מיי רביבו: 'הרבה שנים פחדתי להתפרסם בגלל התקפי החרדה שלי'

עם הורים מפורסמים (שגית וחיים רביבו) ו-20 קעקועים, מיי רביבו עושה את צעדיה הראשונים כמעצבת, דוגמנית ושחקנית. רק נשאר להתגבר על התקפי החרדה

מיי רביבו. "יש לי 20 קעקועים. הם מסמלים כל מיני תקופות בחיי ולכל קעקוע יש משמעות" (צילום: דניאל אלסטר, סגנון:  גילי אלגבי)
מיי רביבו. "יש לי 20 קעקועים. הם מסמלים כל מיני תקופות בחיי ולכל קעקוע יש משמעות" (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: גילי אלגבי)
מתי מיי רביבו עשתה את הקעקוע הראשון ועוד 4 עובדות שלא יודעים עליה. לחצו Play לצפייה בסרטון
צילום: ניצן דרור

מיי רביבו בת ה־21 התפרסמה באוקטובר האחרון כשהצטלמה לקולקציית התכשיטים של שגית רביבו, אמא שלה (שמצטרפת בשלב מסוים לריאיון), ומאז הבאזז לא נפסק. לריאיון היא מגיעה בחליפת מכנסיים שחורה, ליפסטיק אדום, 20 קעקועים, עשרה עגילים באוזניים, קופסת סיגריות מוזהבת ושיק שאי־אפשר לפספס. לפני חצי שנה הצטרפה למותג התכשיטים של אמה, SAGA, ועיצבה קולקציית רוקנרול. "הרבה שנים היה לי פחד להגיע לפרונט ולהתפרסם", היא אומרת, "לא רציתי את זה, גם בגלל התקפי החרדה שלי. עיצבתי עם אמא קולקציה, אבל התנגדתי שהיא תכתוב על זה. אמרתי לה: 'אני מעצבת איתך, אבל אל תספרי לאף אחד'. אמא העלתה לאינסטגרם תמונה שלי עונדת תכשיטים מהקולקציה וביקשה ממני אישור לכתוב שהייתי המוזה שלה".

 

למה חששת להתפרסם?

"רציתי לראות קודם כל איך הקולקציה נראית לאנשים, אם היא תצליח. העדפתי להיות מאחור. היום אני מרגישה שאני מספיק חזקה לעמוד בזה. התגובות החיוביות שקיבלתי על הקולקציה פתחו אותי לתחום ונתנו לי פרספקטיבה אחרת. בתור ילדה, העיתונאים היו מרושעים כלפינו לפעמים, לשמחתי היום זה אחרת. הבנתי שאני צריכה להתחיל להשתמש באינסטגרם שלי, שזה כלי מאוד גדול. עד אז הוא לא היה ממש פעיל".

 

"קשה לי הקטע הזה של חבר'ה בגילנו, כולם יושבים עם הטלפונים. בנאדם רוצה לנהל שיחה, למה כולם צריכים להיות עם טלפון פתוח? זה מטורף בעיניי" (צילום: דניאל אלסטר, סגנון:  גילי אלגבי)
    "קשה לי הקטע הזה של חבר'ה בגילנו, כולם יושבים עם הטלפונים. בנאדם רוצה לנהל שיחה, למה כולם צריכים להיות עם טלפון פתוח? זה מטורף בעיניי"(צילום: דניאל אלסטר, סגנון: גילי אלגבי)

     

    בעצם ההורים שלך משתמשים באינסטגרם שלהם יותר ממך.

    "זה לא מפתיע. אני אוהבת את השקט שלי. להיות בפינה שלי. כשקלטתי שאני מכורה לטלפון, התנתקתי ממנו. הייתה לי פעם תקופה של שלושה חודשים בלי טלפון. הייתי משאירה את הסלולרי בבית ומנסה להתנתק גם מהרשתות החברתיות. זה הלחיץ את ההורים שלי, שלא ידעו איפה אני. הייתי מסמסת מטלפונים של חברות: 'אמא, הגעתי, הכל בסדר'. הייתה לי גם תקופה עם טלפון רק לשיחות יוצאות".

     

    לא אופייני לבנות גילך.

    "אני לא אוהבת להיות מכורה לדברים. הסוללה יורדת ואת בסטרס. קשה לי הקטע הזה של חבר'ה בגילנו, כולם יושבים עם הטלפונים. בנאדם רוצה לנהל שיחה, למה כולם צריכים להיות עם טלפון פתוח? זה מטורף בעיניי".

     

    ההורים, חחים ושגית רביבו (צילום:  ענת מוסברג)
      ההורים, חחים ושגית רביבו(צילום: ענת מוסברג)

       

      היא בתם השנייה מתוך חמישה של שגית וחיים רביבו.  "לא גידלו אותנו להגיד: 'אנחנו הילדים של חיים רביבו'. בתור ילדה הסתרתי את זה מאנשים. רציתי לראות מי מתחבר אליי בגלל מי שאני, ואין לו אינטרס מאחורי החברות. לא סיפרתי עד שלא הייתה ברירה כי אבא הגיע לכיתה להביא לי את הסנדוויץ' ששכחתי בבית (צוחקת). עד היום נהגי מוניות אומרים לי, את הבת של חיים, לא? ואני עונה: 'לא'. לשמחתי, בבית הספר מורים לא עשו לי את החיים קשים בגלל שאני הבת של חיים רביבו. את זה לא חוויתי".

         

      כמה קעקועים יש לך?

      "היום יש לי 20 קעקועים. הם מסמלים כל מיני תקופות בחיי ולכל קעקוע יש משמעות. בגיל 16 עשיתי את הקעקוע הראשון בעורף, סימן שמסמל 'סובלנות' בשפת המלאכים. באותו גיל התחלתי למצוא את עצמי".

       

      "הרגשתי שאין לי אוויר"

      כשהגיע הזמן להתגייס לצבא שקלה לא לעשות זאת, "אבל אצל אבא אין דבר כזה. היו לנו הרבה מריבות וחילוקי דעות בעניין הזה. חששתי שלא אוכל לבוא לידי ביטוי בצבא, ושלא יאפשרו לי להיות מי שאני גם מבחינת החיצוניות שלי. חוויתי את מסגרת בית הספר כנוקשה, והבנתי שבצבא אני עולה רמה מבחינת הקושי. התגייסתי מתוך כבוד לאבא וגם כי אני חושבת שאין מה לעשות, הנוער צריך לשרת בצבא ולהתמודד, גם כדי להרגיש שנתת משהו למדינה. למדתי לקבל את הסמכות".

       היא שירתה קרוב לבית כפקידה של מפקד מחנה אביב ולקראת סוף השירות ניהלה את אירועי יחידת קשרי החוץ מול אורחים מהארץ ומחו"ל.

       

      איך, בסופו של דבר, עבר עלייך השירות?

      "קמתי כל יום בשש בבוקר, ואבא שלי היה קם איתי כדי להסיע אותי לבסיס. היה לי קשה, לא אשקר, אני אוהבת לשבור מוסכמות, אבל למדתי לקבל את מה שיש ולומר, זה מה שאני צריכה לעשות, זה מה שאני עושה".

       

      "לא לעבור את זה לבד" (צילום: דניאל אלסטר, סגנון:  גילי אלגבי)
        "לא לעבור את זה לבד"(צילום: דניאל אלסטר, סגנון: גילי אלגבי)

         

        בטירונות החלו אצלה התקפי החרדה. "היינו בסיור במנהרות הכותל ושם הרגשתי שאני לא יכולה לנשום", היא נזכרת, "הרגשתי שאין לי אוויר, הדופק שלי היה מהיר ולא ראיתי כלום. היו לי גלים של חום וקור ביחד. כאב ראש וכאב חזק בעצם הבריח. יצאתי החוצה ומאז התקפי חרדה מלווים אותי עד היום. אני זוכרת שהתקשרתי מיד לאבא, אמרתי לו, אני לא מרגישה טוב, אני חושבת שיש לי התקף חרדה. יש הרבה ילדים שלא מבינים שזה מה שהם חווים. חוץ מאסי עזר לא הרבה מדברים על זה, אבל רוב האנשים בעולם סובלים מהתקפי חרדה".

         

        מה היה הטריגר?

        "כנראה לחץ נפשי. דרך הצבא היה לי מענה, היה לי עם מי לדבר. הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקבל עזרה מקצועית. מאז היו לי עוד כמה התקפי חרדה. זה יכול להגיע משום מקום, כשאת לא נתונה תחת שום לחץ או דדליין. זה פשוט מגיע. למדתי לקבל את זה ואני מבינה שזה חולף, ואם מגיע עוד גל, צריך לתת גם לו לעבור. אבל באותם רגעים את חושבת לעצמך, זה לא הולך להיגמר, מתי אני אצא מזה?"

         

        איך את מתמודדת עם התקף חרדה היום?

        "עושה הרבה תרגילי נשימה. צריך להכניס אוויר מהאף ולהוציא מהפה. מקלחת קרה, לא מדי, אסור מים חמים. גם מגבת חמה על המצח. אני אוהבת להרגיע את עצמי גם בעיסוי בקרקפת. אם בני נוער יקראו את הכתבה ויבינו שזה מה שהם חוו, אני ממליצה להם לשתף מישהו. לא לעבור את זה לבד. ותמיד כדאי שגורם חיצוני מומחה יטפל בזה".

         

        שגית: "המסר הכי חשוב הוא שגם מיי, שהיא בת טובים, לא מוגנת. זה נוגע בכולם".

         

        • הראיון המלא עם מיי רביבו מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים

         

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד