בית משפחת שני בקיבוץ גבעת חיים איחוד, בלב עמק חפר, הוא בן קומה אחת. מעליה מבצבץ, מאחורי צמחייה גבוהה, גג רעפים. למרות השיפוץ וההרחבה שהבית עבר, הוא נטמע היטב בשכונה הוותיקה, הקיבוצית, של בתי רכבת נמוכים.
כשפוסעים בחוץ, שום דבר אינו מסגיר את התחושה שמתקבלת כאשר נכנסים פנימה. אז מתגלה עולם שונה לגמרי, שמשקף את תחומי ההשראה והעשייה של בעלת הבית, מעצבת הטקסטיל מיטל סיון-שני, ומבוסס כולו על אוסף פריטי וינטג' בסגנונות וממקורות שונים ברחבי העולם.
מיטל, בעלה הראל, מהנדס אלקטרוניקה, ושתי בנותיהם (10 ו-13), בנו את ביתם החדש – 160 מטרים רבועים – על מגרש שירשה מסבתה, ממייסדות הקיבוץ. הבית הוא מחצית ממבנה רכבת נמוך, שבמקור חולק לדירות קטנות. בשנותיו המוקדמות של המשק זה היה שיכון לזוגות; היום מתגוררים בכמה מהדירות המקוריות (אלה שנותרו כשהיו) חיילים בני הקיבוץ. לצדם מתגוררות משפחות צעירות שרכשו, שיפצו והרחיבו את המבנים הישנים.
חפיפה בין האישי למקצועי
תהליך השיפוץ וההרחבה הסתיים לפני כשלוש שנים, בניצוחה של האדריכלית הדר סופר-חסיד. את סגנון והלבשת הפנים עשתה סיון-שני ברוח הווינטג'ית, שהיא סימן היכר מקצועי שלה. בזמן תכנון הבית היא נסעה לטיול מאורגן באנגליה, מצוידת בתוכנית עם מידותיהם המדויקות של החדרים, ושם רכשה, בשווקים מקומיים של וינטג' אנגלי, את מרבית הרהיטים, כולל דלת הכניסה, דלתות הפנים ואריחי תבליט גדולים מפח. לאלה היא צירפה רהיטים דניים מתחילת המאה הקודמת ופריטים מקומיים של "שמרת הזורע", מהתקופה שבה החברה עדיין עיצבה וייצרה את הרהיטים בעצמה.
"הייתי צריכה להיוולד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. וינטג' זה משהו שתמיד היה מאוד חזק אצלי, אם בטקסטיל, שזה המקצוע שלי, ואם בעיצוב בכלל", היא מסבירה את המשיכה לתחום. "יש בזה איכויות, דקויות וירידה לפרטים, שלא מוצאים במוצרים היום".
כשסיון-שני אומרת וינטג', היא מתייחסת לפריטים שהם בני 30-100 שנה. לא רטרו (שהוא חדש בסגנון ישן) ולא עתיקות (שהן בנות מאה שנה ויותר). לאחר שסיימה את לימודיה בשנקר ועבדה כמעצבת בחברות טקסטיל, החליטה לצאת לדרך עצמאית ופתחה את ''נדוניה'', אוסף שמלות וינטג' לכלות. בתחילה מכרה שמלות שאספה מרחבי העולם, ולהן הוסיפה הינומות וחופות שעיצבה בעצמה מבדי וינטג'. בהמשך התפתחה לכיוונים נוספים, והיום, תחת השם ''וינטג' by נדוניה'', היא מעצבת ומייצרת בעבודת יד פריטי טקסטיל לבית, המבוססים על חומרי גלם מקוריים ומשלבים ישן וחדש.
החנות הקטנטנה שלה היא חלק מהסלון המשפחתי, ועבודותיה מקשטות את הבית: בדי תחרה שנגזרו ומוסגרו בחישוקי עץ, צעיפי וינטג' שהפכו לתמונות טקסטיל ממוסגרות, עבודות אריגה וכריות שעשויות ממפות תחרה ישנות.
לאחרונה סיימה ללמוד אצל המעצב גילי אונגר קורס בהלבשת הבית, ואת פרויקט הגמר עשתה במרחב הביתי הפרטי. "העיצוב לא שונה מהותית אחרי הקורס", היא מפרטת, "אבל למדתי להתבונן על דברים בצורה אחרת, למצוא פתרונות ולדייק. הבית עבר מתיחת פנים עדינה".
מסגרת קיבוצית עם תוכן תקופתי
תוכנית הבית פשוטה וסימטרית: מסדרון רחב מוביל מהכניסה וחוצץ בין שני חלקיו, הציבורי והפרטי. שני פתחים רחבים במסדרון מובילים אל החלק הציבורי; חלל פתוח, גבוה ומלבני, שמחולק לאורכו לשלושה אזורים מוגדרים – מטבח, פינת אוכל וסלון.
מצדו השני של המסדרון, בסמוך לכניסה, מבואה קטנה מובילה אל שירותי אורחים ומחסן. בהמשך נפתח המסדרון אל החלק הפרטי של הבית: פינת משפחה מוקפת בחדרי השינה והרחצה.
רצפה אפורה בהירה מבטון מוחלק, קירות לבנים עם חלונות גדולים ממוסגרות בפרופיל בלגי שחור ותקרה גבוהה ומשופעת שתחתיה תעלות מיזוג שחורות משמשים רקע נייטרלי לאוסף הרהיטים הדומיננטי, רובם מעץ מלא בגוון כהה, שהופך לצבע המוביל.
כמו עבודותיה של סיון-שני, גם הרהיטים נשכרים מהבנתה בווינטג', ומהערך המוסף שהיא מעניקה להם באמצעות שינוי (מניפולציה) ושימוש מחדש. "לקחת פריט ישן ואיכותי, לעשות ממנו משהו חדש ולהגיש אותו שוב, זה אחרת מאשר רק לקחת פריט וינטג' ולמכור", היא מסבירה.
כך עשתה, ונדמה שבטבעיות, שינויים ברהיטים שהביאה איתה מאנגליה. המטבח, למשל, בנוי משולחן נגרים ומדלפק של מפעל קמח, שהותאמו לגודלו של החדר והוסבו לארונות עם משטחי עבודה. כמו הקולקציה שלה, גם המטבח מורכב כפאזל של פריטים שונים שמתחברים לאמירה שלמה ומובהקת.
באותה דרך עוצב הבית כולו; בנוי מ''אנקדוטות'' נפרדות של מטבח, פינת אוכל וסלון, שכל אחת מהן היא פינה מעוצבת ומוגדרת בפני עצמה, וביחד הן מתחברות לסיפור מסגרת אחד, ברור והמשכי.
סיפור המסגרת התקופתי ממשיך גם בחלקו הפרטי של הבית, במינון נמוך מעט יותר. פינת המשפחה שבמרכזו היא הסלון היומיומי, שבו גם רואים טלוויזיה. ממול מובילות דלתות עץ לבנות משולבות זכוכית (שהובאו מאנגליה) לחדריהן של שתי הבנות ולחדר הרחצה שלהן.
קיר נמוך מפריד בין הסלון המשפחתי לפינת עבודה קטנה, שדרכה נכנסים אל יחידת ההורים: חדר שינה עם חדרי רחצה וארונות צמודים. כאן חוזרים לככב פריטי האספנות שהותאמו מחדש, אם כשולחנות צד למיטה או כשולחן כיור בחדר הרחצה.
"כמעט אין בבית פריט שנעשה בייצור סטנדרטי, כולל המטבח, הדלתות וארונות הכיור, מה שהצריך חשיבה והתאמות מחוץ לקופסה'', מסכמת סיון-שני. "לכן התהליך היה ארוך יותר, ואולי קשה יותר, אבל התוצאה הסופית, בעיני ולבסוף גם בעיני בעלי והילדות, שווה את הכל".
בחזרה לקיבוץ
מרפסת הגינה האחורית, שאליה יוצאים דרך שתי ויטרינות גדולות בסלון ובמטבח, היא מעין אזור ביניים בין הפנים, על סגנונו המובהק, לסביבה הקיבוצית – גם היא מובהקת בדרכה.
יש קשר בין המשיכה שלך לווינטג' לשורשים שלך בקיבוץ?
"אני לא חושבת, אבל כן יש לי חיבה לווינטג' קיבוצי, כמו כלים ואביזרים שימושיים, שעד היום מזכירים לי תקופות אחרות".
לכן, כנראה, המרפסת האחורית היא המקום היחיד שבו ניתן להבחין בחיבור בין העולמות. כיסאות החוץ וסולם העץ שנלקח מאולם ספורט והותקן על הקיר נראים מקומיים ושייכים יותר, ובדומה לגינה שמקיפה את הבית, כאן הסגנון התקופתי הבינלאומי מפנה מקום לאופי הקיבוצי, הפשוט והמעשי.
- אדריכלות: הדר סופר-חסיד
- עיצוב והלבשת פנים: מיטל סיון-שני
- שטיח pvc בפינת האוכל: יש מאין
- שטיח בסלון: fine lab
- רסטורציה ושיפוץ רהיטים: יריב פרידמן
- נברשת בחדר שינה: מיקלולה
---------------------------------------
ומה עושים כשיש רק 50 מ''ר? לחצו על התמונה:
