"כשאני מתוסכלת מהכישלונות להרות, אני מחבקת את הילדים"

לבנת פנספורקר תמיד חלמה שאחרי שיהיו לה ילדים משלה, תסייע לילדים שהוצאו מבתיהם. בגיל 44 היא עדיין לא אמא, אבל יחד עם בעלה היא מגדלת 8 ילדים ב'מגדים'

 לבנת פנספורקר. "רציתי לחולל שינוי אמיתי אצל אנשים מאוכלוסיות מוחלשות שנולדו, כמוני, עם קלפים לא משובחים במיוחד" (צילום: אלעד גרשגורן)
לבנת פנספורקר. "רציתי לחולל שינוי אמיתי אצל אנשים מאוכלוסיות מוחלשות שנולדו, כמוני, עם קלפים לא משובחים במיוחד" (צילום: אלעד גרשגורן)
לבנת פנספורקר תמיד דמיינה את עצמה כאמא. היום היא מגשימה את החלום בדרך אחרת מזו שתכננה: אין לה ילדים משלה, אך היא משמשת כאם בית לשמונה ילדים בכפר הילדים "מגדים" במגדל־העמק.

לבנת (44) היא ילידת דימונה, בת בכורה מתוך ארבעה, להורים שעלו מהודו. מילדותה היא נושאת זיכרונות מעורבים. "מצד אחד, חום של בית והורים שניסו לתת לנו הכל, ומצד שני – יחסים לא פשוטים בין ההורים, שנישאו בשידוך, כפי שהיה נהוג בקהילה הסגורה שלנו. כשהייתי בת 23 ההורים התגרשו, אבל הם נפרדו כבר כשהייתי בצבא, ובעצם לא היה לי בית לחזור אליו לחופשות".

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

 

בגיל תשע הייתה מעורבת בתאונת דרכים. "הלכתי ברגל ומכונית העיפה אותי. לא הייתי בהכרה במשך שלושה ימים, וכשהתעוררתי, בהתחלה לא זיהיתי אפילו את ההורים ואת המורה", היא מספרת. "לעומת זאת, אחד המבקרים שהגיעו למיטתי עורר בי תגובות של רתיעה שלא ידעתי להסביר. לימים התחלתי לטפל בעצמי לעומק. נעזרתי במגוון שיטות טיפול, למדתי אימון וגישור, ורק בגיל 25 הבנתי את המקור של הבזקי הטראומה שפקדו אותי במשך שנים: הייתי קורבן לתקיפה מינית מתמשכת. כשחווים חוויה כזו בילדות המוקדמת, נשאר בור שקשה למלא. במשך השנים ראיתי את עצמי כמי ששווה פחות מאחרים והייתי רגישה ומפוחדת. כמעט כל ההחלטות בחיי היו קשורות – במודע ובלא מודע – לחוויה הזאת.

 

אהבה מאוחרת

בגיל 23, סמוך לגירושי הוריה, הכירה את מי שהיה לבעלה הראשון, והתגוררה עמו בשדרות. לאחר חמש שנים התפרקו הנישואים. "הבנתי שאני משחזרת את מסלול חייה של אמא שלי והחלטתי לקטוע את הרצף. עברתי לתל־אביב, עבדתי במוקד שירות לקוחות והכרתי אנשים שלא דומים לאלה שהכרתי בחיי הקודמים. אחרי חמש שנים עזבתי את העבודה והחלטתי לנקות בתים ולשמור על ילדים, כי סקרן אותי להכיר בתים מבפנים ולראות מה זו משפחה נורמטיבית. רציתי ללמוד איך בנויות משפחות שעובדות טוב".

 

היא הייתה אז בת 29. אחרי כשנה חזרה לתחום המכירות ולפני שש שנים הפכה לבעלת עסק משלה: מוקד מכירות ושירות לקוחות מצליח. לפני שמונה שנים הכירה את רז קלושינר (44), איש הייטק מכפר־סבא. "הכרנו ביום הולדת של ידידה, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא אומרת ומחייכת אל רז, שיושב עמנו בפגישה.

רז: "מהר מאוד זיהיתי את העומק שלה, את העצמאות המחשבתית".

לבנת: "בדייט הרביעי הוא אמר משפט שנצרב בי: 'למדתי בחיים שבסופו של דבר, הכותרת לא חשובה. מה שחשוב זה מי אתה והערכים שלך'. כשהבנתי שהוא לא מתמקד בסיפור שאני סוחבת על גבי, אלא רואה אותי ואת הערכים שלי, אמרתי לעצמי שזה הגבר שאיתו אני יכולה לצעוד".

"כשהתחתנו כבר היינו בני 40, ולא חיכינו. ישר הגענו להפריה חוץ־גופית. מאז אנחנו מנסים כל הזמן, וכל כישלון מעצים את הרצון לילדים וגם את הריקנות"

 

בני הזוג נישאו לפני ארבע שנים וחצי, ולפני שנתיים עברו לגור בראש־העין. "מרגע שנכנסנו לדירה החדשה, הרגשתי ריקנות נפערת בתוכי", אומרת לבנת. "הצלחתי בשיווק ועזרתי לאנשים להגדיל את עסקיהם, אבל הרגשתי שאני לא באמת עושה את מה שאני רוצה לעשות".

 

מה באמת רצית לעשות?

"למצוא אנשים מאוכלוסיות מוחלשות שנולדו, כמוני, עם קלפים לא משובחים במיוחד - כדי להשפיע לטובה על חייהם ולחולל אצלם שינוי אמיתי. חשבתי על כל מיני אופציות, ונזכרתי שאחרי שאחיי ואני כבר יצאנו מהבית, אמא שלי שימשה אם בית בכפר הילדים 'נרדים' בערד, ששייך לאגודת SOS. היא עסקה בזה עד שיצאה לפנסיה, ואני ראיתי בכך שליחות נפלאה. לפני כ־15 שנה אמרתי לעצמי 'יום אחד, כשיהיו לי ילדים משלי, אעשה את זה', ולא העזתי להגיד את זה בקול".

 

אבל ילדים פרטיים עוד לא נולדו לה. "כשהתחתנו כבר היינו בני 40, ולא חיכינו. ישר הגענו להפריה חוץ־גופית. מאז אנחנו מנסים כל הזמן, וכל כישלון מביא איתו אכזבה ומעצים את הרצון לילדים וגם את הריקנות. ואז חשבתי לעצמי, למה בעצם אני צריכה לחכות שיהיו לי קודם ילדים פרטיים? הרי אפשר להפוך את הסדר, מה שיקל עלינו מבחינה נפשית, כי לא נהיה עסוקים באין שלנו. התחלתי לדבר עם רז על כך שאני רוצה לגדל ילדים שחיים בפנימייה, כמו שאמא שלי עשתה. בהתחלה הוא חשב שזו גחמה".

"אחרי שאחיי ואני כבר יצאנו מהבית, אמא שלי שימשה אם בית בכפר ילדים , ואני ראיתי בכך שליחות נפלאה. לפני כ־15 שנה אמרתי לעצמי 'יום אחד, כשיהיו לי ילדים משלי, אעשה את זה', ולא העזתי להגיד את זה בקול"

 

רז, מה חשבת כששמעת על הרעיון לראשונה?

"זה לא נראה לי משהו שבמקביל אליו נוכל להמשיך את החיים הנורמטיביים שהיו לנו אז: זוג שחי בביתו, שהכל בשליטתו, עם נסיעות לחו"ל, פרטיות והרגלים שסיגלנו לנו. זה נראה לי מעבר חד מכל מה שהכרנו ולא הייתי בטוח שזה מתאים לי. לא ראיתי את עצמי מעולם כאב בית לילדים".

 

לבנת, כמי שלא גידלה בעצמה אפילו ילד אחד משלה, לא חששת שמא תיתקלי בקשיים שלא הכרת?

"ממש לא. ראיתי את עצמי יושבת עם שמונה עד עשרה ילדים, מכירה כל אחד עם קשייו ואהבותיו ומלטפת כל אחד מהם. היה ברור לי שאוכל לחלק את הקשב בין כולם. מאותו רגע הייתה רק השאלה איפה אעשה את זה".

 

על אף היסוסיו של רז, בחודש מאי האחרון מימשו בני הזוג את הרעיון. "פניתי לכל הפנימיות בארץ", מספרת לבנת, "הוזמנו לכמה מקומות, ואז אמא שלי הציעה שאתקשר למנהל כפר 'מגדים' של אגודת SOS במגדל־העמק. כמה ימים אחרי שכתבתי לו הגיעה שיחת טלפון, ובה הוסבר לי שבאגודה מקובל להעסיק כאמהות בית נשים בלבד, ואין שם קונספט זוגי, "אבל אני מוכן שנבנה את זה יחד", אמר לה מנהל הכפר, ולבנת קפצה על ההצעה. שלושה ימים אחרי השיחה, התייצבו שם בני הזוג לפגישה.

לבנת: "ישבנו עם מנהל הכפר, יניב בן ציון (בנצי) ועם רכז החינוך מוטי שקד, ושמענו מהם על הכפר".

רז: "ראינו אנשי חזון שמוכנים לבנות איתנו קונספט חדש, שיאפשר לילדים לגדול בתחושה שהם נורמטיביים ככל האפשר, כדי שיֵצאו לחברה מתוך משפחה שלמה, שיש בה אבא ואמא".

 

לאחר שעברו ראיונות נוספים, מבחני אמינות ומבדקים פסיכולוגיים, וגם הבינו כי משכורתה של לבנת כאם בית תהיה בערך רבע מהכנסתה כבעלת עסק עצמאי, הגיעו רז ולבנת לכפר, כדי לצפות בחיי היום־יום של משפחה כזו שיעמדו בראשה. במקביל, עברה לבנת הכשרה שבה למדה על המצבים שמהם מגיעים הילדים המתגוררים במשפחתונים בכפר ועל אופן הטיפול בהם: בניית סדר יום, דינמיקה משותפת ועוד.

 

" יש לכל אחד רגע איתי לבד" (צילום: אלעד גרשגורן)
    " יש לכל אחד רגע איתי לבד"(צילום: אלעד גרשגורן)

     

    אהבו את הממולאים

    בספטמבר, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, התייצבו לבנת ורז בכפר "מגדים", אחרי שהשכירו את דירתם בראש־העין. המשפחתון שלהם כולל סלון גדול, מטבח, מרפסות, ארבעה חדרי ילדים, מקלחות ושירותים. בכל חדר מתגוררים שני ילדים. בני הזוג מתגוררים ביחידה אינטימית בתוך המשפחתון, כמו יחידת הורים בבית מרווח.

     

    איך היה היום הראשון שלכם כהורים לשמונה?

    לבנת: "ביום שהפכנו להיות הורי אומנה רשמיים, קיבלנו שבעה ילדים, בנים ובנות, בגילאי 14-6, שהיו בבית כבר קודם, עם אם הבית שיצאה לפנסיה אחרי 18 שנה בכפר. בשש וחצי בבוקר הערתי אותם. כבר שיננתי את השמות של כולם, כי נפגשנו ועשינו קצת עבודה משותפת קודם לכן. לי זה נראה טבעי לגמרי, והם שיתפו פעולה. התארגנו, הם התלבשו, אכלו ארוחת בוקר שהכנתי ולקחו סנדוויצ'ים שהכנתי לפי הנחיות מוקדמות של מה כל אחד מהם אוהב. מצד אחד, זה הלך חלק, מצד שני פקששתי פה ושם. רק בדיעבד הבנתי שלילדים זה לא היה טבעי, כי הם היו קודם עם אם בית אחרת. הם יצאו לבית הספר והתחלתי לארגן את הבית. בשעה 12 בצהריים נכנסה העובדת הסוציאלית עם ילדה שבאה עם בן משפחה מלווה. היא נראתה מבוהלת ואמרתי לה בהתרגשות: 'את לא יודעת כמה חיכינו לך!' ומזגתי לה מיץ פטל. הרגשתי זכות גדולה לקבל אותה לזרועותיי, והיא זרמה איתי. זה היה הרגע שבו הרגשתי שאני נמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון. טבילת האש שלי עברה".

    "ילד אחד אמר לי: 'אני לא יכול לאהוב אותך, כי מה זה יגיד על אמא שלי?' לא משנה כמה הסיפור שלהם קשה, כולם היו בוחרים להישאר במשפחה הטבעית שלהם, גם אם אינה מתפקדת"

     

    ואיך הסתגלו אליכם שאר הילדים?

    "זה לא היה פשוט וזה לא פשוט גם כיום, אבל זה לא מרפה את ידיי. בהמשך, גם הילדים, שחלקם היו מסויגים בהתחלה, הבינו שבאתי כדי להישאר. אסור לשכוח שאלה לא ילדים שרגילים לסמוך על אנשים. אחד הרגעים הקשים שהיו לי בהתחלה היה כשילד אחד אמר לי: 'אני לא יכול לאהוב אותך, כי מה זה יגיד על אמא שלי?' לא משנה כמה הסיפור שלהם קשה, כולם היו בוחרים להישאר במשפחה הטבעית שלהם, גם אם אינה מתפקדת".

     

    מה את יכולה לספר על הרקע של הילדים?

    "כולם באים מרקע קשה, ממשפחות שלא יכולות לגדל אותם מסיבות שונות, חלקן חד־הוריות או מפורקות. חלקם הוצאו מהבית בצווי בית משפט".

     

    איך היחסים בין הילדים?

    "הם משחקים, רבים, מציקים, מתחבקים, כמו אחים במשפחה רגילה. הם לא קוראים לנו אבא ואמא, אלא לבנת ורז, ולא קוראים למקום בית, אלא משפחתון. אני באמת לא אמא שלהם. אני אם בית. רז הוא כמו המבוגר האחראי".

     

    רז, מה תפקידך בכוח?

    "אני ממשיך לעבוד במקום עבודתי, בהייטק, ועוזר ללבנת בבוקר, לפעמים מכין סנדוויצ'ים, וחוזר בשש וחצי־שבע, לקראת ארוחת הערב. כולם יושבים יחד סביב השולחן, גם אנחנו כמובן. בסיום הארוחה הם אמורים לפנות את השולחן ואחרי הארוחה הם מתקלחים".

    לבנת: "ברור שיש חוקי בית ותורנויות ושגרת יום קבועה, ואנחנו מצפים מהם שישתפו פעולה, אם כי אני עדיין קצת מגוננת עליהם. לפני השינה אני עושה להם 'נעים בגב', כל אחד לפי מה שנעים לו".

     

    מי מבשל בבית?

    "שנינו. רז מכין את השניצלים. אחרי שבועיים שבישלנו, מישהו מהילדים שאל למה לא עושים להם ממולאים. אני בחיים לא עשיתי ממולאים, אבל מצאתי בגוגל מתכונים והכנתי להם, תוך שאני משקשקת מפחד. אי־אפשר לתאר את הסיפוק שחשתי כשהם אהבו את זה".

     

    איך נכנסת לתפקיד בלי שום ניסיון בהורות?

    לבנת: "ראשית, הייתה לי אמונה שזה אפשרי ושנמצא את הדרך. מה שעוזר לי היא הידיעה שבכפר יש אנשי מקצוע שאפשר להתייעץ איתם, שיש לי רשת ביטחון. בנוסף למילוי הצרכים הביתיים, ילדי הכפר מקבלים חוגים, טיפולים רגשיים, שיעורים פרטיים ועוד. אבל מדובר בילדים שחלקם חוו פגיעות מיניות וטראומות קשות, ולוקח שנים לצאת מהמעגל הזה".

     

    "דווקא רגעי השבירה היו רגעים מכוננים" (צילום: אלעד גרשגורן)
      "דווקא רגעי השבירה היו רגעים מכוננים"(צילום: אלעד גרשגורן)

       

      דיברת איתם על הפגיעה המינית שעברת בילדותך?

      "לא, אבל אני יודעת לזהות את הרגישויות והבחירות שקשורות לטראומה כזו. אחד הדברים שאני יודעת מניסיוני הוא שילדים פגועים הם ילדים מרצים. חשוב ללמד אותם לבחור ולא לעשות דברים כדי לרצות".

      "אני ממש לא רוצה שהילדים ירגישו חלילה שהם תחליף לילדים ביולוגים, אלא שהבחירה בהם היא שליחות שלא תלויה באמהוּת הביולוגית שלי"

       

      יש לך זמן לשוחח עם כל אחד לחוד?

      "יש לפחות פעמיים כאלה בכל יום: כשהם מגיעים מבית הספר, יש לכל אחד רגע איתי לבד, שבו אני שואלת איך עבר עליהם היום. ואז בלילה, בהרדמה, אני עוברת בין החדרים ושומעת מכל אחד שיש לו דברים להגיד. יש כאן מורכבויות. גם אחרי שהם מתמסרים, פתאום יכולה לצוף טראומה והם נסוגים. הרבה פעמים מדובר על צעד קדימה ושניים אחורה. צריך הרבה סבלנות".

       

      קרה לך שנשברת ובכית?

      "פעמיים. כשהרגשתי שיש פער בין המציאות ובין החלומות שלי לפני שהגענו הנה. לדוגמה, כשהילדים חילקו ביניהם את הפנקייקים שעשינו ולא ספרו אותי. הרגשתי כישלון. יצאתי החוצה ובכיתי. אבל אני מרגישה שדווקא רגעי השבירה היו רגעים מכוננים".

       

      יש לכם גם רגעים זוגיים פרטיים שלכם?

      רז: "בסופי השבוע שבהם הילדים יוצאים למשפחותיהם, גם אנחנו יוצאים. יש לנו גם את הלילות, ולפעמים אנחנו מצליחים להגניב כוס קפה זוגית ולקחת נשימה".

       

      העובדה שאתם הורי אומנה לשמונה מפצה באיזשהו אופן על כך שאין לכם ילדים משלכם?

      לבנת: "אני לא יודעת אם זה מפצה, אבל אני יכולה להגיד שאני פחות מתעסקת בזה. אנחנו, כמובן, ממשיכים בניסיונות להרות, אבל הטיפול בהם ממלא אותי ברמה שמרככת את האכזבות מהניסיונות להרות. כשאני מתוסכלת מהכישלונות, אני מחבקת את הילדים. עם זאת, אני ממש לא רוצה שהם ירגישו חלילה שהם תחליף לילדים ביולוגים, אלא שהבחירה בהם היא שליחות שלא תלויה באמהוּת הביולוגית שלי".

      רז: "אני רוצה לספר סיפור שימחיש מה אנחנו מרגישים כאן. בפעם הראשונה שהגענו לבית כזה, לעשות תצפית, ישבנו עם כמה ילדים ולבנת שאלה אותם הכי בנונשלנטיות: 'תגידו, מה אתם מציעים, שנגיע לכאן או לא?' ואז אחת הבנות בבית, תלמידת כיתה ט', אמרה: 'תקשיבו, אם אתם באים בשביל הכסף, אל תגיעו. אם אתם באים בגלל שליחות ואמונה ובוער לכם לתת – תבואו. אחרת תבזבזו את הזמן שלכם'. כפי שאת רואה, שמענו בקולה".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: יניב אדרי, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: יניב אדרי, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד