חמישים שנה לאחר שנחנך, עבר "בית אבא חושי" בחיפה מתיחת פנים שנועדה לחזק את מעמדו. ייחודו האדריכלי הוא כפול: גם אחד מסמלי הברוטליזם באדריכלות הישראלית, וגם היותו ממוקם ביזרעאליה, שכונה שזכתה לאדריכלות יוצאת דופן. אפילו על רקע הבינוי הניסיוני שלה, הצליח בית אבא חושי להתבלט כאשר נחנך. הנגישות והיחס בין השטח הבנוי לבין הנוף היו מרכיבים מרכזיים בתוכנית הבניין, והם שהביאו לו את פרסומו מיד כאשר נחנך ב-1969, כשהוא מנציח את ראש העירייה הנערץ של חיפה, שמת חודשים ספורים קודם לכן.
על פניו, זהו רק מתנ"ס שכונתי ברחוב אבא הלל סילבר שנותן שירות לתושבי חיפה. אלא שתכנון מתוחכם הפך אותו לפנינה חדשנית, ואיכות התוכן שלו מושכת אליו עד היום אלפי בני אדם בחודש - חיפאים וגם שאינם כאלה - הודות להיצע מפתה של הרצאות וחוגים. בימים אלה, למשל, מתקיימת כאן סדרת הרצאות של מאיר שלו על התנ"ך, לצד הרצאות של דוד ויצטום על היהודים, הישראלים וגרמניה, או תא"ל במיל רון כתרי שמדבר על גיאו-אסטרטגיה, ועוד רבים נוספים – 70 חוגים, ולצדם מופעים וכנסים.
מהרחוב לא רואים את בית אבא חושי, משום שכולו ממוקם מתחת למפלס הרחוב; המבנה עצמו "רוכב" על מנהרה שמסתתרת מתחתיו (ועל כך בהמשך). גשר רחב מחבר את הבאים מהרחוב אל מרפסת ענקית, שהיא הגג של המתחם כולו. מתחת לגשר ומצדיו נשתלו מדשאות מטופחות עם שבילים מרוצפים, וכאן התקיימו חגיגות, טקסים ופעילויות שניצלו את האקלים הנעים של הכרמל.
המפלס העליון ברחוב אבא הלל סילבר:
והמנהרה ברחוב יוחנן רטנר, שעליה "רוכב" בית אבא חושי:
הזנחה ממושכת לכל אורך השנים דירדרה את הבניין לשפל עגום. במקום לדאוג לחידוש מקיף, נבחרה שיטת טלאי על טלאי: לפני עשור חידשו
את האודיטוריום שבבניין, וכעת שופצה הקומה העליונה. אם תבואו לכאן בעקבות הכתבה הזו, תגלו שלא נותר כלום מהחצר המטופחת. היום היא מתפקדת בעיקר כמחראת כלבים וכאתר לפסולת בניין, כשכתובות גרפיטי זימתיות מעטרות את חזיתות הקומה התחתונה. את כל אלה לא טרחו לחדש.
ברוטליזם במיטבו. עד שנגעו בו
הבטון, הבלוקים ואבני הגרנוליט חגגו כאן את הסגנון הברוטליסטי החשוף: בריצוף, בחזיתות ובתוך הבניין. במשך השנים היה מי שחשב שכדאי לצבוע את החומרים החשופים, או לכסות אותם בחומרים אחרים, או פשוט להסיר אותם. השימוש בבטון החשוף בולט גם במנהרת רכב, שהיא למעשה המשך של הרחוב התחתון (הקרוי על שמו של האדריכל יוחנן רטנר), וחוצה את המבנה לכל אורכו. כתובות גרפיטי צבעוניות מתנוססות לאורך המנהרה הזאת, שפעם – כשעדיין לא נבנו בתים בחלק התחתון של יזרעאליה – נהגו לשחק בה כדורסל.
מהמרפסת העליונה והענקית (1,250 מ"ר) ראו פעם את ואדי רושמיה ואת מורדותיו, שהיו חשופים ללא כל בנייה, וחדר דמוי קופסה איפשר לרדת מהמרפסת אל המבנה עצמו. התוכנית האדריכלית שיכללה רעיון שפיתח האדריכל אל מנספלד, זוכה פרס ישראל, בפרויקט הדגל שלו – מוזיאון ישראל בירושלים. אלא שבירושלים, גודלו של הפרויקט לא איפשר לו ליצור מרפסת נקייה מבינוי, וכאן ניתנה לו ההזדמנות לממש את הרעיון עד תום.
ואולם, ביצוע לקוי הביא לנזילות בלתי פוסקות מהגג בימות החורף. בסוף שנות ה-80 נמאס לעירייה לטפל בנזקים השוטפים האלה, ואדריכל אחר הוזמן לתכנן גג שלם שכיסה על הגג-מרפסת, באופי זר לבניין. את הזוויות הישרות, האופי האופקי והחומרים הקשיחים, החליפו כעת קווים אלכסוניים בחומרים ובגוונים אחרים, עם מגדלי פלדה אנכיים. הקירוי החדש הורכב ממערכת של קורות ועמודי פלדה, עם לוחות פוליקרבונט כהים שסגרו את דפנותיו ויצרו אולם אפל ולא מאוורר. כך נוצר בראש הבניין אולם ענק שלא היה בו כל שימוש – קר בחורף ולוהט בקיץ – עם ריצוף גרנוליט מחורץ שנועד מלכתחילה לריצוף חוץ. התוצר כיער את המתחם כולו, ביטל את רעיון המרפסת, והפך לחוליה מקשרת שאיש לא רוצה לשהות בה.
''זה משהו לא רגיל''
לאחרונה הוזמנו האדריכלים בני הזוג מיטל אמסטרדם (44) ואסף בן נון (47) לחדש את הקומה העליונה והמאוחרת ולהשמיש אותה. "בסוף שנות ה-70 היינו באים לכאן ביום העצמאות", מספר בן-נון, שגדל בשכונה סמוכה. "אני זוכר את הדגלים שעיטרו את הבניין ואת הרגע שהייתי עומד ברחוב, ואת המהלך שהייתי צריך להגיע אל הבניין. זה לא בניין שנוגע ברחוב אלא צריך להגיע אליו – לעבור גשר, לחצות את המרפסת, זה משהו לא רגיל".
משרדם של אמסטרדם ובן-נון הוקם ב-2005 במושב בן עמי שבגליל המערבי, שנים ספורות לאחר שסיימו את לימודיהם בטכניון. הם מתמחים בתכנון מבני ציבור, בעיקר בתי ספר. בבחיפה תכננו את הכלבייה העירונית בחוף שמן. אשתקד זכו האדריכלים במקום שני בקטגוריית מבנה חינוך ב"אות האדריכלות", על תכנון בית הספר היסודי "נטעים" בקיבוץ בית העמק.
בן נון מסביר, כי "התקציב שעמד על כשמונה מיליון שקלים לא איפשר לבטל את הקונסטרוקציה המורכבת של הגג המאוחר, והיינו צריכים לעבוד איתה". הוא מציין, כי לא התייעץ עם משרדו של האדריכל המקורי (שעדיין פעיל בהובלת בנו) וגם לא עקב אחרי המודול הקבוע, שהיה הבסיס התכנוני והמובהק של הפרויקט. ועדיין, הוא ואמסטרדם נשמעים מלאי-הערכה לבניין המקורי, והשתדלו לכבד אותו.
כמחווה לבניין המקורי, פורקה חזית הגג המאוחרת שפנתה לרחוב. כך נוצרה רצועה של מרפסת שפונה לרחוב, זכר חלקי למרפסת הגדולה של פעם. כך גם חזר ונחשף מעקה הבטון המרשים. שטח הגג פוצל לשלושה אזורים – מבואת כניסה (שפתרה באותה הזדמנויות בעיות בשקיעת קצה הגשר), קפיטריה ואזור הסעדה (שעד היום פעלו בקומה תחתונה), ואולם גדול להתכנסויות. כעת יש מקום להתכנסות נעימה לפני ואחרי המופעים, וכבר נערכים פה ירידים שונים (עתיקות, אספנים ואפילו תערוכת חתולים).
לגג המאוחר נוסף גג חדש, שלישי במספר, שפתר בעיות של בידוד תרמי, אקוסטיקה והטמעת מיזוג אוויר. ריצוף הגרנוליט שהתבלה הוחלף באבן אפורה, ובמקביל נוספו חדרי שירותים, עמדת קבלה וגם מדרגות המאפשרות גישה ישירה לאודיטוריום שנמצא בקומה התחתונה.
בחלקיו התחתונים - והעיקריים - של הבניין נותרו אולמות החוגים, המבואות והמסדרונות כשהם אפלים ומוזנחים. המקום אמנם נקי, אך 50 שנות טיפולים קוסמטיים בלתי אחידים הביאו את המקום למצבו הקמוט, מרחק שנות אור ממה שמרכז תרבות מוביל בעיר השלישית בגודלה בישראל ראוי לו.
יזרעאליה ממשיכה להיחלש. לא רק היא
חידוש והקמת מרכזי תרבות ופנאי בשכונות ותיקות הוא מנוף לחיזוק הסביבה כולה. כולם יודעים את זה, הן הרשויות המקומיות והן המתכננים. מהלכים כאלה לא רק מחזקים את תדמית של מקום, אלא משפרים את השירות לתושבים ומושכים אוכלוסייה חדשה שמרעננת אזור שלא פעם מזדקן ונחלש. אך מה לעשות שפעולות כאלה אינן נקודתיות ומיידיות; הן דורשות עבודה מקדימה הכוללת תוכנית יסודית, אסטרטגית ופעמים גם סטטוטורית, לחידוש הסביבה כולה. בלי תוכנית מעמיקה, המרכז התרבותי המחודש הוא נקודת ציון בודדה וזמנית, שתשקע באותה מהירות שבה עלתה.
ביקור עכשווי באזורים רבים בחיפה מותיר תהיות ביחס לתוכניות התחדשות עירונית רציניות. יזרעאליה נראית כמו מקום שהתעייף מזמן. השפה הרוסית שולטת ברחוב, כמו גם בלוחות המודעות שתלויים בכניסות לבתי המגורים.
אין זה רק היעדרה של תוכנית רצינית לשכונה, שלא נראית באופק; גם השיפוץ של בית אבא חושי הוא חלקי ומוטלא. חידוש הקומה העליונה מקיף רק רבע מפרויקט ההתחדשות שהמבנה זקוק לו. שתי הקומות התחתונות והחצר כלל לא טופלו, ולמרות העובדה שהאדריכלים הציעו חידוש כולל, העירייה לא מצאה את התקציב שישלים את הפרויקט, והעליבות כאן כדי להישאר. סביר להניח שאם שאר המתחם ימשיך לחכות לחידושו, הרי שהחלק ששופץ כעת יתיישן בינתיים וחוזר חלילה.
מה עוד חסר כאן? תצוגה עכשווית שתתייחס למורשתו של אבא חושי, אחד מראשי העיריות המוצלחים בהיסטוריה הישראלית. בכהונתו, הוא זיכה את עירו בהישגים חסרי תקדים: בתי חולים, אקדמיה, רכבת תחתית (עשרות שנים לפני תל אביב), מרכזי תרבות, תעסוקה ותעשייה, ושכונות מגורים משובחות – והכל במנהיגות עוצמתית ויעילה, מבלי לחשוש מאדריכלות פורצת דרך.
גם כאשר אדריכלית ומתכננת ערים עומדת בראש המערכת העירונית, בהמשך לראשי עיריות קודמים שדאגו לדרדר את חיפה אל מקומה הנוכחי, מצבה העגום של חיפה לא משתפר. ואגב, למרות פניות חוזרות ונשנות לעירייה, לא התקבלה משם כל התייחסות לגבי עתיד הסביבה והמשך חידוש "בית אבא חושי". שלא בפעם הראשונה, דוברות העירייה בעידן קליש-רותם אינה מוצאת לנכון להשיב לפניות עיתונאים.
