אירה שייר, בת 32, נשואה לסלבה, אמא לבן ובת (חמש וחצי ושנתיים וחצי), גרה בשלומי, עוסקת בסטיילינג:
"נולדתי בברית־המועצות. ההורים שלי סיפרו לי שבגיל עשרה חודשים אושפזתי בבית חולים בעקבות דלקת בגרון. הרופאים החליטו לחמם את הגוף שלי בגלל הדלקת. זו הייתה תרופת סבתא מקובלת שם לחמם את הגוף במים חמים ואבקת חרדל. הם החליטו לטבול את הרגליים שלי במים מעורבבים באבקה, אבל האחות שטיפלה בי לא ערבבה טוב את האבקה וגם השתמשה במים רותחים. הכניסו את הרגליים שלי למים ונכוויתי כוויות כימיות. עברתי כמה ניתוחים לטיפול בכוויות, באחד מהם כרתו לי את האצבעות בכפות הרגליים, ולקחו עור מאזור הירכיים והישבן כדי להשתיל בכף הרגל, שהעור שלה נהיה דק ופגיע מאוד בגלל הכווייה.
אחרי שעברתי כמה ניתוחים בברית־המועצות הוריי החליטו לעלות לארץ, גם מפני שהרפואה בארץ מתקדמת יותר, והם האמינו שפה יוכלו לשקם אותי. הייתי בת שנתיים וחצי ועברתי תהליך שיקומי ארוך עד שהתחלתי ללכת בגיל ארבע־חמש. מאז אני מתמודדת עם הנכות מדי יום. אין לי שיווי משקל בגלל שהרגליים שלי הצטמקו ואין לי אצבעות בכפות הרגליים. זה מקשה עליי להרים את הילדים, ואני יכולה ללכת רק כ־200 מטרים עד שאני מרגישה שממש כואבות לי הרגליים.
כל שנות בית הספר עברו עליי בצל הכוויות. נמנעתי מלחשוף את הרגליים ותמיד לבשתי מכנסיים ארוכים כדי לא למשוך מבטים. נמנעתי מללכת לים ולבריכה. לא יצאתי לטיולים שנתיים כי בבית הספר לא רצו לקחת עליי אחריות ולא גויסתי לצבא. בחוץ הייתי שקטה ונחבאת אל הכלים, אבל בבית מדדתי בגדים מול המראה, שיחקתי עם בגדים והסתובבתי ברגליים חשופות.
רק אחרי שהתחתנתי וכבר הייתי בהיריון התחלתי להעז לצאת מהבית במכנסיים קצרים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ואולי זה קשור לביטחון שנוסף לי כתוצאה מזה שהקמתי משפחה. לא כל אחד אוהב לחשוף את החולשה שלו, אבל אני חושפת אותה בגאווה. מבחינתי, זה כמו אקססורי, כמו תכשיט על הגוף, וזה בסדר גם שמסתכלים וגם ששואלים ואני מספרת ואפילו מראה, אין לי שום בעיה עם זה. עם זאת, זה דרש אומץ ועבודה וזה לקח הרבה שנים.
לאחר לידת בני הבכור עברנו לשלומי וחיפשתי עבודה. בשנים האחרונות ניהלתי כמה משרדים של קבלני פיתוח ולפני שנתיים היה לי משבר גיל 30, והבנתי שאני רוצה לעשות משהו שאני מחוברת אליו ושיעשה לי טוב, ובגדים זה משהו שתמיד־תמיד עשה לי טוב. החלטתי לחדד את הידע שצברתי כל השנים ועשיתי קורס של שמונה חודשים בסטייל גורו, בית ספר לסטיילינג בתל־אביב. הבנתי שזה הייעוד שלי ושאני רוצה לעבוד עם אנשים עם מוגבלויות, כי אני באמת שלמה עם המגבלה שלי ואני רוצה להעביר את זה גם לאנשים שקיימת אצלם מגבלה והם לא שלמים עם עצמם. לא חיפשתי לעסוק בצד האופנתי, אני לא מכירה טרנדים. הסטיילינג מבחינתי הוא משהו שמבטא את הפנימיות, שמגדיר מי את.
כשאני מגיעה למישהי עם מגבלה, היא באופן אוטומטי מרגישה יותר קרובה אליי. אני מבררת מה הם הרצונות שלה ומה היא מצפה לראות בסיום התהליך. זה סוג של טיפול, כי הלקוחה נפתחת בפניי ואני נותנת לה את האפשרות לשפוך ולספר ולהרגיש קרובה. אני חושבת שזו הייחודיות שבי, שאני מגיעה לייעוץ עם מגבלה.
היום אני בעיקר מעבירה סדנאות בעמותות ומוסדות. אני מספרת את הסיפור האישי שלי ומייעצת לאנשים עם מגבלות להחצין את המגבלה, לא להסתיר אותה. פגשתי אישה שיש לה קוצב לב והיא אוהבת ללבוש חולצות צמודות, אבל מתביישת כי רואים את הקוצב. אמרתי לה: תלבשי חולצה צמודה כי זה מה שאת רוצה, ומעל תשימי ז'קט או וסט כדי להרחיק את העין מהקוצב.
בסדנה שהעברתי לנשים וגברים עם מגבלה, הדגמתי איך כשמכניסים את החולצה למכנסיים, הרגליים נראות ארוכות יותר. אשליה אופטית שנותנת מראה של אורך. אני תמיד מראה שיש לי בטן, אבל אני מרגישה נוח ללכת כך. בסוף הסדנה ניגשה אליי משתתפת ואמרה לי: 'בזכותך אתחיל ללבוש חולצה בתוך המכנסיים'. זה מאוד ריגש אותי".
שורה תחתונה: לכל אדם יש מגבלה וחשוב לקבל את עצמנו איך שאנחנו ולהיות שלמים עם עצמנו. היום אני יכולה להגיד בוודאות שאני שלמה עם עצמי".
