"אנחנו מספרים לעצמנו שאין מים בישראל, אבל הגשמים האחרונים מראים שיש כמות אדירה של מים, שאפשר להפנות מהרחובות והחניונים למטרות טובות ויפות", טוענת האדריכלית מריאן קרופניק-מאירוביץ (33).
"גרתי שבע שנים בחיפה, ברחוב עבאס הסמוך לגנים הבהאיים", היא מספרת. "97 מדרגות קישרו בין הבניין שלנו לרחוב, ובזמן גשמים המדרגות והרחוב היו הופכים לנחל. תהיתי לאן כל המים האלה זורמים". כשהגיעה לשנת הלימודים החמישית והאחרונה במחלקה לאדריכלות בויצו חיפה, היא החליטה להקדיש לסוגייה את פרויקט הגמר שלה.
כך נראה רחוב הציונות בחיפה, אתמול:
בשל גשם כבד שעבר באזור חיפה בשעה האחרונה, יש קריאות רבות לכיבוי האש לאירועי הצפה בעיר, בתים, רכבים ומוסדות חינוך.
— אלי שלזינגר Eli Shlezinger (@EliShlezinger) January 8, 2020
בוידאו: רחוב הציונות חיפה pic.twitter.com/bREJBjL2O4
רשת הנחלים של חיפה הייתה הבסיס למחקר המקדים שערכה. "בחיפה לא חווים את רוב הנחלים, כי את רובם כבש הבינוי, והטופוגרפיה המשופעת היא הזכר היחיד", מזכירה מאירוביץ. היא בחרה להתמקד בוואדי סאליב, שם חישבה וגילתה כי אפשר לאגור כמויות ניכרות של מי גשמים, במקום לאבד אותם כשנותנים להם להמשיך ולזרום אל הים, כנהוג היום.
"למה שלא נהנה מהם ונייצר בעזרתם אלמנטים נופיים?" תהתה הסטודנטית, והציעה להקים בשטחים פנויים שרשרת של בריכות אקולוגיות שנראות כמו אגמים קטנים, מוקפות בבנייני מגורים חדשים.
לטענתה, בריכות כאלה יכולות להחזיק מים במשך כל השנה כמעט, ולהעשיר את ההוויה המקומית. בנוסף היא הציעה שהמים האפורים – מהכיורים, המקלחות ומכונות הכביסה שבאותם בניינים – יזרמו גם הם לאותם מקווים אקולוגיים, יזינו אותם במשך השנה ולא יתבזבזו במערכת הניקוז העירונית.
ההיבט הנופי בפרויקט שודרג עם הצעה למערכת שבילים להולכי רגל, שמחברת בין הבניינים, האגמים והרחובות, במטרה לחזק את הקשר של התושבים למקום, ולייתר ככל הניתן את הרכב הפרטי.
בתל אביב-יפו הגיעו למסקנות דומות, רק שכחו ליישם
בעיית הניקוז העירונית בה התמקדה מאירוביץ העסיקה במקביל גם את אדריכל הנוף ליאור לוינגר, מ"סטודיו אורבנוף", שאותו הזמינה עיריית תל אביב-יפו לערוך תוכנית אב לניהול מי הנגר בעיר. כמו מאירוביץ, גם לוינגר זיהה "צווארי בקבוק" בהם מצטברים מי גשמים בכמות ניכרת. כמוה, גם הוא הציעה לנצל שטחים ציבוריים להשהיית המים ובכך לשפר את ניהול המים, למנוע הצפות מיותרות ולשפר את העיצוב הנופי בעיר.
במאמר שפירסם השבוע האדריכל גיא נרדי ב"גלובס" (נרדי עבד במשרדו של לוינגר על הפרויקט), הוא גילה כי למרות ההשקעה הגדולה בתוכנית ואיכויותיה, בחרה העירייה שלא ליישם אותה. לאחר האסון שגבה את חייהם של זוג צעירים במעלית שהוצפה בשכונת התקווה, דין שושני וסתיו הררי, עולה התהייה מה נעשה בעניין. בתגובה ציינה העירייה ש"צוות עירוני רב תחומי פועל לביצוע המלצות תוכנית האב ובוחן את הפרויקטים המתוכננים בעיר והפוטנציאל ליישום איגום מי נגר, החדרת מי נגר, מדרכות מחלחלות ועוד".
"אני קוראת לעיריות, ובמיוחד לעיריית חיפה, שבראשה עומדת אדריכלית ומתכננת ערים, לשלב את העיצוב העירוני כחלק בלתי נפרד מתכנון הפתרונות", מפצירה קרופניק, שזכתה במקום הראשון ב"פרס עזריאלי" לפרויקט גמר מצטיין ב-2014 (מנחי הפרויקט: האדריכלים הורסיו שוורץ, לירן צ'צ'יק, צבי קורן ושחף זית). עם סיום לימודיה הצטרפה ל"מייזליץ כסיף אדריכלים", שם עבדה על פרויקטים כמו פארק האגם בפתח תקווה ומתחם הרכס בירושלים. כיום היא תלמידת תואר שני בטכניון, ובמקביל היא שותפה למשרד ''קרופניק מאירוביץ אדריכלים'', לצד בן זוגה, האדריכל יניב מאירוביץ.
לפני חודש עברה עם משפחתה לגבעתיים. גם בעיר הזאת, לדעתה, הרעיון שפיתחה יכול לעבוד, בזכות הטופוגרפיה. בישראל, היא מציינת, אלמנטים זורמים של מים נתפשים לרוב כמפרידים, במקום כסמל לחיבור וקשר. כדוגמה היא מביאה את נחל איילון, שהיה בעברו אזור מוריק וטבעי, וכיום טמון בתעלת בטון מכוערת, שנזכרים בקיומה רק כאשר הנחל עולה על גדותיו ומציף את הכביש.
"אנחנו חיים במדינה שיש בה הרבה מים אבל לא משתמשים בהם", היא מסכמת. "בחיפה יורדים בשנה כ-540 מילימטרים של גשם, בדומה לכמות הגשם שיורדת בברלין, ועדיין אנחנו תופסים את המקום שלנו כשחון. צריך לשנות את התפישה, ולנצל את המים".
