוב.
הוליווד לא היתה רק מגרש המשחקים הפרטי של גברים לבנים ומיזוגנים שמחלקים את הנשים לסטריאוטיפים שטוחים, אלא גם חממה שבה פורחת שנאת זרים. המבטא הגרמני וארשת הפנים הקרירה של דיטריך, סימנו אותה מיד כאויב זר. ב-1939 היא קיבלה אזרחות אמריקאית, שיחקה בסרטים הכי אמריקאיים שאפשר (כולל מערבונים), הקליטה את ההמנון "לילי מרלן" ובידרה את החיילים האמריקאים בחזית, אבל איכשהו היא תמיד נשארה מחוץ לחיבוק שהוליווד שומרת עבור אנשיה.
למה אייקון? דיטריך היא האם המייסדת של משחקי המגדר בתרבות הפופולארית. דיוויד בואי, גרייס ג'ונס, ליידי גאגא, עזרא מילר ועוד עשרות כוכבים מדלגי מגדר, לא היו שם כנראה בלי ההשראה המכוונת של הדיווה מברלין. דיטריך היתה סטירת לחי לאליטה השמרנית של החצי הראשון של המאה ה-20 – הן בנטיותיה האופנתיות וחיבתה לבגדי גברים, והן בחייה האישיים וברומנים שניהלה עם גברים ונשים כאחד.
היא גילמה את הפאם פאטאל האולטימטיבית – שולטת בעזרת המיניות המניפולטיבית שלה ונעזרת בחליפות גבריות, מעילי פרווה, כובעים שהסתירו למחצה את פניה ועור לבן שמתוח על עצמות לחיים מחודדות. בקיצור, דמיינו את קרואלה דה ויל ותוסיפו לה מבטא גרמני.
יש הרבה דברים שאפשר להגיד נגדה – טוענים שהיא היתה אם איומה, שחקנית בינונית עם פנים קרות ומרוחקות ונשמה תואמת, ואחזה גם באובססיה לניקיון. היו לה רומנים עם שחקנים ושחקניות, עם ג'ון פ' קנדי וגם עם אביו, אך מעל הכל היא היתה אישה שהקדימה את זמנה ויצרה פרסונה שפשוט עושה מה שבראש שלה.
למה לא? דיטריך היא דוגמה נוספת למי שלא הצליחה לחיות בשלום עם הזדקנותה. בעוד היום אנו רואים איך הוליווד בועטת החוצה את אלה שמתקשים לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של אידיאל היופי שקבעה – מי שמזדקן, משמין או מאבד את זוהר הנעורים – דיטריך העדיפה להעלים את עצמה. ב-11 השנים האחרונות לחייה היא הסתגרה בביתה בפריז וסירבה לצאת ממנו, עד מותה בשנת 1992. טוענים כי היא הרבתה לשוחח בטלפון בשנים אלה, אך איש לא הורשה לצלם אותה.
ובכל זאת: מרלן דיטריך ניסחה את מודל הפאם פאטאל ששורד כבר 90 שנה. היא יצקה לתוך הדמות הזו את כל המאפיינים המזוהים שחוזרים ומתמחזרים בכל סרט שרוצה להראות אישה שמפתה ואז מפילה בפח. היא גם ידעה להתייחס לתדמית הזו באירוניה המתבקשת, עם ציטוטים מלאי הומור עצמי כמו "הרגליים שלי לא כאלה יפות, אני פשוט יודעת מה לעשות איתן", או "למה היו לי כל כך הרבה גברים? כי הם ביקשו".
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
