מירי מיכאלי על האלימות שחוותה מצד בן זוגה לשעבר: "התביישתי"

בריאיון בלעדי מגלה אשת התקשורת מה גרם לה לחשוף בפוסט את הזוגיות עם גבר אלים, ולמה דווקא היא, שסבלה באולפנה, שולחת את שני ילדיה לחינוך דתי

מירי מיכאלי מספרת על האלימות שחוותה. לחצו Play לצפייה בסרטון
צילום: ליהי קרופניק
מירי מיכאלי. "היה לי מזל, זה היה יכול להסתיים אחרת, ולכן אני רוצה להזהיר נשים אחרות" (צילום: דביר כחלון, סגנון: ליהי לוי פדר)
מירי מיכאלי. "היה לי מזל, זה היה יכול להסתיים אחרת, ולכן אני רוצה להזהיר נשים אחרות" (צילום: דביר כחלון, סגנון: ליהי לוי פדר)
"כשהוא נופף מולי בסכין משוננת, לא האמנתי. רצתי לחדר השירותים, נשענתי בכל הכוח על הדלת וצרחתי שיעזוב לפני שאני מתקשרת למשטרה. בדיעבד, הכתובת הייתה על הקיר, כל הסימנים היו שם. הקנאה המוגזמת והלא הגיונית, האובססיביות, העצבים והכעס הלא פרופורציונלי, הזעם שהיה יוצא ממנו אם מישהו ברחוב היה מסתכל לעברי, השליטה והרכושנות, וגם האהבה המטורפת. את הכל הוא הסביר כ'אהבה גדולה'. בפעם הראשונה שהרים את היד ומצאתי את עצמי מתגוננת, הוא הזדעזע ובכה, נבהל שבכלל חשבתי שהוא מסוגל לזה. חשבתי שטעיתי, שפירשתי לא נכון. אבל פחדתי... הוא היה אחד מהטובים על פי כל פרמטר, מקסים, חכם, חמוד, ממשפחה טובה, 'מהרקע הנכון'. והוא היה אלים. עד הסכין לא חשבתי שאני נמצאת במערכת יחסים אלימה. זה נראה כאילו שייך לעולם אחר, לסוג אחר של אנשים, לנשים חלשות ומוחלשות. אני אישה חזקה וזה קרה לי. ובנס, וגם בזכות פנייה לאשת מקצוע, אני כאן כדי לספר". (מתוך הפוסט שהעלתה מירי מיכאלי באוקטובר האחרון)

 

לא בקלות כתבה העיתונאית מירי מיכאלי (31) את הפוסט שבו סיפרה איך כמעט הפכה לעוד שם ותמונה בסטטיסטיקה המצערת של רצח נשים בישראל. בפוסט חשפה באומץ שהייתה בעצמה קורבן לאלימות של בן זוג קנאי, רכושני ואובססיבי, עד כדי פחד מוות.

 

12 נשים נרצחו מתחילת השנה בידי בני משפחתן, לא פחות מ־22 נשים נרצחו ב־2018, 14 נרצחו ב־2017 ו־18 נשים נרצחו ב־2016. בשנים הללו מיכאלי ישבה בצומת מרכזי בתקשורת – תחילה ככתבת ומבזקנית בערוץ 10, בהמשך כשליחת הערוץ באירופה, ובשנתיים האחרונות בתוכניות "אנשים" וחדשות הבוקר לצדו של ניב רסקין בקשת 12. היא הייתה יכולה לשתף בסיפור שלה בכל רגע מצער שבו דווח על אישה שנרצחה "על רקע רומנטי", אבל רק הרצח של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה לפני שלושה חודשים על ידי בעלה, אלירן מלול, הצליח להוציא ממנה את הווידוי המצמרר.

 

מה גרם לך לשבור את השתיקה ולכתוב את הפוסט?

"הרצח של מיכל גרם לי להבין שאני צריכה לכתוב בגוף ראשון, כדי שייכנס לנשים צעירות טוב־טוב לראש שאהבה לא צריכה לכאוב. לא היה לי מושג לאן זה יוביל, לא ידעתי איך זה יתפרש ואיך זה יתקבל, אבל זה התקבל ממש טוב, אני בתחושת הודיה שעשיתי את השליחות שלי"

.

הייתה אלימות גם לפני הסכין?

"כל מה שיכולתי להגיד אמרתי בפוסט, והרי כתבתי שהוא היה אלים. זה נושא נורא רגיש, אני לא רוצה להגיד שום דבר שיכול להביא לזיהוי שלו".

"הדבר הכי מדהים היה שבעקבות הפוסט חברה שלי באה וסיפרה לי שגם היא חוותה אלימות.

היא לא ידעה עליי ואני לא ידעתי עליה"

 

את אישה חזקה, למה לא קמת ועזבת?

"זו שאלה מאוד קשה. נשים שנמצאות בתוך הסיטואציה הזאת לא תמיד מבינות שהן בסכנה. לגברים האלה יש יכולת שכנוע מדהימה ונורא קל לשכנע אישה מאוהבת. היה לי מזל, זה היה יכול להסתיים אחרת, ולכן אני רוצה להזהיר נשים אחרות. יש לי את המתכון, יש סימנים מקדימים ופירטתי אותם בפוסט".

 

את מי שיתפת בזמן אמת?

"לא שיתפתי, ואף אחד לא ניחש. הסתרתי את הסיפור הזה מהרבה אנשים שהיו קרובים אליי. התביישתי. רק אחרי המקרה של הסכין הרגשתי שזה הגבול ופניתי לעובדת סוציאלית. היא גרמה לי להבין את הסיטואציה, להפנים, לדעת שאני לא אשמה ולצאת מהמערכת האלימה הזו לחופשי. מעגל השתיקה הזה נותן לגבר האלים כוח ומאפשר את המשך האגרסיביות. נכון שכבר שמענו על מקרים שבהם נשים דיברו וזה לא עזר, אבל זה הדבר הראשון שצריך לעשות: לדבר".

 

איך ההורים שלך קיבלו את הפוסט?

"הם לא מאוד הופתעו. הם ידעו משהו, אבל לא ידעו את הסיפור המדויק. היה להם מאוד קשה לקרוא את זה, הם הביעו צער שהם לא היו שם יותר בשבילי, כי הם לא ידעו כמה חמור זה היה".

 

ואיך היו התגובות?

"לא ייאמן כמה נשים הזדהו עם הפוסט ופנו אליי. אני לא אשת מקצוע, לא ידעתי מה לעשות עם כל האינפורמציה הזו, אז פניתי לכתבת הרווחה מיכל פעילן, שתיתן לי כתובת בשבילן. הדבר הכי מדהים היה שחברה שלי באה וסיפרה לי שגם היא חוותה אלימות. היא לא ידעה עליי ואני לא ידעתי עליה. אני ממש שמחה שפרסמתי את הפוסט, לדעתי הוא הציל חיים".

 

"לא ייאמן כמה נשים הזדהו עם הפוסט ופנו אליי"  (צילום: דביר כחלון, סגנון: ליהי לוי פדר)
    "לא ייאמן כמה נשים הזדהו עם הפוסט ופנו אליי" (צילום: דביר כחלון, סגנון: ליהי לוי פדר)

     

     

    "חייתי בפריפריה תודעתית"

    מיכאלי נולדה בתל־אביב לדליה ומשה שעלו מגיאורגיה ב־1975, ואחרי שעבדו בעבודות מזדמנות, פתחו עסק סיטונאי למשקאות. היא ושני אחיה הגדולים, מוטי וגילה, נולדו בארץ, אבל העובדה שהוריה היו מהגרים, ללא שפה וללא שורשים בארץ, השפיעה מאוד על ילדותה.  "גרתי בצנטרום החברתי, בלב תל־אביב, גדלתי ברחוב דיזנגוף שהיה אז משל למרכז, אבל חייתי בפריפריה תודעתית", היא אומרת. "הייתי מודרת, כולם סביבי היו אשכנזים ואני הייתי הגרוזינית. הייתי חריגה בנוף, עם ההורים עם המבטא. בחיים לא הקריאו לי ספר, כי כל שנות ילדותי הם התמודדו עם קשיי השפה. העובדה שהפכתי לעיתונאית היא הישג מאוד גדול עבורם, דווקא בגלל שזה מקצוע של שפה".

    "כל שנות ילדותי  ההורים שלי התמודדו עם קשיי השפה. העובדה שהפכתי לעיתונאית היא הישג מאוד גדול עבורם, דווקא בגלל שזה מקצוע של שפה"

     

    מה רצית להיות כשהיית קטנה?

    "זה היה החלום מאז ומתמיד: להיות עיתונאית. בגיל תשע אחי קנה לי מינוי לעיתון 'אותיות' כמתנת יומולדת, והתאהבתי. כתבתי על דעת עצמי כתבה ושלחתי אותה לעורכי העיתון, במבי שלג ואורי אורבך ז"ל, והם ענו לי שישמחו שאכתוב להם. ככה התחילה הקריירה העיתונאית שלי. כשראיינתי בתור כתבת צעירה את הח"כ לשעבר אמנון רובינשטיין, העוזרת האישית שלו נדלקה עליי וחיברה אותי לתוכנית 'מתגלגלים' של החינוכית, שהנחה גיא מרוז, וככה הגעתי גם לטלוויזיה. לימים סגרתי מעגל כשאורלי וילנאי יצאה לחופשת מחלה ואני מילאתי את מקומה והגשתי את תוכנית הבוקר של ערוץ 10 לצד גיא".

     

    היא גדלה בבית דתי . "בצעירותי הייתי משוכנעת שלא אהיה דתייה כשאגדל, כי מאוד סבלתי במסגרות הדתיות שלמדתי בהן, למשל באולפנה של בני עקיבא בתל־אביב. היו אומרים לי שם משפטים, כמו 'השסעים של החצאית שלך קורעים את עם ישראל', או שההליכה שלי מעידה על גאוותנות. המילה גאוותנות היא כמעט קללה בבני עקיבא, וזה משא מאוד כבד לילדה בכיתה ז'. מאותו רגע הלכתי כפופה, אמא שלי הייתה משתגעת מזה".

     

    עם ילדיה היילי ובניה ובעלה אייברי שוורץ (צילום: ניר פקין)
      עם ילדיה היילי ובניה ובעלה אייברי שוורץ(צילום: ניר פקין)

       

      היא נשואה לאייברי שוורץ (37), בעלים של קרן להשקעות בהייטק, והם הורים להיילי (שלוש) ובניה (חודשיים).

       

      גם הוא דתי?

      "לא, אבל הוא גדל בבית דתי, הוא מכיר את העולם הזה ומכבד אותו. הוא לא מאמין, אבל שומר שבת מתוך כבוד אליי. זה עובד נפלא כי אנחנו הולכים אחד לקראת השנייה. אם הוא צריך להיכנס למחשב בשבת, אין לי בעיה, אני לא אגביל אותו בזה, וטלוויזיה הוא לא ידליק בשבת. הוא אפילו אוהב את זה שיש ארוחת שבת, הוא יודע לקחת מהדת את מה שטוב בה. אני לא צריכה שהוא יאמין איתי, אני אוהבת את זה שהוא מכבד אותי".

       

      איך החלטתם לגדל את הילדים?

      "הייתה התלבטות אמיתית, אבל בסוף החלטנו על חינוך דתי. זה לא היה מובן מאליו - אני, עם כל הקשיים שהיו לי באולפנה עם ענייני הצניעות, אייברי עם הקושי שלו להתחבר לטקסטים שהוא לא מאמין בהם - אך בסופו של דבר הסכמנו שזה החינוך הכי טוב לילדים שלנו".

       

      • הראיון המלא עם מירי מיכאלי מתפרסם בגליון "לאשה", עכשיו בדוכנים

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד