2019 שלי: שנה בה שכחתי שאני בת לשושלת נשים שלא יודעות לשחות

זו הייתה שנה דרמטית עבורי: התגברתי בה לא רק על הפחד שלי, אלא גם על זה של אמא שלי, הדודות, הסבתא והסבתא-רבתא. ויש על מה לעבוד בשנה הבאה

ענת לב אדלרפורסם: 31.12.19 02:02
ענת לב אדלר עם המדריך אורי מתחת למים. לא רק סלעים ואנשים נשברים: גם פחדים
ענת לב אדלר עם המדריך אורי מתחת למים. לא רק סלעים ואנשים נשברים: גם פחדים

מי שעוקב אחר הבלוג הזה, קופצת למים, יודע ש-2019 הייתה שנה דרמטית עבורי, שנה שבה דילגתי מעל לא מעט מחסומים – וזה לא היה קל. בכל פעם שנכנסתי לבריכה לשיעור שחייה, חיכיתי שתצא יד מהשמיים, תינעל סביבי ותמשוך אותי מהמים. ובכל פעם שזה לא קרה, ושוב סיימתי את השיעור בלי שאיבדתי את חיי בטביעה, הגנבתי מבט אל בטן העננים וחייכתי אליה, אל ננה ג'ולייט שלי, כמו ילדה שיודעת שהיא עשתה משהו שאסור, משהו שעומד בניגוד לדעתה הנחרצת של סבתה.

 

כן, כן. ככל שהעמקתי השנה בלימודי השחייה והשארתי את טרול הפחד על שפת הבריכה, התנתקתי מאחד המחסומים הכי גדולים שליוו אותי – פחד המים. וכמו רוב הפחדים, גם הוא בא לי בירושה, שהרי לא טיפחתי אותו בערוגת התודעה שלי: זרעיו קדמוניים כעומקו של הנהר שאט אל-ערב שחוצה את בצרה, העיר שבה גדלו הנשים שגידלו אותי – נשים אמיצות ונועזות אחת-אחת, עד שזה מגיע לצורך לקפוץ למים. ואני לא מדברת על מי האמבטיה: הרי ידוע שהעיראקים מכורים למקלחות, ושאת מנת המים להדחת הגוף – רצוי כמובן יותר מפעם ביום – הם אוהבים לקבל בדוש, רצוי במקום סגור, וחשוב מכך, מקום נקי מכל רבב, שאין סיכוי שיתפתחו בו חיידקים, קוליפורמים או מזיקים מכל סוג שהוא. הרי הכי קרוב שעיראקי מגיע לבריכה, זה כשהוא מסתכל עליה מבחוץ, מרחוק, ותוהה מי המשוגעים האלה שנכנסים למים בלי לבדוק קודם אם קרצפו את המלתחות, הרחיקו את הפטריות, ריססו את העובש ושטפו את הקרקעית בחמישה גלונים של אקונומיקה לפחות. כי אם יש עניין שהעיראקים פוחדים ממנו יותר ממקומות פתוחים ומ"מה יגידו", ואם יש דבר שהם שונאים כמעט כמו הפתעות ושינויים, זה לכלוך. ולכן, אם תשאלו אותם, הרי שלבני העדה – שלא לדבר על בנותיה – אין שום סיבה לצאת מהבית ולחפש, כלומר לשכשך את עצמנו בשדות זרים – כלומר, בבריכות זרות. 

 

תמונה שלא יאהבו במשפחה של ענת: שיעור שחייה לילדים (צילום: AP)
    תמונה שלא יאהבו במשפחה של ענת: שיעור שחייה לילדים(צילום: AP)

     

    ולכן, השאלה הכי חשובה שהורה עיראקי שואל את הילדים שלו – כמובן, אחרי שהוא קיבל תשובות לשתי השאלות הכי-הכי חשובות, "כמה קיבלת במבחן" ו"מתי תקבל קביעות" – היא השאלה "בשביל מה לך". כניגון מזדחל, כרוח מסתננת, כניחוח ערמומי, זו השאלה שמלווה ילדים עיראקים מהיום שבו עמדו על רגליהם והחליטו שהם יוצאים מהבית.

     

    "בשביל מה לך לצאת מהבית? את יכולה ללכת לאיבוד/ יתקפו אותך נמרים/ יתנפלו עלייך שודדים".

     

    "בשביל מה לך לצאת לטיול השנתי? את יכולה להחליק/ ישכחו אותך באוטובוס/ ישאירו אותך על איזה הר".

     

    "בשביל מה את הולכת לבית הספר בחורף? יש גשם/ רוח/ שלג/ כלבים עזובים ברחוב".

     

    "בשביל מה להביא כלב? בחיים-בחיים לא נביא כלב. מה פתאום לגדל כלב? הוא יכול לישוך אותך (לא לנשוך, לישוך) ולהביא מחלות".

     

    ואפרופו מחלות, אז הכי הרבה מחלות אפשר לחטוף כשהולכים לים ולבריכה, שלא לדבר על מכת שמש ומכת חיידקים וגלים גבוהים ומדוזות ושתן וכלור ואלוהים ישמור.

     

    למצולמות אין קשר לכתבה. כלומר, הן לא קרובות משפחה של ענת לב אדלר (צילום: Shutterstock)
      למצולמות אין קשר לכתבה. כלומר, הן לא קרובות משפחה של ענת לב אדלר(צילום: Shutterstock)

       

      אז אפשר לומר שהשנה, כשהחלטתי שאני מתגברת על פחד המים ולומדת שחייה, לא התגברתי רק על הפחד שלי, אלא גם על הפחד של אמא שלי, ושל הדודות שלי, ושל סבתא שלי, ושל סבתא רבתא שלי – ואת כולן הצלחתי להדיח ממחשבותיי, והטבעתי בקרקעית התודעה והבריכה את העובדה שאני נצר לשושלת נשים שלא יודעות לשחות. ורק על זה הן כנראה זוממות עכשיו לזרוק אותי מהעדה, רצוי לתוך חבית מבעבעת של עמבה, שהרי זה הנוזל היחידי, מלבד מי אמבט צחים וטהורים, שהעיראקים מוכנים לטבול בו עד צוואר. 

       

      אבל אם נעזוב לרגע את הדאחקות ואת הזיכרונות – ברור לגמרי שהפחדים שלנו הם אף פעם לא רק שלנו. הם תמיד גם הפחדים של אלה שגידלו אותנו והטביעו בתת-המודע שלנו את החלוקה שהם עושים לטוב ורע, לרצוי ודחוי, למסוכן ומסכן חיים או למחבק ומשיב חיים. והפחדים שלנו הם משהו נוסף: הם הופכים עם הזמן לסוג של פקעת שהולכת ונצרבת בתוכנו, משתבללת, מתקשחת ומתעצמת עד שנדמה לנו שאין לנו דרך לפרק אותה ושנועדנו לגרור אותה אחרינו, כמו אסיר שמתהלך עם משקולת ברזל קשורה לרגלו. אבל אז, כמו ב"גאווה", השיר האלמותי של דליה רביקוביץ, לא רק סלעים ואנשים נשברים: גם פחדים נשברים, בזכות כלב ים קטן שבא להתחכך על הסלעים. 

       

      אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

      וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

      שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

      שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

      כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.

      אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

      מֵעֵין גַּאֲוָה.

      שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

      מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

      עֲדַיִן לֹא בָּא.

      וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

      וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.

      עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

      יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

      וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

      אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

      וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

       

      ואנחנו? אנחנו רק צריכים לשים לב לנקודת הזמן המדויקת שבה מגיע אותו אירוע – אותו "כלב ים קטן" שמצליח לשבר את הסלע; אותה קרן אור, שכמו בשיר של לאונרד כהן מצליחה להסתנן מבעד לסדק. ומיד עלינו לתפוס בידינו את קצה החוט הזה, למשוך אותו מתוך הפקעת כדי להתחיל לפרום אותה אט-אט, ולהפוך את הפחד לדחף. כי גם פחד וגם דחף עשויים מאותם חומרים שמהם עשויה התנועה, אבל בעוד שהאחד נועד לגונן עלינו, האחר נועד להעיר אותנו ולמשוך אותנו קדימה לעבר היעד הבא – שאליו ננסה להגיע בשנה הבאה.

       

       

         

        איך היא בכלל אזרה אומץ וקפצה למים? הקליקו על התמונה:

         

        "הגעתי לגיל שפעם היה המשקל שלי". הקליקו על התמונה
        "הגעתי לגיל שפעם היה המשקל שלי". הקליקו על התמונה

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        ענת לב-אדלר
        |
        |
        ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.