אייקון מאויר בשבוע: חי או מת – אלביס הוא תמיד מלך הרוקנרול
הוא סמל אמריקאי לא פחות מפסל החירות, ששילב תמימות טהורה עם סקס אפיל מתפרץ. אפילו ההתמכרויות, ההשמנה והמוות לא הצליחו לעצור את המיתוס הנצחי
אלביס פרסלי
סליחה, במי מדובר? "המלך". האחד והיחיד שראוי לתואר שאותו אנחנו נוהגים לחלק ביד נדיבה מדי (אז לא, לא עופר לוי). זמר, שחקן ואגדה בחייו ובמותו – שאותו עדיין מכחישים רבים – נולד השבוע לפני 85 שנים של מלכות ארץ ושמיים. מעל 40 תקליטים ו-33 סרטים הם מטען מרשים, אך אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסך פועלו המקצועי. הוא חלק משדרת התרבות האמריקאית וסמל לערכים, מומצאים בחלקם, שעליהם מושתתת המיתולוגיה של המאה ה-20 כולה.
חוץ מלהמיס לבבות בשירים שרבים מהם לא שרדו את מבחן הזמן ובסרטים שאפילו בזמן אמת היו מופת של טעם רע, אלביס היה הפנים, הגוף, הירכיים והבלורית של שנות ה-50. עשור שלם שבו כל הגברים של העולם ניסו להיות אלביס פרסלי – להתלבש, לדבר, לנענע ולהסתרק כמוהו. אני מתקשה לחשוב על אף דמות אחרת שהיתה לה שליטה כל כך נרחבת ועוצמתית על אידיאל הנראות של תקופתה.
הביוגרפיה שלו היא אם כל הקלישאות של סיפורי כוכבים. נראה שהוא טרח לסמן וי לצד כל תחנת חובה בעלילה הגנרית של "עלייתו ונפילתו" – החל בילדות הצנועה באחד השום-מקומים של הדרום האמריקאי, אב לא יוצלח, אם אלכוהוליסטית אך נערצת, גיטרה ראשונה בגיל 11 ותקליט ראשון בגיל 19. על הדרך הוא גם פחות או יותר המציא את מה שאנחנו קוראים לו רוקנרול.
הקריירה שלו היתה פעילה עד סוף שנות ה-70 ולוותה בהתמכרויות מגוונות, רומנים מתוקשרים, נישואים, גירושים, והחטא הגדול מכולם – השמנה. ב-1977 הוא נמצא מת בביתו כתוצאה משימוש יתר בסמי מרץ, ומאז הוא חוזר לחיים בתדירות גבוהה מזו של ישו, כשהוא נצפה שוב ושוב בכל מקום אפשרי על הגלובוס. מיתוסים, מתברר, מתקשים למות, גם באופן מילולי.
למה אייקון? אלביס פרסלי צמח יחד עם העברת השלטון התרבותי לידיהם של הצעירים. כשהדור החדש שהתבגר לאחר מלחמת העולם השנייה מאס בכל מה שייצגו אבותיו, היה להם את אלביס כמודל לחיקוי – נועז, חצוף, סקסי, פורץ דרך, בדיוק מהסוג שהשמרנים הזקנים (שקראו לו "שטן") אוהבים לשנוא. הוא היה יפה וכריזמטי עם סגנון מובחן וקל לחיקוי: נער הפוסטר של הרוקנרול, ילד רע עם פוטנציאל לביות, בלורית מפוארת, חיוך מתגרה, מכנסי צינור וחולצות צמודות וזקורות צווארון.
אלביס הצליח לשמר על מעמדו כמוביל אופנתי גם בעשורים מאוחרים יותר, בהם טיפח פאות לחיים ואוברולים נוצצים ארוזים בחגורות. מראה קצת יותר נלעג, לפחות בעיניים עכשוויות, אך שללא ספק משמש ראי של תקופתו. לא בכדי הוא הזמר הראשון בהיסטוריה שקמו לו חקיינים כבר מראשית דרכו המקצועית. כנראה שיש משהו במראה האלביסי שגורם לך לתהות: "מממ... מעניין איך זה היה נראה עליי".
אלביס פרסלי הוא אייקון אמריקאי לא פחות מפסל החירות, המבורגר של מקדונלד'ס או הנשיא אברהם לינקולן. מותו הטרגי והכמעט ידוע מראש, היה אירוע מטלטל במיתולוגיה האמריקאית כמעט כמו הרצח של הנשיא קנדי – סמל לסופה של תקופה, ואולי גם לתום מסוים שכבר לא ישוב.
אלביס היה חוטא וקדוש. הוא נענע את ירכיו בצורה שנחשבה גסה ופרובוקטיבית, אבל הסרטים שבהם כיכב היו שמרניים עד כדי גיחוך. הוא היה מורד ופטריוט, מפתה ומדיח אבל שאוהב את אמא, ואת אמריקה, ולזלול כמו חזיר, ולקחת תרופות ועוד תרופות. הוא היה אהוב ונערץ ובודד. בסופו של דבר, הדמויות האלה, המורכבות והמעונות, שיש להן הכל ולא כלום, ובורות נפש שמסרבים להתמלא, הן שהופכות למיתולוגיות ונכנסות לנו ללב.
למה לא? בגלל הבגרות שביישה את נעוריו, ההופעות המביכות והסוף העלוב והמיותר. ובעיקר בגלל תעשיית המוות שמלווה אותו מאז ועד היום – החל בתחרויות הכפילים שמסרבות לגווע ("בעולם הוגן", אמר פעם ג'וני קרסון, "אלביס היה חי וכל הכפילים שלו היו מתים") ועד צונאמי ספרי הזיכרונות של אשתו, מזכירתו, שומר ראשו, שלושת אחיו החורגים וכל מי שיכול לגזור מהמוות הטראגי קופון.
ובכל זאת: הוא המציא את הרוקנרול, וגם – חשוב לא פחות – סנדוויצ'ים של חמאת בוטנים ובננות. הוא אחראי על לפחות 50 אחוז ממכירות ג'ל לשיער לאורך השנים, והוא לא יכול שלא להתאהב, וגם אנחנו.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
