מגיל צעיר נמשכה מילי נווה אל הבמה. "רציתי שיראו אותי", היא מסבירה. כדי להשיג את המטרה, נעשתה זמרת, ובהמשך החלה לעבוד גם כמתורגמנית לשפת הסימנים. אלא שהמסע שלה, שבמהלכו הוציאה את שפת הסימנים מהקשרה הטבעי והפכה אותה לערוץ גלובלי לתקשורת, גרם לה להתפכח מהחלום להיות מפורסמת. "מצאתי את שביל האבנים הצהובות בדרך הביתה אליי", היא אומרת. "היום, מתוך בשלות וביטחון בעצמי, אני עולה לבמה כדי לתת ולא כדי לקחת".
מי את?
"מילי, בת 40, אמא של אמה-שי (12) וליבי-רן (תשע), גרה בכרכור".
ומה את עושה?
"אני יזמת בתחום ה-Well being – מלווה אנשים בתהליכי שינוי וצמיחה. אני גם זמרת ומתורגמנית לשפת הסימנים. בעלת תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד בדגש על לקויי שמיעה מאוניברסיטת תל אביב".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בשם מיכל, ולימים בחרתי להוסיף לו את השם מילי. גדלתי בגבעת עדה, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי יורם ואמי אורלי הכירו בתקופת הצבא, ואחרי נישואיהם בנו את ביתם בגבעת עדה. אבי עבד בחברה לחיפוש נפט ולימים נעשה עצמאי ונבחר לסגן ראש המועצה המקומית גבעת עדה, ואמי עבדה כאחות בבית החולים שיבא, ואחרי שנולדנו, בחרה להיות איתנו בבית. ההוויה שבה גדלתי הייתה משפחתית מאוד: גרנו ליד הסבא והסבתא, הדודים ובני הדודים ממשפחתה של אמי, וכולנו היינו מחוברים. אמא חיכתה לנו כל צהריים עם ארוחה חמה ואוזן קשבת לשמוע איך עבר עלינו היום. בלי מילים, ידעתי מגיל צעיר שההורים שלי הם סלע איתן להישען עליו, וכך הם בשבילי עד היום.
"גבעת עדה של ילדותי הייתה יישוב קטן ומנותק מהסביבה. כל דבר הצריך הסעות, וההיצע החברתי היה קטן מאוד. בכיתה ז' התחלתי ללמוד בבית הספר האזורי במעגן מיכאל, שבו למדו ילדי הקיבוצים והמושבים מהאזור. היו שם המון ילדים והרבה אפשרויות, ואני הרגשתי שהעולם נפתח בפניי. מכיוון שמגיל צעיר היה בי צורך שיראו ויאהבו אותי, התחלתי לשיר במקהלת שיר בפרדס חנה. הבמה התאימה לי. למדתי גם נגינה ופיתוח קול. את התיכון סיימתי בהצטיינות עם עשר יחידות בגרות במוזיקה.
"בסיום התיכון התנדבתי לשנת שירות לפני הצבא ושובצתי בכפר הנוער אונים בכפר סבא, לעבודה עם לקויי שמיעה. עברתי קורס בסיסי בשפת הסימנים – והוקסמתי. ראיתי את הפוטנציאל בחיבור שבין שפת הסימנים לשירה: הייתי שרה ומסמנת סימולטנית, וכך, מתוך עניין ותשוקה, למדתי את השפה בקלות ובמהירות. בתוך כמה חודשים ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
לקראת הגיוס לצה"ל חיפשה מסגרת שבה תוכל לעסוק בתרגום לשפת הסימנים, "וגיליתי את 'שמע' – עמותה לשיקום חירשים וכבדי שמיעה, שבמסגרתו משרתות גם מורות חיילות בתפקידי הוראה והדרכה", היא אומרת. "לקראת סוף השירות אושר לי לעבור קורס מתורגמנים מטעם משרד העבודה, ואחרי השחרור המשכתי לעבוד ב'שמע' כמנהלת קייטנות בחופשות. במקביל, התמחיתי בתרגום לסטודנטים כבדי שמיעה במוסדות להשכלה גבוהה, וכל זה בלי לוותר על אהבת השירה: בשנים האלה שרתי בבית הספר לשירת מקהלה בסמינר לוינסקי והופעתי עם להקה בשם 'תנת'טון'.
"ב-2002 הכרתי את אביב דרך חברות משותפות; נהפכנו לזוג וגרנו יחד בתל אביב. המשכתי לתרגם לסטודנטים והתחלתי ללמוד חינוך מיוחד. אחר כך עבדתי כגננת בגן של מיח"א. אחרי שהילדים נולדו, החלטנו שאנחנו רוצים לגדל אותם בסביבה שקטה, אז עברנו לקיבוץ כפר גליקסון, בסמוך להוריי בגבעת עדה. לימים אביב ואני נפרדנו, וכיום אני גרה בכרכור.
"כשילדיי גדלו, לימדתי אותם את שפת הסימנים וראיתי שהם מתקשרים בעזרתה הרבה יותר מהר מאשר בעברית. הבנתי שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לייעוד המקורי: גיליתי כלי לא מילולי, שיכול לשמש כלי ביטוי לילדים המאחרים בדיבור, וגם כלי תיווך לחוויות רגשיות וגופניות קשות, שהמילים עדיין אינן קיימות עבורן, או שהן מאיימות על הילד. זאת ועוד: בעידן שבו העיניים דבוקות למסכים, שפת הסימנים מכריחה אותנו להביט זה לזה בעיניים ומשמשת כערוץ תקשורת מחבר ומקרב. כתוצאה מהתובנות האלה יצרתי שפה בינלאומית של סימנים המיועדת להורים ולפעוטות ומעודדת אותם לדבר ולסמן בו זמנית. יחד עם רועי בן יוסף-כנף יצרתי את הסדרה Love Signs, שבה אני מעודדת הורים להמציא סימנים משלהם ולייצר שפה שמתאימה לצרכים של כל משפחה. בשיתוף עם מרכז המוזיקה בבנימינה-גבעת עדה יצרתי גם את 'מסעות מסביב לעולם' – תוכנית העשרה לילדי כיתות א', המקנה להם את שפת הסימנים באמצעות סיפורים ושירים. כיום אני עובדת עם ארגונים ורשויות על הנגשת תכנים לחירשים ומסייעת ביצירת תקשורת מקרבת בארגונים באמצעות שפת הסימנים".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך למילי של היום?
"משחר ילדותי היה בי צורך שיבחינו בי, ותפקיד המתורגמנית לשפת הסימנים רק העצים את זה: 'תראו אותי, את זאת שעומדת מולכם ומנופפת בידיים'. במהלך המסע שעברתי, משהו השתנה אצלי: הבנתי שאם במקור עליתי לבמה כדי לקבל ולקחת תשומת לב, הרי שהיום אני נמצאת עליה מתוך רצון וצורך לתת ולחבר. אני יודעת איזה כלים יקרי ערך הופקדו בידיי, ואני חשה שליחות להעביר אותם הלאה לעולם ולתרום להפיכתנו לחברה קשובה יותר".
מסר לאומה?
"תקשורת בין בני אדם יכולה להתקיים במגוון דרכים. מה שמתאים לאחד, ואפילו לרוב, לא בהכרח מתאים לכולם, ולכן היכולת שלנו לפתח ערוצי תקשורת נוספים, המותאמים לצרכינו, היא מפתח לביטוי אישי מלא ולמימוש הפוטנציאל של כל אחד מאיתנו. חשוב שכל אחד מאיתנו יוכל להיות קשוב לסביבה שלו ולקרובים לו: זה עשוי להביא לתגליות מופלאות ולשיפור הקשר שלנו עם הסביבה ועם עצמנו".
יש לה ליקוי שמיעה - ואח שהוא שף מפורסם. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
