בארון של בטין אמיר: "התלבשתי איך שרציתי: חשוף, שקוף, שרואים אותי"

היא משוררת וציירת ("לאחר כל תערוכה קניתי תכשיט"), אלמנתו של אהרן אמיר ("הוא היה מלך, אני מלכה") ומתלבשת שהגיל לא נוגע בה – מה מצאנו בביתה בדיור המוגן

איתי יעקב

|

22.01.20 | 09:01

בטין אמיר. "הסגנון הזה ליווה אותי כל החיים. אני לא יכולה להתלבש כמו דודה. כשהגעתי לכאן לפני תשע שנים, יתר הדיירים היו בהלם: איך זה שהיא הולכת עם גב חשוף או רק עם עגיל אחד באוזן?!"  (צילום: ענבל מרמרי)
בטין אמיר. "הסגנון הזה ליווה אותי כל החיים. אני לא יכולה להתלבש כמו דודה. כשהגעתי לכאן לפני תשע שנים, יתר הדיירים היו בהלם: איך זה שהיא הולכת עם גב חשוף או רק עם עגיל אחד באוזן?!" (צילום: ענבל מרמרי)
"אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את מי שאהבתי, את כל מי שמחבק אותי ונותן לי אהבה". דירתה של אמיר בבית הדיור המוגן "עד 120" (צילום: ענבל מרמרי)
"אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את מי שאהבתי, את כל מי שמחבק אותי ונותן לי אהבה". דירתה של אמיר בבית הדיור המוגן "עד 120" (צילום: ענבל מרמרי)
"כשאני רואה את כל הנשים הצעירות, לכולן יש אותן פנים. הכל נהיה פלסטיק. איפה הרומנטיקה? איפה החיוך? אני לא עשיתי הזרקות או ניתוחים. אני מאמינה שמה שיש בפנים יוצא החוצה, אבל אני מסתכלת על נשים בנות 40 והעיניים שלהן ללא חיים. הכל משעמם. אין להן שום הבעה" (צילום: ענבל מרמרי)
"כשאני רואה את כל הנשים הצעירות, לכולן יש אותן פנים. הכל נהיה פלסטיק. איפה הרומנטיקה? איפה החיוך? אני לא עשיתי הזרקות או ניתוחים. אני מאמינה שמה שיש בפנים יוצא החוצה, אבל אני מסתכלת על נשים בנות 40 והעיניים שלהן ללא חיים. הכל משעמם. אין להן שום הבעה" (צילום: ענבל מרמרי)
התערוכה "סיפורי בגדים", שבה משתתפת אמיר (צילום: ענבל מרמרי)
התערוכה "סיפורי בגדים", שבה משתתפת אמיר (צילום: ענבל מרמרי)
"אני מרגישה את אהרן. הוא תמיד איתי" (צילום: ענבל מרמרי)
"אני מרגישה את אהרן. הוא תמיד איתי" (צילום: ענבל מרמרי)

סופת הברקים שהתחוללה מחוץ לדירתה של המשוררת וציירת בטין מרגלית אמיר באחד מלילות החורף של החודש היתה כמראה למתחולל בנפשה, כשהשמיים הבהירים החלו להתכסות בעננים אפורים שפלשו אל הוויטרינה שלה בבית הדיור המוגן "עד 120" בשכונת רמת החייל בתל אביב, עד למופע ברקים מרשים. "אני מרגישה את אהרן. הוא תמיד איתי", היא אומרת, מכוונת לנוכחות שהיא חשה לצדה בדירת שני החדרים האלגנטית שבה היא מתגוררת בתשע השנים האחרונות.

 

מתוך מדף בספרייה היא שולפת את הגיליון האחרון של כתב העת "קשת" שערך בעלה אהרן אמיר, מוציא לאור, עורך, משורר וסופר, חתן פרס ישראל לתרגום, שנפטר בפברואר 2008. "תקרא את הקטע המסומן", היא פוקדת. "אכן קורה לא אחת ובבלי דעת, בלי להתכוון למאומה ובלי לחשוב על שום דבר בכלל, בתום לב ובדרך אגב ממש, אנשים מחוללים בהבל פה מהפכות בחייהם של זולתם", כתב אמיר לפני מותו על היכרותו עם בטין, "מי שירצה יוכל לומר כי בכך הם פועלים כסוכנים סמויים ועיוורים של הגורל, או אף של האלים הרודים בו".

 

"בעקבות התקשרות טלפונית אחת שבה הוסכם שבעוד ימים אחדים אחכה לה לאותה בטין במשרד ההוצאה ואקבל כמה משיריה לשם התרשמות", הוא ממשיך, "בבואה התברר אגב, שהיא אישה נשואה וכבר אם לשני ילדים, שאחד מהם, נער שתקן בן תשע ושמו גדי שנלווה אליה באותה הזדמנות. הפגישה היתה קצרה ביותר ונעצרה אז נשימתי. עד היום הזה אינני יכול להסביר לעצמי על מה ולמה צבטה בי באותו רגע, כי משהו גורלי עתיד להתרחש בעקבות פגישה זו. היא השאירה בביתי כמה משיריה. עברו עוד תשע שנים. אני והמשוררת, שלבינתיים החלה לעסוק בשקיקה נלהבת בציור, שברנו את הכלים ואת חיי המשפחה שלנו".

 

"זהו, זה אהרן כתב. זה הוא שרצה אותי. לא אני", היא אומרת, "מתרצת" את האהבה הגדולה של חייה, שעדיין לא מרפה מאף שריר מגופה.

 

"אני מוצאת לעצמי בגדים. אולי כי אני נשארת באותה מידה, אולי כי כל החיים אני בג'ינס ולובשת מה שהצעירים לובשים. העניין בבגדים הוא האופן שבו את נושאת אותם" (צילום: ענבל מרמרי)
    "אני מוצאת לעצמי בגדים. אולי כי אני נשארת באותה מידה, אולי כי כל החיים אני בג'ינס ולובשת מה שהצעירים לובשים. העניין בבגדים הוא האופן שבו את נושאת אותם"(צילום: ענבל מרמרי)

     

    את בטין אמיר, אישה בלי גיל ("למה זה חשוב?!"), כמעט אין צורך להציג לקוראי מדורי הספרות והאמנות. עכשיו היא מגיעה גם אל מדורי האופנה בעקבות השתתפותה בתערוכה האינטימית "סיפורי בגדים" (אוצרת: גילי סיון כהן), המוצגת עד ה-24 בינואר בבית הדיור המוגן "עד 120" ברמת החייל. בתערוכה מצולמות דרות הבתים לצד פריטי לבוש ממלתחתן, כמו, לדוגמה, דינה גסטש, שכיכבה במדור זה בעבר.

     

    דמותה הצבעונית והבוהמיינית של אמיר שונה בנוף. את דלת דירתה היא פותחת במכנסי דגמ"ח שחורים, קארה מסותת, נזם מנצנץ באף ועגיל אחד שתלוי בהתרסה. "הסגנון הזה ליווה אותי כל החיים. אני לא יכולה להתלבש כמו דודה", היא מסבירה, "כשהגעתי לכאן לפני תשע שנים, יתר הדיירים היו בהלם: איך זה שהיא הולכת עם גב חשוף או רק עם עגיל אחד באוזן?!"

     

    ונזם באף.

    "לאחר כל תערוכה שהצגתי רכשתי לעצמי תכשיט. יום אחד חזרתי הביתה עם נזף באף, ואהרן הסתכל עליי ותהה: 'השתגעת?' עניתי לו שלא הייתי שואלת אותו, כי הוא היה אומר 'זה אני או הנזם' ואז לא הייתי עושה. עשיתי בלי לשאול".

     

    "אהבתי כובעים וכפפות. באחד מביקורנו באיטליה, אהרן רכש לי אותן. בכל מקום שביקרנו הוא היה קונה לי משהו קטן. לא הייתי צריכה יותר מזה" (צילום: ענבל מרמרי)
      "אהבתי כובעים וכפפות. באחד מביקורנו באיטליה, אהרן רכש לי אותן. בכל מקום שביקרנו הוא היה קונה לי משהו קטן. לא הייתי צריכה יותר מזה"(צילום: ענבל מרמרי)

       

      "כשאני שמה עין על משהו, הוא שלי. כמו בבגדים"

      היא נולדה וגדלה בביירות למשפחה בורגנית ממוצא אירופאי. אביה, שלמה קרוק, נולד ברוסיה הלבנה והיגר ארצה ב-1910 כשהיה בן 17. הוא היה בין התלמידים הראשונים באקדמיה בצלאל. אמה, רחל רוזנטל, הגיעה ארצה עם הוריה מאוסטרו-הונגריה. "משפחתי היתה היהודי הנודד. הסבא נדד, אבי נדד. אני נשארתי כאן", היא אומרת ומפנה לאלבום תמונות משפחתי שסיימה לאחרונה לעצב, שמתחיל בתמונות הוריה ומסתיים בתמונות שני בניה, 11 נכדים ושלושה נינים.

       

      שתי משפחות ההורים נדדו, כל אחת, לאלכסנדריה ומשם לביירות, שם הכירו הוריה, התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים. בטין היתה האמצעית. אביה פתח מפעל למוצרי גבינה וחלב, כפי שהיה לאביו ברוסיה. המשפחה התגוררה בבית מידות והיתה חלק מהחיים התרבותיים והחברתיים בעיר האירופאית, שכונתה לא אחת פריז של המזרח התיכון. "ארבע פעמים בשנה היתה מגיעה תופרת הביתה. הלבוש היה אלגנטי ואמא שלי חבשה כובעים וכפפות, סגנון שאימצתי בעצמי מאוחר יותר", היא מספרת.

       

      ציורים של אמיר תלויים בדירתה (צילום: ענבל מרמרי)
        ציורים של אמיר תלויים בדירתה(צילום: ענבל מרמרי)

         

        לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר היהודי אליאנס, עברה לתיכון נוצרי יוקרתי. היא מספרת כי היתה מקובלת חברתית, גם אם חלק מחברותיה לספסל הלימודים, כמו בתו של נשיא לבנון דאז, בשארה אל-ח'ורי, התנכלה ליהודייה היחידה בכיתה. את בעלה הראשון, יוסף מרגלית, הכירה בזמן מלחמת העצמאות.

         

        "הלבנונים הנוצרים רצו להראות למדינות ערב שגם הם נגד ישראל", היא מספרת, "אסרו שם יהודים, קומוניסטים ואת היהודים שהגיעו מארצות הברית בספינת מארין קארפ (הספינה שהגיעה בטעות לנמל ביירות במקום לנמל חיפה וכל חבריה נעצרו, א"י), שגם הסופר שבתי טבת היה עליה. בין העצורים היו אבי ויוסף מרגלית (אחותו לאה היתה נשואה לשניאור חשין, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון ואביו של שופט העליון מישאל חשין, א"י), שהיה נשיא הצופים בלבנון כשהייתי ילדה. כשראיתי אותו, אמרתי לאמי: 'זה בעלי'. כשאני שמה עין על משהו, הוא שלי. כמו בבגדים. הוא היה מבוגר ממני ב-15 שנה ולאחר שישה חודשי מעצר הוא השתחרר והתחתנו".

         

         "זה הדבר היחיד שנשתמר מבית הוריי בביירות. הגונג היה מונח על המזנון וביום שישי בערב כשהכל היה מוכן לקראת ארוחת שבת, העוזרת היתה מכה על הגונג וכולנו היינו מתכנסים לשולחן. לא נשאר לי משם דבר. כל היתר הלך לזבל בשקיות של העירייה" (צילום: ענבל מרמרי)
          "זה הדבר היחיד שנשתמר מבית הוריי בביירות. הגונג היה מונח על המזנון וביום שישי בערב כשהכל היה מוכן לקראת ארוחת שבת, העוזרת היתה מכה על הגונג וכולנו היינו מתכנסים לשולחן. לא נשאר לי משם דבר. כל היתר הלך לזבל בשקיות של העירייה"(צילום: ענבל מרמרי)

           

          לישראל הגיעה כאישה נשואה ואם לבן. המשפחה התמקמה בדירת חדר וחצי ברמת גן ומאוחר יותר עברה לשכונת רמת אביב, שם החלה אמיר לכתוב שירים ולצייר. "אחרי לבנון ו'פריז' הגדולה – פה היה צנע. החברה קיבלה אותי, כינו אותי 'הצרפתייה', אבל היה לי כאן קשה מאוד", היא מגוללת את קשיי ההגירה, "הייתי בת 23 עם בן צעיר ולא היה לי טוב. בעלי היה יוצא בבוקר וחוזר בערב. הייתי צעירה ומלאת חיים, אך לא היה לי שותף. הגעגועים לבית היו כמו פצע. ערב אחד קראתי ספר על צ'כוב שבליל סערה, כמו היום, הוא התחיל לכתוב שירים. נרדמתי עם הסיפור הזה, ובשתיים לפנות בוקר התעוררתי והתחלתי לכתוב שירה". מאז היא כותבת בצרפתית.

           

          כמה שנים לאחר מכן, הגיעה למשרדי "קשת" של אהרן אמיר בבקשה שיפרסם את שיריה. היא היתה אז כבר בת 28 עם שני בנים צעירים. "הלכנו ברחוב דיזנגוף מקיוסק לקיוסק וחגגנו עם שוטים של קוניאק 77, עד שהגענו לחנות אלשייך בפינת הרחובות בן גוריון ודיזנגוף", היא נזכרת, "לבשתי חליפת חצאית שחורה מעור ואמרתי לו: 'אהרן, הראש מסתובב לי. אני תכף נופלת בזרועותיך', אז הוא ענה: 'זה מה שאני רוצה'. הוא ליווה אותי באוטובוס קו 25 לבית ברמת אביב. מאז לא נפרדנו. היה באוויר חשמל, הוא היה מלך, אני מלכה. לא הייתי סתם בחורה שמביאה לו שירים כדי שיפרסם אותה".

           

          "כל מה שקניתי – שיניתי. פתחתי או סגרתי, גזרתי עם זוג מספריים, והפכתי לשלי" (צילום: ענבל מרמרי)
            "כל מה שקניתי – שיניתי. פתחתי או סגרתי, גזרתי עם זוג מספריים, והפכתי לשלי"(צילום: ענבל מרמרי)

             

            אחת מנקודות המפנה התרחשו בליל השנה האזרחית החדשה של 1960, לפני 60 שנה בדיוק: "ירדנו במדרגות של רחוב ביאליק, אני לבושה חליפה לבנה עם צווארון פרווה, הוא לבוש סמוקינג, ואהרן אמר: 'מול אלוהים והירח, יום אחד נהיה בעל ואישה'". במשך שמונה שנים ניהלו השניים רומן חשאי מתחת לאפם של בעלה של בטין ושל אשתו של אהרן, נסעו יחד לתערוכות וירידי ספרים באירופה, עד שנחשף הרומן בשבועון "העולם הזה".

             

            "יום אחד חזרתי הביתה עם נזף באף, ואהרן הסתכל עליי ותהה: 'השתגעת?' עניתי לו שלא הייתי שואלת אותו, כי הוא היה אומר 'זה אני או הנזם' ואז לא הייתי עושה. עשיתי בלי לשאול". אמיר בתערוכה "סיפור בגדים" (צילום: ניר סלקמן)
              "יום אחד חזרתי הביתה עם נזף באף, ואהרן הסתכל עליי ותהה: 'השתגעת?' עניתי לו שלא הייתי שואלת אותו, כי הוא היה אומר 'זה אני או הנזם' ואז לא הייתי עושה. עשיתי בלי לשאול". אמיר בתערוכה "סיפור בגדים"(צילום: ניר סלקמן)

               

              "ראו אותנו כל הזמן יחד. הוא היה נציג 'קשת', אני בטין מרגלית הציירת והמשוררת", היא אומרת.

               

              בעלך לא חשד?

              "הוא שמח שאשתו חיה חיים נהדרים בזמן שהוא עובד. לאחר שנפרדנו, אהרן עבר לגור איתי יחד עם הילדים. היו להם שני תנאים שכיבדתי: האחד, שלא יהיו לנו ילדים משותפים. השני, שאהרן לא ייכנס לחדר השינה לפני שאנחנו מתחתנים".

               

               

              "את התיק הזה רכש לי אהרון בנסיעה להונג קונג. היתה לנו אז דירת אמנים בטבריה – המדינה חילקה כצ'ופרים דירות לסופרים במחיר זול – אז כשאהרן פתח חשבון בנק בעיר, שאלו אותו מה המקצוע שלך? הוא ענה, סופר. מה אתה סופר? אמר, מילים. זה גם היה משהו קטן, סמלי"  (צילום: ענבל מרמרי)
                "את התיק הזה רכש לי אהרון בנסיעה להונג קונג. היתה לנו אז דירת אמנים בטבריה – המדינה חילקה כצ'ופרים דירות לסופרים במחיר זול – אז כשאהרן פתח חשבון בנק בעיר, שאלו אותו מה המקצוע שלך? הוא ענה, סופר. מה אתה סופר? אמר, מילים. זה גם היה משהו קטן, סמלי" (צילום: ענבל מרמרי)

                 

                בשנת 1968 נישאו השניים בחתונה צנועה בביתו של הסופר ק.צטניק (יחיאל די-נור). הכלה לבשה שמלה בצבע קרם עם צווארון מוגבה, החתן לבש חליפה מחויטת. השניים התגוררו ברמת אביב וניהלו בית ספרותי בוהמייני. באלבומי התמונות הדיגיטליים של אמיר היא נראית עם דן בן אמוץ הצעיר, חברי כנסת והאליטה התרבותית בישראל. הקארה הקצר והבגדים הצבעוניים שלבשה, הבליטו אותה בתוך השדה הספרותי שהעדיף להשקיע במילים במקום בבגדים.

                 

                "תמיד אמרו לי: 'בטין, את לבושה מיוחד'. גם המראה הבוהמי לא היה מגוחך, תמיד הייתי לבושה בשיק צרפתי שאימצתי מהבית", היא נזכרת. "כל מה שקניתי – שיניתי. פתחתי או סגרתי, גזרתי עם זוג מספריים, והפכתי לשלי", היא אומרת ומדגימה בצילומים איך היא קושרת סביב הצוואר גופיית לורקס שחורה שמשמשת אותה גם כתכשיט ו"גם מסתירה מה שצריך", היא קורצת.

                 

                אהרן גם היה גנדרן?

                "אהרן התלבש בצורה מיוחדת וצבעונית. אדומים, כתומים, חליפות אלגנטיות. הוא היה דומה לאבא שלי. חיפשתי את אבא שלי בכל גבר שהכרתי".

                 

                מדפי ספרים מציצים מכל פינה בדירה (צילום: ענבל מרמרי)
                  מדפי ספרים מציצים מכל פינה בדירה(צילום: ענבל מרמרי)

                   

                  איפה את קונה היום בגדים?

                  "אני קונה על הדרך. פעם הייתי קונה בחנויות ספציפיות כמו אקסקלוסיב בדיזנגוף מול קפה רוול. היום אני קונה בזארה".

                   

                  ישנה טענה שברשתות האופנה לא מייצרים בגדים לנשים בגיל השלישי. את שותפה לטענה הזאת?

                  "יכול להיות שזה נכון, אבל אני מוצאת לעצמי בגדים. אולי כי אני נשארת באותה מידה, אולי כי כל החיים אני בג'ינס ולובשת מה שהצעירים לובשים. העניין בבגדים הוא האופן שבו את נושאת אותם. אני אוהבת להתלבש, זה עושה לי מצב רוח טוב. אני גם מאמינה שאני מורכבת מכל מה שעבר לידי, מההיסטוריה שלי. כשאני רואה את כל הנשים הצעירות, לכולן יש אותן פנים. הכל נהיה פלסטיק. איפה הרומנטיקה? איפה החיוך? אני לא עשיתי הזרקות או ניתוחים. אני מאמינה שמה שיש בפנים יוצא החוצה, אבל אני מסתכלת על נשים בנות 40 והעיניים שלהן ללא חיים. הכל משעמם. אין להן שום הבעה".

                   

                  "מיד בתום מלחמת ששת הימים, הלכנו לעיר העתיקה בירושלים. עוד היה דם על המדרגות מהמלחמה. באחת החנויות ראיתי את הז'קט הזה בעבודת יד, שכבר לא מוצאים כמותה. מחירו היה 80 לירות. אני עדיין לובשת אותו עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. או בפורים" (צילום: ענבל מרמרי)
                    "מיד בתום מלחמת ששת הימים, הלכנו לעיר העתיקה בירושלים. עוד היה דם על המדרגות מהמלחמה. באחת החנויות ראיתי את הז'קט הזה בעבודת יד, שכבר לא מוצאים כמותה. מחירו היה 80 לירות. אני עדיין לובשת אותו עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. או בפורים"(צילום: ענבל מרמרי)

                     

                    אמרת בראיון ל"הארץ" לפני עשור כי "כל בגד או תכשיט שאהרן חושב שאינם מתאימים לי, הם הכי הולמים אותי". עשית לו דווקא?

                    "אהרון לא רצה שאבלוט. הוא היה שוביניסט. אבל אני התלבשתי איך שרציתי: חשוף, שקוף, שרואים אותי. אני אוהבת את זה. מה לעשות, זאת אני".

                     

                    את מתגעגעת אליו?

                    "אני רוצה להאמין שהוא עוד מחכה לי שם, אבל בטח תפסו אותו. מי שתפסה אותו – אני אהרוג אותה", היא צוחקת, "מסכנה".

                     

                     "התיק היה שייך לשכנה שלי, שלא ידעה מי זה טד לפידוס. היא לא אהבה את התיק וביקשה עליו 100 שקל. נתתי לה, כי טד לפידוס התאים לבטין. כל דבר שקניתי התאים לי" (צילום: ענבל מרמרי)
                      "התיק היה שייך לשכנה שלי, שלא ידעה מי זה טד לפידוס. היא לא אהבה את התיק וביקשה עליו 100 שקל. נתתי לה, כי טד לפידוס התאים לבטין. כל דבר שקניתי התאים לי"(צילום: ענבל מרמרי)

                       

                      הגעגועים לאהרן מלווים את בטין בכל משפט שהיא מדברת וכותבת. תמונותיהם המשותפות שמעטרות את הדירה מנציחות את אהבתם הגדולה. אמיר נפטר בתחילת 2008, שנה וקצת לאחר שבנה הבכור גדי מרגלית שם קץ לחייו. הוא היה ממאמני הטניס הידועים בישראל, ובדצמבר 2006 קפץ אל מותו מחדר במלון רויאל ביץ' באילת, אליו הגיע לחופשה. בן 56 היה. "גדי היה בחור יפה תואר, אבל כמו אבא שלו, גדי פחד להתחתן, פחד מאחריות", היא אומרת בשקט, "הוא נכנס לדיכאון של גיל המעבר וסבל כאבים פיזיים בידיים וברגליים. ביום שהוא נסע, הוא היה לבוש יפה בכחול ואמר לי: 'אמא, את אישה חזקה'. אני אישה חזקה? השתגעת, עניתי לו. אני האדם הכי חלש בעולם. הוא היה דומה לי באופי. הוא חי באקסטרים. שנה לפני שהוא התאבד, הוא רצה שנעשה יחד צניחה חופשית".

                       

                      "באותו לילה שזה קרה, גדי לקח חדר בקומה ה-16, הזמין ארוחת ערב, מסז'יסטית וקפץ. הוא נפל על עץ ומצאו אותו שלם. גדי רצה לחיות כמו מלך עד הרגע האחרון. כשהטלפון צלצל בשעה אחת בלילה, אמרתי לאהרן: 'זה גדי'. הוא ענה ואמר שזה אילן. באותו רגע ידעתי שגדי הלך. רציתי לקפוץ מהמרפסת, להתאבד, אבל אילן ואהרן תפסו אותי. באותו לילה אהרן קיבל שטף דם ושנה לאחר מכן הוא הלך. איך ממשיכים לחיות מכאן? אני לא יודעת. רציתי להתאבד, אבל לא יכולתי לעשות את זה לאילן", היא ממשיכה בדמעות.

                       

                      "אני לא יכולה לאכזב את האוהבים שלי", היא מדגישה, "היום מחזיקה אותי החברה ואהבת החיים. אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את מי שאהבתי, את כל מי שמחבק אותי ונותן לי אהבה. אני בת מזל".

                       

                         

                        ומה גילינו בארון ובבית היפואי של סיון טלמור?

                        בארון של סיון טלמור: "רוצה להרגיש נעים עם הנשיות שלי והמיניות שלי". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: עדי סגל)
                        בארון של סיון טלמור: "רוצה להרגיש נעים עם הנשיות שלי והמיניות שלי". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: עדי סגל)

                         

                         

                         
                        הצג:
                        אזהרה:
                        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד