מאהבים, מחלות והתאבדויות: הפסגות והתהומות של דלידה

חייה של הזמרת האגדית התחילו עם בעיות בריאות קשות והסתיימו בדיכאון שהוביל למותה. בין לבין היו הצלחות מוזיקליות גדולות וכישלונות רומנטיים גדולים לא פחות

יובל לוי וד"ר חופית כהןפורסם: 13.01.20 03:20
דלידה בהופעה באולימפיה, פריז, 1974. הייתה גדולה מהחיים, אבל גם החיים היו גדולים עליה (צילום: AP)
דלידה בהופעה באולימפיה, פריז, 1974. הייתה גדולה מהחיים, אבל גם החיים היו גדולים עליה (צילום: AP)
מקבלת תקליט יהלום, 1981. אחרי שש שנים כתבה: "החיים נעשו בלתי נסבלים עבורי. סִלחו לי" (צילום: AP)
מקבלת תקליט יהלום, 1981. אחרי שש שנים כתבה: "החיים נעשו בלתי נסבלים עבורי. סִלחו לי" (צילום: AP)
כוכב הקולנוע אלן דלון מגיע להלווייתה של דלידה, 7 במאי 1987. למטה: הלהיט המשותף שלהם, "פארולה, פארולה" (מימין) וסרטון המסקר את ההלוויה (צילום: AP)
כוכב הקולנוע אלן דלון מגיע להלווייתה של דלידה, 7 במאי 1987. למטה: הלהיט המשותף שלהם, "פארולה, פארולה" (מימין) וסרטון המסקר את ההלוויה (צילום: AP)

צירוף המילים "גדולה מהחיים" נעשה קלישאה שמרבים להשתמש בה. הזמרת דלידה, גיבורת הפוסט הנוכחי שלנו, בהחלט הייתה גדולה מהחיים, אבל גם החיים היו גדולים עליה: בחייה היו ילדות קשה, מחלות, אהבות סוערות וכואבות, משפחה שידעה סבל רב – ולמרות הכל היא תמיד ניסתה, ובמהלך חלק מחייה גם הצליחה, להיות זמרת אדירה, דיווה בעלת נוכחות שלא מוכרת בימינו אנו, מלכת פופ אמיתית, מבצעת בעלת יכולת שאינה ניתנת לשחזור. במידת מה היא הייתה גם ממבשרות המוזיקה האתנית, ממש חלוצה בתחום.

  

דלידה רוכבת על גמל בין הפירמידות בגיזה, מצרים, 1959. כבר בלידתה בקהיר היא הייתה קרובה למוות (צילום: AP)
    דלידה רוכבת על גמל בין הפירמידות בגיזה, מצרים, 1959. כבר בלידתה בקהיר היא הייתה קרובה למוות(צילום: AP)

     

    דלידה, ששמה האמיתי היה יולנדה כריסטינה ג'יליוטי, נולדה ב-1933 בקהיר למשפחה ענייה ממוצא דרום-איטלקי. אביה היה כנר באופרה של קהיר, אמה הייתה תופרת, וכפי שניתן לשער, תחילת חייהן של אגדות כמו דלידה מתחילות בסבל יוצא דופן כבר בלידה: ההיסטוריה הרפואית של דלידה כללה לידת מלקחיים, שבמהלכה היא כמעט מתה; דלקות עיניים חמורות בגיל עשרה חודשים, שהובילו לטיפול לא שגרתי של קשירת עיניים למשך 40 יום; ומחלות נוספות שגרמו לסוג של פזילה. כל אלה היו רק תחילתו של מסע הייסורים שזימנו החיים לילדה המצרייה. אביה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה נכלא על ידי הבריטים בגלל מוצאו האיטלקי, חזר הביתה אחרי שנים במחנה מעצר כשהוא שבור וחסר כל, ומת כשבתו הייתה בת 12. הבת, מצידה, החלה בנעוריה לדגמן עבור בתי אופנה בקהיר, ובגיל 21 נבחרה למלכת היופי של מצרים. הפרסום הביא לה הצעות עבודה בסרטים, ודי מהר היא נעתרה להצעתו של במאי צרפתי ועזבה את קהיר לטובת פריז, שם שינתה את שמה ל"דלילה" בהשראת הסיפור התנ"כי והתחילה את דרכה האמנותית בקברטים קטנים. הסופר והתסריטאי אלפרד מרשן הציע לה להחליף את השם ל"דלידה" במקום "דלילה", וזה היה שמה עד יומה האחרון.

     

    ב-1956 היא השתתפה בתחרות כישרונות ולכדה את תשומת ליבם של טייקון המוזיקה אדי ברקלי ושל איש הרדיו לוסיאן מוריס, שהחליטו לקחת אותה תחת חסותם. יחד הם התחילו לשגר לעולם שרשרת להיטים. הראשון שבהם, שהתפרסם ב-1957, היה "במבינו". הלהיט הזה גם סימן את תחילת הזוגיות של דלידה ומוריס, שנמשכה חמש שנים. כעשור לאחר מכן, כשמוריס גר עם אשתו השלישית ובנותיו בבית שמימנה עבורם דלידה, הוא היה לחוליה הראשונה במצעד המתאבדים שפקד את הזמרת.

     

    צפו ב"במבינו":

     

     

    בשנות ה-60 כבר הייתה דלידה כוכבת גדולה, הופיעה באולימפיה המהולל בפני אלפי מעריצים, כבשה את המצעדים בצרפת עם שירים מלאי שמחה והומור ועברה לבן זוג יפה תואר בשם ז'אן סובייסקי. היא גם רכשה לעצמה בית רחב מידות ברובע מונמארטר והביאה לשם את בני משפחתה ממצרים: זה יהיה הבית שבו היא תגור כל חייה, עד יומה האחרון. אלא שהגורל המר הגיע גם לבית הזה, כשבשיא הצלחתה פגשה הזמרת את הכוכב האיטלקי הצעיר לואיג'י טנקו, מגדולי הכישרונות של המוזיקה האיטלקית לדורותיה, יוצרו של השיר הענק "צ'או אמורה צ'או", שאותו הוא שר גם כדואט עם דלידה. טנקו ידע לשלב את הרומנטיקה האיטלקית עם טקסטים מקוריים ורדיקליים באופיים, שאותם השכיל לתבל בפופ הגרנדיוזי שאפיין תופעות כמו פסטיבל סן רמו הזכור לטוב. דלידה וטנקו נהפכו לזוג יפה ונחשק, תאווה לכל מדורי הרכילות בין רומא לפריז, אבל זה נגמר רע, ודווקא בגלל אותו פסטיבל מוזיקה מפורסם. השניים הופיעו בסן רמו ב-1967: היא הצליחה – הוא לא עלה לגמר. טנקו המאוכזב דחה השתתפות במסיבה שנערכה בתום התחרות ועלה לחדר שלו ושל דלידה במלון, שם כתב מכתב תלונה להנהלת הפסטיבל. שעות אחדות אחר כך מצאה אותו זוגתו ללא רוח חיים, אחרי שהוא שם קץ לחייו בירייה. 

     

    חודשים אחדים לאחר מכן ניסתה גם דלידה עצמה להתאבד. חדרנית במלון שבו שהתה, שמה לב שאין כל סימן מהחדר שלה, ומצאה אותה מחוסרת הכרה, כשלצידה חבילת גלולות ושלושה מכתבים – האחד לאמה, האחר ללוסיאן מוריס, והשלישי למעריציה, להם הסבירה שחייה בלי טנקו הם חסרי תוחלת. חמישה ימים הייתה בתרדמת, כשבני משפחתה ניצבים לצידה, ואחרי שיקום של מספר חודשים חזרה להופיע ולהקליט. בתקופה זו, סוף שנות ה-60, נחשפה לאמונות מזרחיות והרבתה לנסוע לאשראמים בהודו עם בן זוגה החדש, הפילוסוף-תיאולוג ארנו דז'רדן. גם הזוגיות הזו לא החזיקה מעמד יותר משלוש שנים, אבל אחרי הפרידה כבשה דלידה עוד שיא מקצועי, כשהקליטה את הלהיט הענק "סלמה יא סאלאמה", שהיה מבוסס על שיר מצרי עממי ונחשב לאחד מראשוני השירים בז'אנר מוזיקת העולם, שיר שפתח צוהר למוזיקת הראי האלג'יראית ולמוזיקה אוריינטלית בכלל:

     

     

    אחרי הרומן האינטלקטואלי של דלידה הפציע בחייה גבר חדש, שאיתו הייתה כמעט עשר שנים, והוא גם היה התוסס והמיוחד בבני זוגה. רישאר שנפרי, שקרא לעצמו "הרוזן מסן ז'רמן", היה פסל, כימאי חובב וגם עבריין קטן, שהִרבה להתרועע עם הזמרת המצליחה באחוזותיה הרבות ובאתרי הנופש שאותם פקדה. אחרי הפרידה הוא שקע בחובות – ובעקבות זאת היה לבן הזוג השלישי של הכוכבת ששם קץ לחייו.

     

    השנים הבאות זימנו לה אכזבות חוזרות ונשנות מצד גברים צעירים ויפי תואר, אבל גם הופעות רבות ברחבי העולם והשתתפות בסרט "היום השישי" (1986) של הבמאי המצרי יוסף שאהין. הסרט נהנה מהצלחה כבירה, ודלידה קיבלה שבחים רבים על משחקה. בהקרנת הבכורה בקהיר היא זכתה לכבוד של מנצחים מצד הקהל שקיבל בתרועות את ילידת קהיר המפורסמת. אלא שהחודשים הבאים מצאו אותה מוטרדת וכאובה, כתוצאה מניתוחי עיניים שהחזירו אותה לילדותה החשוכה: היא התבודדה, הסתגרה והדאיגה מאוד את אחיה אורלנדו, שהיה האדם הקרוב לה ביותר. ב-3 במאי 1987 נמצאה ללא רוח חיים לאחר שבלעה כדורי שינה עם וויסקי. הזמרת הגדולה, הדיווה הענקית, השאירה בסך הכל פתק, שבו כתבה: "החיים נעשו בלתי נסבלים עבורי. סִלחו לי".

     

    מוציאים את ארונה של דלידה מביתה בפריז, 7 במאי 1987. אינספור אכזבות מצד גברים צעירים ויפי תואר (צילום: AP)
      מוציאים את ארונה של דלידה מביתה בפריז, 7 במאי 1987. אינספור אכזבות מצד גברים צעירים ויפי תואר(צילום: AP)

       

      ולסיום, נקודה ישראלית קטנה: דלידה הופיעה בארץ בשנות ה-60, והרפרטואר שלה תמיד כלל נכסי צאן ברזל ישראליים כמו "הבה נגילה", שאותם לא היססה לשיר גם בארצות ערב. לא תמיד הם התקבלו שם בשמחה, אבל היא לא ויתרה עליהם.

       

       

         

        האם גם הפזמונאית הישראלית המפורסמת שמה קץ לחייה? הקליקו על התמונה:

         

        ולמרות הכל, הכל נגמר. הקליקו על התמונה (צילום: דוד אולמר, cc)
        ולמרות הכל, הכל נגמר. הקליקו על התמונה (צילום: דוד אולמר, cc)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        יובל לוי, מבקר רוק וכותב טורים, החל את דרכו העיתונאית בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, ומאז ראה אלפי הופעות ושמע עשרות אלפי אלבומים. את פרנסתו המשונה, יש אומרים, הוא מוציא ממכירת כלי חיתוך אימתניים. אשתו, ד"ר חופית כהן, היא רופאה בכירה במרכז הרפואי שיבא: מומחית באנדוקרינולוגיה וברפואה פנימית, מרצה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב וגם חובבת מוזיקה מושבעת. בזמן שהשתלמה במרכז רפואי בקליבלנד, אוהיו, ערכה ביקורים תכופים בהיכל התהילה של הרוקנרול, ושם גם שכללה את התחביב המעט חריג של נבירה במסמכים רפואיים על נסיבות מותם האקסצנטריות של רוקרים ידועים. לזוג יש ילדה פלאית ושמחה במיוחד בשם רננה, והם גרים ברמת גן.