בן הרב החרדי נהפך למרקיד הלאומי ונכנס לספר השיאים של גינס

גדי ביטון אמור היה להיות גדול בתורה (כי גדל במשפחה חרדית), או מיליונר (משום שנמנה עם ראשוני ההייטק בארץ), אבל החיים הובילו אותו לרחבת הריקודים

זהר אליה טוריאל

|

24.12.19 | 02:25

גדי ביטון. "לא הייתי מסוגל לחזור מהעבודה בערב ולשבת מול הטלוויזיה. הייתי מעדיף לירות לעצמי בראש" (צילום: קובי קואנקס)
גדי ביטון. "לא הייתי מסוגל לחזור מהעבודה בערב ולשבת מול הטלוויזיה. הייתי מעדיף לירות לעצמי בראש" (צילום: קובי קואנקס)
מימין: האב, הרב אליהו ביטון ז"ל. משמאל: גדי ביטון בגיל עשר. למטה: סרט תיעודי שנעשה עליו
מימין: האב, הרב אליהו ביטון ז"ל. משמאל: גדי ביטון בגיל עשר. למטה: סרט תיעודי שנעשה עליו

גדי ביטון העלה את ריקודי העם הישראליים למפה הבינלאומית ב-2008, כשלרגל חגיגות ה-60 למדינה ארגן אירוע שנחשב להרקדת הזוגות הגדולה בעולם, ושבזכותו הוא נכנס לספר השיאים של גינס. בדרך הוא ניער את האבק מהתחום כולו והפך את ההרקדות המסורתיות, עם ההקלטות החורקות והשירים הישנים, למופעים עדכניים, עתירי פירוטכניקה ומוזיקה עכשווית. כיום ביטון הוא שם דבר בעולם המחול המקומי: מדי שבוע הוא מרקיד אלפי אנשים, ולאחרונה זכה בתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל המחולות בכרמיאל.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"זה התפקיד הכי נחשק במחול הישראלי", אומר ביטון, "ועד עכשיו מילאו אותו מנהלים מתחומי הבמה או הריקוד הקלאסי. אני בא מתחום שהרבה שנים נחשב לתרבות נמוכה וסבל מחוסר תקצוב, ובעיניי זה מהלך אמיץ למנות אותי לתפקיד, ובכך לשנות מסורת של 30 שנה. אני מבטיח שכל תפיסת הפסטיבל השנה תהיה חדשה".

 

והוא בכלל לא התכוון להיות רקדן: ביטון (54) נולד למשפחה חרדית, אותר כמחונן, ועד גיל 18 היה תלמיד מצטיין בישיבה יוקרתית. אחרי שיצא בשאלה, ועם ניסיון כמפקד של מעבדת מכ"ם בחיל האוויר, היה מהראשונים שהשתלבו בתעשיית ההייטק הישראלית, כשעוד הייתה בחיתוליה.

 

אז אלמלא המעבר למחול היית יכולת להיות היום מיליונר?

"כן, אבל זה לא מזיז לי. אני מרגיש מיליונר לגמרי. ריקודי העם עבורי הם מפעל חיים: חשוב לי להתאים אותם להווה מבחינה טכנולוגית, שהם יקבלו הכרה ושכל העולם יידע מה זה. חוץ מזה, לא הייתי מסוגל לחזור מהעבודה בערב ולשבת מול הטלוויזיה. הייתי מעדיף לירות לעצמי בראש".

 

צפו בו מלמד ריקוד על פי השיר "ניגון עתיק":

 

 

אז מה אם אתה ילד מחונן

 

החייכנות הנעימה שלו אינה מסגירה את העובדה שהוא סוחב על הגב תיק כבד עוד מילדותו. אמו רחל הייתה טרודה בניהול הבית באשדוד, והאב, הרב אליהו ביטון ז"ל, ראה איך ילדיו הגדולים נוטשים את הדת בזה אחר זה. בנו העשירי גדי נשלח בגיל עשר וחצי לישיבה בירושלים, שבה חי בתנאי פנימייה קפדניים ובתחושת בדידות עצומה. "למשפחה לא היה מושג מה קורה איתי. אף אחד לא בא לבקר אותי ולא שאל לשלומי, ולא היה לי עם מי לחלוק חוויות בסיסיות", נזכר ביטון. "למדנו מהבוקר עד הלילה, אסור היה לצאת, אסור היה להיעדר, והייתי עסוק בהישרדות. אם לא התאפקתי, והייתי קונה ממתק בכסף שקיבלתי לנסיעות – לא היה לי איך לחזור הביתה. עד היום יש לי בבית 100 זוגות גרביים ו-200 זוגות תחתונים סגורים בקופסה, כי אני פוחד שיחסרו לי".

 

אחת לשלושה שבועות היה מגיע הביתה, בולע את דמעותיו – ונשלח חזרה לדרכו. המצב הכלכלי היה דחוק, ובמשפחה לא התפנו לברר מה קורה עם הילד עדין הדיבור והנפש, מה גם שהאחים שלו סבלו הרבה יותר. "הם נולדו במרוקו וקיבלו שם חינוך נוקשה: סיפרו על מכות עם סרגל על הידיים, על הצלפות ברגליים במקלות. אבא שלי היה מנהל תלמוד תורה במרוקו, ובארץ היה מזכיר מועצה דתית, אבל האחים שלי לא הלכו בדרכו אלא ברחו מהישיבות שאליהם נשלחו. אני הלכתי בתלם ונחשבתי לממשיך דרכו של אבא שלי. מאוד אהבתי את לימודי התורה. גם הייתי עוזר לו בחזנות, תוקע בשופר וקורא בתורה – הכל מתוך רצון ואהבה – אבל ההורים לא העריכו את זה. הם תמיד אמרו לי שאני לא מספיק טוב. כשרצתי הביתה לספר בגאווה שהתקבלתי לכיתת מחוננים, אמרו לי: 'אז מה? כל האחים שלך מחוננים'".

 

ביטון בתקופת הישיבה. "מאוד אהבתי את לימודי התורה"
    ביטון בתקופת הישיבה. "מאוד אהבתי את לימודי התורה"

     

    השבר הגדול באמון שרחש להוריו ולדת הגיע לאחר שנשלח לישיבה הירושלמית, ובעיקר אחרי שנתפס רוקד. "בגיל 16 התחלתי לעבוד בלילות במאה שערים, בלי שאף אחד בישיבה ידע: הייתי דוחף את הריחיים לטחינת מצות מצווה וחוזר לישיבה באמצע הלילה. לפעמים הייתי נתקע בלי אוטובוס וישן ברחוב. פעם אחת, במוצאי שבת, התבלבלתי בדרך לעבודה וירדתי בגן הפעמון; בדיוק הייתה שם הרקדת חוצות, ואני עמדתי שם שעה ולא יכולתי לזוז מהמקום: הרגשתי שזה משהו שאני חייב לעשות". בשבוע לאחר מכן הוא כבר הגיע לשם בכוונה, הוריד את הכיפה וניסה להשתלב. ההשתתפות שלו בהרקדות השבועיות נהפכה לשגרה, עד שבאחת מהן הוא ראה את המשגיח של הישיבה, שבלש אחריו. "הייתי על סף התקף לב. הוא סימן לי לצאת והוליך אותי לפנימייה בלי לומר מילה. למחרת נשלחתי למשרד של ראש הפנימייה – איש עם זקן עבות, שבשבילנו היה יותר מאלוהים. פתחתי את הדלת וראיתי אותו ואת אבא שלי. רציתי למות, אבל אבא שלי לא הסתכל עליי, לא אמר שלום, לא חיבק אותי. כלום. ברגע הזה ידעתי שאני לא אהיה דתי".

     

    הוא נשלח להתחזק בישיבה באופקים, וכשחזר הביתה אחרי חודש של הסגר ולימודים מתישים, נאמר לו שהוא חוזר לשם לעוד חודש. הוא סירב, עבר לתיכון באשדוד, אבל לא הסתדר עם האווירה בו, "אז חזרתי לישיבה בלי להודיע לאף אחד, ופשוט התיישבתי במקומי כרגיל. ראש הישיבה בכלל לא שם לב שחזרתי. השקעתי בלימודים, וביום שגמרתי בגרות, חזרתי הביתה, הורדתי את הכיפה, עשיתי עגיל ואמרתי לאבא שלי שעזבתי את הדת. הוא הרים עליי יד, ולא בפעם הראשונה, אבל אני כבר הייתי גדול, ובכושר, כי התאמנתי לצבא, אז תפסתי את היד שלו באוויר ואמרתי לו שאם עוד פעם אחת הוא ירים עליי יד – אני אשבור לו אותה. לא דיברנו מאז קרוב ל-15 שנה. אחרי שנישאתי, הקשר התחדש".

     

    גדי ביטון בגיל שנתיים (מלפנים) עם אביו וחמישה מאחיו. "הם ברחו מהישיבות"
      גדי ביטון בגיל שנתיים (מלפנים) עם אביו וחמישה מאחיו. "הם ברחו מהישיבות"

       

      לאן הוא ייקח אותנו

       

      את שירותו הצבאי החל בשייטת, ועקב פציעה עבר לחיל האוויר, למסלול הנדסאים, שם גם עבר קורס מרקידים והרקיד בבסיס. לאחר השחרור עבד בחברת סימטרון, שהייתה אחת מחברות ההייטק הישראליות הראשונות. ביום הוא תכנת ובלילות הרקיד, עד שלילה אחד התהפך עם הרכב מרוב עייפות והבין שהוא חייב לבחור בין שני העיסוקים. "בחרתי בריקוד. בדיוק התחלתי לכתוב ריקודים לשירים חדשים, ומרקידים ותיקים ראו בי אויב. אחרי שכתבתי ריקוד לשיר של שלמה ארצי, כתבו במגזין ריקוד: 'לאן הוא ייקח אותנו? הוא עוד יכתוב ריקוד לשיר של אביב גפן!' שבוע לאחר מכן עשיתי בדיוק את זה".

       

      הנה זה:

       

       

      מאז חיבר כ-200 ריקודים לשירים ישראליים מכל ז'אנר אפשרי וכן הכניס לרחבות הריקודים תאורה צבעונית, מקרנים ומסכים גדולים. "אני גם מביא להרקדות מופעים של מורים למחול מודרני או קלאסי. הם רגילים להופיע בפני מעט אנשים, ופתאום זוכים לרקוד בפני המונים. בהרקדות שלי גם נוצרו חבורות שנפגשות מחוץ לרחבה, יוצאות לטיולים ומקיימות אירועים. נוצרו גם זוגות, וכבר חיתנתי בהרקדה זוג שהכיר אצלי: באמצע מעגל הקמנו חופה, עם רב וכתובה".

       

      ביטון כיום. "כבר חיתנתי זוג שהכיר בהרקדה שלי" (צילום: קובי קואנקס)
        ביטון כיום. "כבר חיתנתי זוג שהכיר בהרקדה שלי"(צילום: קובי קואנקס)

         

        חושש לילדים שלי

         

        במשך שנים, מספר ביטון, הוא נאבק בממסד כדי להשיג תקציבים לריקודי העם, תחום שרבים חשבו שכבר אבד עליו הכלח. "הבאתי להרקדות פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית: ציפי לבני, לפיד, כחלון וכמובן שרת התרבות מירי רגב. רציתי שהם ייראו שריקודי העם עדיין קיימים, ושזאת תרבות הפנאי הפעילה ביותר בארץ כיום. היום כבר יש במשרד התרבות מדור לריקודי עם ולפולקלור ישראלי, שאני מכהן כיו"ר שלו".

         

        ביטון, כיום תושב גבעת שמואל, מכהן גם כמנהל אמנותי של מספר פסטיבלים, מייצג את תחום ריקודי עם באקו"ם ועומד בראש תחום המחול במועדון הספורט של אוניברסיטת תל אביב. הוא מלמד ריקודי עם בכל העולם, מוציא ריקודי טיול ולא מוותר על הרקדות קבועות שהוא מוביל שלוש פעמים בשבוע בתל אביב וברעננה. אשתו מיכל רחוקה מאמנות – היא מרפאה בעיסוק לילדים – אבל שלושת ילדיהם מגלים רצון ללכת בדרך האב: יונתן (23) הוא מוזיקאי, אלה (16) לומדת במגמת מחול בתיכון, ואביתר (חמש) מראה ניצנים של כישרון משחק.

         

        "ההורים שלי מעולם לא השלימו עם הקריירה שלי, ואמא שלי עד היום אומרת לכולם שאני עובד במחשבים", מפתיע ביטון. "הם מעולם לא באו לראות אותי מרקיד. אני עכשיו חושש לילדים שלי, כי אני יודע שקשה מאוד להתברג בתחומי האמנות. אני גם אבא מאוד ביקורתי, אבל אשתי והילדים מעירים לי על כך, ואני מנסה להשתנות".

         

         

           

          גם לרקדן איתי אקסלרד יש סיפור חיים יוצא דופן. הקליקו על התמונה:

           

          "עזרו לי למצוא את הוריי הביולוגיים". הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)
          "עזרו לי למצוא את הוריי הביולוגיים". הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד