פוליו בילדותו, סרטן בבגרותו: החיים הסוערים והקצרים מדי של איאן דיורי

המוזיקאי שהתפרסם בזכות להיט פאנק מ-1979, עשה את הדרך למעלה כשפלג גופו השמאלי משותק. בערוב ימיו סבל ממחלה נוספת, שגרמה למותו בגיל 57 בלבד

יובל לוי וד"ר חופית כהןפורסם: 30.12.19 01:29
איאן דיורי בהופעה, 1978. אמן מרגש, מעורר הזדהות, נוגע ללב, ועם זאת אדם קשה, גס וברוטלי  (צילום: Dhphoto, cc)
איאן דיורי בהופעה, 1978. אמן מרגש, מעורר הזדהות, נוגע ללב, ועם זאת אדם קשה, גס וברוטלי (צילום: Dhphoto, cc)
על התופים ב-1977. "מעולם לא דיברתי אנגלית של הבי-בי-סי" (צילום:  Evening Standard/GettyimagesIL)
על התופים ב-1977. "מעולם לא דיברתי אנגלית של הבי-בי-סי" (צילום: Evening Standard/GettyimagesIL)
ארונו של דיורי, עטוף בפרחים, 2000. חברים ובני משפחה סיפרו שהיה אדם מקסים, אבל ממש לא קל (צילום: rex/asap creative)
ארונו של דיורי, עטוף בפרחים, 2000. חברים ובני משפחה סיפרו שהיה אדם מקסים, אבל ממש לא קל (צילום: rex/asap creative)

מעטים הם המוזיקאים שהכתיבה עליהם מעלה דמעות בעיניהם של החתומים מעלה. איאן דיורי הוא אחד מהם: אמן מרגש, מעורר הזדהות, נוגע ללב, ועם זאת אדם קשה, גס, ברוטלי – ותמיד אנגלי עד לשד עצמותיו. "מעולם לא דיברתי אנגלית של הבי-בי-סי", התוודה דיורי בראיון, "אבל בבית הספר לילדים מוגבלים שבו למדתי, שכללתי את היכולת שלי לדבר קוקנית כמו שצריך".

 

דיורי נעשה ילד מוגבל בשל מחלת הפוליו שבה הוא לקה בילדותו, אבל המגבלה לא מנעה ממנו לפתח קריירה מוזיקלית בבגרותו, שגולת הכותרת שלה הייתה הלהיט מ-1979 "Hit Me with Your Rhythm Stick", או כפי שקראו לו ברשת ג': "הכי אותי במקל הקצב שלך".

 

היזכרו בלהיט הזה:

 

 

דיורי נולד ב-1942 ברובע הארו שבצפון-מערב לונדון לאב נהג מקצועי, שהיה מסיע אותו ברולס רויס "כאילו היה לורד פונטלרוי הקטן" – כפי שדיורי תיאר לימים – ולאם שהייתה אחות. בגיל שבע הוא נדבק בנגיף הפוליו בעקבות מגיפה שפרצה באותה שנה, כנראה לאחר ששחה במים מזוהמים. הפוליו הוא נגיף מעיים מדבק ביותר, והזיהום הנובע מפגיעתו במערכת העצבים עלול לגרום לחולשת שרירים ואף לשיתוק. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פרצו מספר מגיפות פוליו ברחבי העולם, עד שבשנות ה-50 מוגרה המחלה כמעט לחלוטין בזכות חיסון שפיתחו שני חוקרים יהודים-אמריקאים – ד"ר יונה סאלק וד"ר אלברט סייבין.

 

הילד איאן דיורי לא זכה ליהנות ממנו: יותר מחודש ימים כיסה גבס את כל גופו, לאחר מכן הוא הועבר לבית חולים שבו טופל במשך שנה וחצי, וכל חייו הבוגרים סבל משיתוק בפלג גופו השמאלי. בשל המחלה התגלגל דיורי בין מוסדות חינוך שונים, שהאווירה בהם הזכירה סיפורים של דיקנס. המוסדות האלה אמורים היו להקנות לו מקצוע שיפרנס אותו, אבל דיורי לא מצא את עצמו באף אחד מהם: לפי עדותו, הוא בעיקר התחשל והתחזק שם, מה שאיפשר לו להיאבק בהמשך על מקומו בעולם הקשוח התחרותי חרף מוגבלותו. באותן שנים החל להעריץ את מוזיקאי הרוקבילי האגדי ג'ין וינסנט, שאיתו הזדהה הן בשל הפרסונה הקשוחה והאובדנית שלו והן משום שגם הוא סבל מנכות – בעקבות פציעה בתאונת אופנוע. אחרי מותו הקדיש לו דיורי את אחד משירי ההספד היפים בכל הזמנים, "ג'ין וינסנט המתוק":

 

 

את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל דיורי באמצע שנות ה-70 בסצנת הפאב-רוק – קבוצה של להקות, רובן מאזור לונדון, שביצעו רוק ישיר ומחוספס. ההרכבים האלה לא זכו להצלחה מסחרית, אבל היו מודל לחיקוי עבור להקות פאנק צעירות כמו הקלאש, שחבריה תמיד ציינו את דיורי כמקור השפעה. דיורי, שבמחצית השנייה של שנות ה-70 השתפשף במאורות מעושנות, היה אז "הכל חוץ מרוקנרול", כפי שסיפרו חבריו מאותה תקופה. חברו האמפרי אושן אמר ש"השיר שהגדיר אותו הכי טוב באותם ימים היה 'סיבות להיות משועשע'", אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שהחיים שלו היו בלתי משעשעים בעליל: חייו הפרטיים היו סוערים, והתנהלותו הכלכלית הייתה כושלת. "לא היה לו כל יחס לכסף", נזכר חברו קוסמו וינייל, לימים המנהל של הקלאש. "הוא ובת זוגו יכלו לחיות ימים שלמים על סיגריות ודונאטס, ולהרגיש מאושרים". כבר אז, מספרים החברים, היה דיורי אדם בוטה, גס ומחוספס, אבל גם שנון מאוד ובעל כישרון לכתוב שירים המתארים גיבורים עממיים.

 

באחת ההופעות האחרונות שלו עם להקת קילבורן והיי רודס נכנס לחדר ההלבשה מוזיקאי יהודי בורגני והציע לו שיתוף פעולה. "לך תזדיין", הגיב דיורי, אבל המוזיקאי, צ'אז ג'נקל, לא ויתר, והשותפות ביניהם הולידה בין השאר את גדול להיטיו של דיורי – ההוא עם מקל הקצב, שהוזכר למעלה. בשלב הזה הוא הקים את להקת הבלוקהאדס (הסתומים) והקליט את האלבום המבריק "מגפיים ותחתונים חדשים". הוא גם מצא בית חם בחברת התקליטים סטיף, שהבעלים שלה הכריז שהיא תעשה הכל בניגוד למוסכמות. סטיף החתימו גם את אלביס קוסטלו ואת חברי להקת מאדנס (שהיו חברים קרובים של דיורי) והעלו את הפאנקיסט הזועם, עם השיתוק החלקי, על מסלול המראה.

 

מבקרי המוזיקה האנגלים יצאו מגדרם מרוב התלהבות ותיארו אותו כמשורר של מעמד הפועלים, אותו מעמד שנרמס תחת שלטונה הקפיטליסטי של מרגרט תאצ'ר. הוא עצמו היה בוהמיין, אבל לא מאס בעבודה קשה, אלא הקליט והופיע ללא הרף. בין השאר, הגיע לישראל בתחילת שנות ה-80 והופיע בקולנוע דן בתל אביב. בני המזל שנכחו בהופעותיו זוכרים שהוא נשען על מקל או על עמוד מיקרופון, ושהקול הצרוד שלו התחרה בקצב הג'אזי-פאנקי שניגנו חברי הבלוקהאדס. חברינו מיכאל רורברגר וקובי אור זכו גם לראיין אותו, ואחרי הראיון כתב אור שאילו היה דיורי מבצע את "יונתן הקטן", שיר הילדים התמים הזה היה הופך אצלו לסיפור טרגי על ילד שמסתבך וקורע את מכנסיו.

 

דיורי על הבמה. הגיע גם להופעות בקולנוע דן בתל אביב (צילום: Keystone/GettyimagesIL)
    דיורי על הבמה. הגיע גם להופעות בקולנוע דן בתל אביב(צילום: Keystone/GettyimagesIL)

     

    בשנים הבאות הִרבה דיורי לשתף פעולה עם חבריו מהקלאש וממאדנס ונעשה אמן מולטימדיה שידו בכל: הוא היה דובר צבעוני וידען של לונדון האחורית והתחתית, שוטט מול מצלמות טלוויזיה בדרומה ובמזרחה של הבירה האנגלית ותיאר בקולו הייחודי את העבר ואת וההווה שלה. הוא גם פעל בהתמדה ובחריצות למען זכויות של אנשים בעלי לקויות ונסע עם רובין וויליאמס לסרילנקה כדי לעודד ילדים מקומיים להתחסן נגד פוליו.

     

    ב-1996 אובחן אצלו סרטן המעי הגס; שנתיים לאחר מכן הודיע בוב גלדורף בטעות שדיורי מת, אף שהוא היה עדיין בחיים והמשיך להיאבק על חייו. בשנתיים הבאות הידרדר מצבו, ובהופעותיו הוא נזקק לעזרה בעלייה לבמה ובירידה ממנה. ב-27 במרס 2000 תם מאבקו, והוא הלך לעולמו בגיל 57. גופתו נשרפה בקרמטוריום בשכונת גולדרס גרין, ולאחר מכן נערך טקס פרידה שבו נכחו מעריצים ומוזיקאים רבים.

     

    דיורי היה אב לארבעה ילדים: שניים, ג'מיימה ובאקסטר, נולדו מנישואיו לבטי ראתמל, ושניים נוספים, ביל ואלברט, ממערכת יחסיו עם סופי טילסון. שני הגדולים, ג'מיימה ובאקסטר (שהולך בדרכו של אביו, ורק השבוע הוציא שיר שיר חדש ויפה), העידו שאביהם היה איש קשה. חברים ובני משפחה אחרים סיפרו שהוא היה אדם מקסים, אבל ממש לא קל. לקהל, שקיבל ממנו במתנה את המוזיקה הנפלאה והמיוחדת שלו, לא נותר אלא למחות דמעה ולהמשיך לרקוד.

     

     

       

       

      הזמרת הזו הייתה דיווה קפריזית עד הסוף המר. הקליקו על התמונה:

       

      מדי פעם אושפזה בגלל "התמוטטות עצבים קטטונית". הקליקו על התמונה (צילום: AP)
      מדי פעם אושפזה בגלל "התמוטטות עצבים קטטונית". הקליקו על התמונה (צילום: AP)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      יובל לוי, מבקר רוק וכותב טורים, החל את דרכו העיתונאית בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, ומאז ראה אלפי הופעות ושמע עשרות אלפי אלבומים. את פרנסתו המשונה, יש אומרים, הוא מוציא ממכירת כלי חיתוך אימתניים. אשתו, ד"ר חופית כהן, היא רופאה בכירה במרכז הרפואי שיבא: מומחית באנדוקרינולוגיה וברפואה פנימית, מרצה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב וגם חובבת מוזיקה מושבעת. בזמן שהשתלמה במרכז רפואי בקליבלנד, אוהיו, ערכה ביקורים תכופים בהיכל התהילה של הרוקנרול, ושם גם שכללה את התחביב המעט חריג של נבירה במסמכים רפואיים על נסיבות מותם האקסצנטריות של רוקרים ידועים. לזוג יש ילדה פלאית ושמחה במיוחד בשם רננה, והם גרים ברמת גן.