בשבוע הבא יעלה צלם האופנה תום מרשק על מטוס ללונדון, שם ישהה במשך חודש שבמהלכו ינסה לסלול את דרכו בעולם האמנות והאופנה הבריטי. ינואר 2020 אינו רק החודש הראשון בעשור השלישי של המילניום הנוכחי, אלא גם החודש הראשון בשנה העשירית של יומן מצולם שעליו שוקד מרשק מאז 2011. מדי חודש הוא מרכיב בהמשכיות יומן אישי של רגעים שהוקפאו בזמן: דמויות מחיי היום והלילה, מקומות שבהם עבר לרגע כאורח, מסיבות שזלגו אל השעות הקטנות של הלילה, נופים, אנשים, חברים, אהבות, רסיסים שמרכיבים את חייו.
זיכרונות מתוך היומן של מרשק אוגדו בימים אלה לספר אמן הנושא בפשטות את השם Diary, שיושק ביום חמישי השבוע בערב הפתיחה של תערוכת היחיד "סיפורי לילה" (אוצרת: אתי שוורץ; נעילה: שבת, 4 בינואר) בגלריה מאז"ה 9 בתל אביב. הדימוי המלווה את עטיפת הספר וגם את התערוכה ממוקם על הגבול בין אופנה לאמנות, בין חיי הלילה לדמויות שמרשק מכיר מחיי היום, ומותח קו מחבר ביניהם שבו מופיע המאפר, פרפורמר ואמן הגבות איציק וקיל לבוש חולצת כותנה לבנה עם צווארון תחרה מוגבה, כדמותה האלטרנטיבית של מארי אנטואנט, מישיר מבט אל עדשת המצלמה של מרשק.
המתח הנבנה במרווח שבין הפריים המצולם לצופה הוא המפתח להבנת הצילומים של מרשק, 37, הפועל כצלם אופנה מזה תריסר שנים. בתום לימודיו במחלקה לצילום בהדסה ירושלים, עזב לתל אביב והתברג כאחד מצלמי האופנה הפוריים, עם לקוחות כמו מאיה נגרי, רינה צין ושי שלום. אל מול הצילומים המסחריים למעצבים עם שפה מאופקת ומעונבת יותר – היומן המצולם שלו מציג אדם סוער, שמצליח ללכוד רגעים שקטים בתוך הרעש: ויזואלי וחושי. התחושה בצפייה בחלק מהתצלומים של מרשק מזכירה כניסה למסיבה עם אטמי אוזניים, כמו, למשל, תצלום נהדר של מבט על לתוך מסיבת פוגו רווית יצרים, זוג נערים מחומצני שיער ונטולי חולצה בנשיקה אינטימית שנראית כמו טקסט פרוידיאני על נרקיסיזם, ואושיית האופנה והלילה סאמי זיבק בחולצת בטן לבנה ומכנסונים תואמים.
מתוך סרטי פילם שאותם הוא מפתח מדי חודש, מרכיב מרשק סיפור קצר בדימויים. "לאחר כל כך הרבה שנים של צילום היומן, העשייה הובילה אותי להסתכל על הסביבה שבה אני נמצא באופן שונה ממה שהייתי רגיל", הוא מסביר בראיון ל-Xnet, "הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה בכלל אני שומר את כל החומרים, אבל כשאני מביט אחורה, זה מאפשר לי לבחון את עצמי בצורה עמוקה: אני רואה מה הרגשתי וחשבתי באותם זמנים ולטוב או לרע, לומד הרבה על עצמי בעקבות זה. כמו שאלכס סוזנה (סופר, משורר וחוקר תרבות קטלוני, א"י) אמר: 'מה הטעם היום בעידן הרשתות החברתיות שכולם מצלמים כל הזמן, מבלי להשקיע זמן בלהסתכל אחורה על מה שצילמו, בעיקר דוגמת סטורי באינסטגרם שנעלם אחרי 24 שעות?'"
מרשק כמעט לא מעלה לסטורי תמונות מהיומן. הוא בכלל מצלם במצלמת פוקט אנלוגית עם פילם, כך שרק לאחר הפיתוח הוא רואה את התוצאה. "במצלמה דיגיטלית או בצילום בטלפון הנייד, אתה כל הזמן לוחץ ולוחץ, וחוזר על הפריים. כשיש לך מספר מוגבל של תמונות, אתה מתמקד יותר באובייקט", הוא מסביר. התערוכה "סיפורי לילה" מאגדת 35 תמונות שתיעד מרשק במהלך שיטוטיו בחיי הלילה כמבלה וכשותף זמני לליין המסיבות "קוק שוק" (שבעבר התקיים בלופט רחב הידיים שלו בדרום תל אביב, אותו חלק עם בת זוגו לשעבר, האמנית וסטייליסטית אנה מירקין, שעברה לברלין אשתקד).
עוד כנער, הוא מספר, גילה את חיי הלילה במועדונים של חיפה, כמו "החורבה" ו"סיטי הול". אחר כך היה זה ליין הטכנו פאקוטק שהחל בירושלים (על ידי הדי ג'ייז אנה הלטה וצחי סוזנה) והקוק שוק ב"תחת", המועדון שכבר סגר את שעריו ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הזירה המשוחררת של חיי הלילה אפשרה לו לחקור את עצמו טוב יותר ולתעד, לדבריו, בילוי משוחרר מעכבות, כשמצלמת פוקט קטנה תמיד עליו.
"הלילה הוא מרחב מוגן יותר של התנסויות. המוזיקה מקיפה אותך מכל כיוון, אלכוהול, חומרים משני תודעה וכדומה, שעוזרים לשכוח מהביקורת של הסביבה ולהיות משוחררים", הוא אומר, "יש לך את החופש להיות מי שאתה יחד עם ביטוי והשלמה עצמית. יש אנשים שהולכים לספא או יוצאים לרוץ עם חליפת נייקי והנייד תלוי על היד כדי להשתחרר, ויש אנשים שאוהבים לצאת לרקוד. כמוני".
את צילומי הלילה של מרשק ניתן לקרוא בשתי דרכים: תיעוד של תת-תרבות בחיי הלילה, שמאפשרת מרחב מוגן לאנשים להתנסות גם בפרפורמנס אישי משוחרר מהגדרות של מגדר, לבוש וטעם; ומצד שני, כמו שמציע גם מרשק, לגלות אותו דרך המצולמים שלו. "אני לומד על עצמי דרך הדימויים שאני מצלם. אני מסתכל איך אני מתבונן על אנשים ומבין מי אני", הוא אומר, "התצלומים הם למעשה תיעוד של תקופה דרך העיניים שלי. אפשר ללמוד מה עניין אותי ואיזה אנשים הקיפו אותי בעשור החולף. באופן מסוים, שנות השלושים שלי היו בשבילי שנות העשרים. למדתי להכיר את עצמי טוב יותר, הסתובבתי בין קהילות שונות, נרגעתי, נעלמתי, חזרתי".
אבל היתה, כמובן, גם צנזורה: "מאחר שמצולמים אנשים, הם לא הסכימו שאפרסם את התמונות. אני מצלם דברים פרובוקטיביים ואינטימיים, ואם אני מעלה משהו שיש בו מהאישי, אני מבקש אישור. עם הזמן, אנשים יודעים מה אני מצלם ולמה אני מצלם".
אנה ווינטור אמרה בסרט התיעודי על ביל קנינגהם, צלם אופנת הרחוב האגדי, שאנשים בניו יורק ובתצוגות האופנה התלבשו בשבילו. גם אנשים בלילה רצו להיות חלק מהיומן שלך?
"אני חושב שאנשים רוצים – אבל הם לא חושבים עליי לפני שהם יוצאים מהבית".
הזכרת שאתה מצלם דימויים פרובוקטיביים. מה למשל?
"עירום, אברי גוף ורגעים של התנהגויות במצבים חסרי מודעות. הגבולות שלי הם איפה שהצילום יפגע או לא יכבד את מי שאני מצלם. ישראל היא מדינה סופר שמרנית ומקובעת בצורת החשיבה לגבי איך להראות דברים, וחבל. כשברוב העולם הגבולות מיטשטשים יותר ויותר בין מגדר, לאום ובין אמנות למסחרי – אצלנו הכל צריך להיות ברור ולהאכיל בכפית".
בטקסט המלווה את התערוכה, האוצרת ואתה מדברים על תיעוד השוליים. מאחר שאנחנו חיים במקום די קטן, השוליים, גם בתל אביב, הופכים מהר מאוד למיינסטרים. תגדיר את השוליים שלך.
"שוליים, עבורי, הם מה שלא נתפס כנורמלי בחברה, כשבהקשר של התצלומים זה מתייחס לפן הוויזואלי, בין אם מדובר בנופים ובין אם מדובר באנשים שצובעים את עצמם בהרבה 'רעש', בעוד מתחת לכל השכבות נמצא רגש ושקט מוחלט של הטבע. כל אחד מאיתנו הגיע לעולם הזה כאוסף ייחודי של מולקולות, ובמקרים רבים החברה משפיעה עלינו עם הזמן להשתנות בהתאם לרצונות שלה, להיות חלק ממה שהיא רוצה ולא מה שאנחנו רוצים, איך שאנחנו רוצים. השוליים לא נמצאים רק בלילה, פשוט נראה לי שבלילה יותר נוח וקל לבטא את זה בעזרת מרחב מוגן יותר".
ואיך מתמודדת כוכבת השיק הפריזאי עם ההתבגרות?
