מאחר שלא גויסה לצבא, החלה לעבוד כפקידה ברשות הדואר ושם, בגיל 19, הכירה את יוסי צמח, אז בן 24. "חודש אחרי שהתחלנו לצאת סיפרתי לו על מחלתי ועל השלכותיה, כדי שיחליט אם הוא רוצה להמשיך איתי. הוא גם ראה את אמי במחלתה, אבל זה לא הפריע לו". השניים נישאו כעבור חמש שנים אבל לא הצליחו להיכנס להיריון.
"אחרי שנה התחלנו בטיפולי פוריות ועשינו שמונה הפריות חוץ־גופיות שלא הניבו היריון. בהפריה האחרונה התברר שיש לי דופק גבוה מאוד ובבדיקות התברר שאני חולה ביתר לחץ דם ריאתי, מחלה שלא הכרנו. נקבע לי תור לצנתור ואז אמא נפטרה בגיל 54, והצנתור נדחה. כמה שבועות אחר כך התעלפתי, הובהלתי לבית חולים בניידת טיפול נמרץ וחוברתי לתרופה שמרחיבה את כלי הדם בריאות. שנה לא יצאתי מהבית, לא אכלתי, הכל כאב לי ומצבי הידרדר. כשהחליפו לי את התרופה הגבתי נורא. שוב טיפול נמרץ ואשפוז במצב מסוכן. באחת הפעמים, פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות במרכז הרפואי רבין, הודיע למשפחתי שאם אעבור את הלילה הקריטי – אחיה. החזקתי מעמד והוא המשיך ללוות אותי ולא ויתר עליי גם במצבים הכי קשים. בגיל 29, הודיעו לי שאני צריכה השתלת ריאות ונכנסתי לרשימת הממתינים להשתלה".
איך הגבת?
"היינו בהלם. תמיד את קוראת על אנשים אחרים ולא חושבת שזה יגיע אלייך. כשהצטרפתי לעמותה ליתר לחץ דם ריאתי פגשתי אנשים שכשאני מסבירה להם מה קורה לי בגוף, הם יודעים על מה אני מדברת. זה מאוד עוזר".
"חייבת לעמוד על הרגליים עד הלידה"
במאי 2007, אחרי אחד האשפוזים שעברה, שוחררה צמח לביתה. למחרת התקשר פרופ' קרמר והודיע לה שיש שתי ריאות בשבילה. הניתוח נמשך שבע שעות והיא התעוררה כעבור שלושה ימים. שבוע אחר כך הייתה דחייה של הריאות והיא עברה ניתוח נוסף ובהמשך אושפזה בתל־השומר לשיקום ארוך.
"חודשים לקח לי להתאושש, אבל החלום להיות הורים לא נמוג", היא מספרת. "רק אחרי שנתיים מההשתלה הרשה לי פרופ' קרמר לחזור לטיפולי IVF. שני טיפולים לא צלחו, הרופאים אמרו שזה מסכן אותי והציעו חלופות של אימוץ או פונדקאות. היה לנו קשה לקבל את הגזרה, אבל יוסי אמר שחשוב יותר שאשאר בחיים.
"היו לנו חמישה עוברים מוקפאים והחלטנו על פונדקאות. פגשנו פונדקאית והתחלנו בתהליך. בפעם השנייה נקלטו שני עוברים, אבל בשבוע השמיני ההיריון נפל. כעבור שנתיים התחלנו תהליך עם פונדקאית חדשה שהרתה כבר במחזור הראשון. היינו שותפים להיריון שלה, ליווינו אותה בכל. כשהרתה פחדנו לשמוח. ואז החלו דימומים והיינו במתח נורא. אבל ההיריון החזיק. היינו בציפיה מתוחה וחששות.
"כשהפונדקאית הייתה בחודש שמיני, החלקתי ושברתי את האגן. הייתי מרותקת למיטה ואמרתי לפיזיותרפיסט שטיפל בי שאני חייבת שיעמיד אותי על הרגליים עד הלידה, שהייתה אמורה להיות כעבור חודש. אבל בתנו אוריה שרה הקדימה לצאת והגעתי ללידה בכיסא גלגלים. היא נולדה בניתוח קיסרי, והיום היא בת שנה וחמישה חודשים. אי־אפשר לתאר את האושר שלנו. אחרי 18 שנות נישואים ואחרי כל מה שעברנו יחד, יש לנו תינוקת שלנו".
את יודעת מי תרם לך את הריאות?
"אחרי ההשתלה כתבתי מכתב תודה למשפחתו של התורם והעברתי את המכתב באמצעות המרכז הלאומי להשתלות, אך לא קיבלתי תשובה. כעבור כמה שנים סיפרו לי שמדובר בגבר בן 46 מחו"ל שהיה במוות מוחי".
מסר לסיום?
"חשוב מאוד להעלות מודעות לתרומת איברים. העובדה שאני חיה ונושמת והצלחתי להגשים את חלומי להיות אמא ולהקים משפחה יחד עם בעלי, נזקפת לתרומת הריאות, שבלעדיה לא הייתי כאן היום".
