"אל תיכנסי למים", אמר לחברתי נער שהציל אותה - וזהו, נולדה הטראומה

כמו ענת לב אדלר, גם המעצבת סבטלנה קריחלי לא למדה לשחות בילדותה. בעקבות הבלוג הזה משהו השתנה, ועכשיו היא נחושה לנצח פחד שמלווה אותה 31 שנה

ענת לב אדלרפורסם: 18.12.19 09:09
סבטלנה קריחלי. "אני רוצה להיכנס לים ולבריכה כמו כולם. אפילו בים המלח אני פוחדת לטבוע" (צילום: עדי אדר)
סבטלנה קריחלי. "אני רוצה להיכנס לים ולבריכה כמו כולם. אפילו בים המלח אני פוחדת לטבוע" (צילום: עדי אדר)
לבזבז כזה גוף מושלם בלי להתהלך בבגד ים על שפת הבריכה? "אל תדאגי", צחקה סבטלנה (צילום: עדי אדר)
לבזבז כזה גוף מושלם בלי להתהלך בבגד ים על שפת הבריכה? "אל תדאגי", צחקה סבטלנה (צילום: עדי אדר)

את מעצבת הפנים והמאפרת סבטלנה קריחלי אני מכירה כבר עשור. נפגשנו לראשונה כשהיא הגיעה אליי הביתה עם הצלם גל חרמוני, שעובד איתה שנים: הוא מצלם והיא מאפרת. בזמן שגל כיוון תאורה ובדק זוויות צילום, סבטה בחנה את הספרייה בסלון ושלפה מהמדף את "בילבי", שהיה דחוק בין "אגדות האחים גרים" ל"שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר. "יו, איך אני מתה על בילבי", היא אמרה, ואני אמרתי שבילבי ושרה אהרונסון הן גיבורות הילדות שלי: שתי נשים אמיצות שהלכו עד הסוף עם האמונה והדרך שלהן.

 

כשתמו הצילומים, וגל אסף את הציוד, סבטה (43) ואני החלפנו טלפונים, ושמרתי את המספר שלה תחת השם "בילבי". מאז נפגשנו עוד כמה פעמים, ותמיד כשאנחנו מתכתבות או משוחחות בטלפון, השם "בילבי" מופיע על המסך. מעולם לא החזרתי אותה להיות סבטה. בשבילי היא בילבי.

 

בילבי. אולי כל המעריצות דומות (צילום: Hannes Magerstaedt/GettyimagesIL)
    בילבי. אולי כל המעריצות דומות(צילום: Hannes Magerstaedt/GettyimagesIL)

     

    לפני כמה שבועות היא כתבה לי בתגובה לאחד הפוסטים על לימודי השחייה: "שתדעי שאני בעקבותייך. גם אני חייבת ללמוד לשחות". האמת היא שהופתעתי: לבזבז כזה גוף מושלם בלי להתהלך בבגד ים על שפת הבריכה?

     

    "אל תדאגי", צוחקת בילבי כשאנחנו מדברות על זה עכשיו. "אני לגמרי צועדת על שפת הבריכה בבגד ים, רק שאני מתה מפחד שאחד הילדים שלי ידחוף אותי למים. כן, הם מכירים את הקטע שיש לאמא שלהם עם שחייה, וגם מאוד רוצים שאפטר כבר מהפחד הזה, אז החלטתי שאני הולכת להתגבר עליו. זהו. אם לא עכשיו, מתי? בגיל 70? ראיתי אותך בתמונות ובטורים, וקיבלתי אומץ", היא מודה ומבטיחה לה ולעצמי, וגם לבן הזוג שמוליק ולילדים, שהיא עומדת לעשות את זה. שהיא מתכוונת לקפוץ למים ולהתגבר על הפחד.

     

    "שמוליק כל הזמן אומר לי: 'נו תלמדי כבר', ונמאס לי שהילדים שלי נשפכים מצחוק כשאני משתכשכת ברדודים ועושה תנועות כמו של כלב. גם נמאס לי כל הזמן להיות בלחץ ולבדוק אם אני מרגישה רצפה או אדמה מתחת לרגליים ולוודא שהאדמה קרובה, שלא תברח לי. אני רוצה להיכנס לים ולבריכה כמו כולם. אפילו בים המלח אני פוחדת לטבוע. זה לא נראה לך מוזר?"

     

    אז זהו, שלא. בעיניי זה ממש לא נראה מוזר. הרי אני מתמודדת עם אותו פחד בדיוק, ומעולם לא נכנסתי לים מעבר לקו הקרסוליים, שלא לדבר על ים המלח או על העמוקים בבריכה. הרי שנים נצמדתי לקיר, אז אני יודעת בדיוק על מה סבטלנה מדברת. 

     

    ענת לב אדלר בבריכה. "זה משהו שלא ניסיתי אף פעם, אז בטח אעשה אותו מצוין'" (צילום: נטע בנטוב)
      ענת לב אדלר בבריכה. "זה משהו שלא ניסיתי אף פעם, אז בטח אעשה אותו מצוין'"(צילום: נטע בנטוב)

       

      איך בעצם נולד הפחד? טבעת פעם?

      "כמעט", מודה סבטלנה, וקולה מאבד כמה אוקטבות. "נולדתי בטביליסי שבגיאורגיה, ושם לא היה איפה ללמוד לשחות. לא למדתי לשחות בילדותי, אבל בגיל 12 הייתי מספיק אמיצה, או מספיק פזיזה – תלוי איך מסתכלים על זה – כדי להיכנס לנחל זורם, והתוצאה הייתה שטבעתי. כן, טבעתי, והזיכרון הזה תקוע אצלי עמוק בתודעה. זה היה במהלך חופשה עם אמא שלי באוקראינה, ואני ממש זוכרת איך נכנסתי לנחל – יותר נכון, לזרם מים שהסתעף ממנו והיה ממש חזק, ממש יכולת לראות איך נוצר זרם שחור של מים – ואני הכנסתי רגל, ובלי שהרגשתי, בתוך שניות, המים סחפו אותי, וכבר הייתי בתוך מערבולת והתחלתי לשקוע ולהיבהל. פתאום, מתוך המים שהשתלטו לי על הנשימה, שלפו אותי. זה היה בחור שלבש רק מכנסיים: כנראה הספיק להוריד את החולצה ולקפוץ למים. הוא ממש שלף אותי מהזרם, זרק אותי החוצה, אמר לי: 'את לא יודעת לשחות. אל תיכנסי למים' – והלך. באותם רגעים הוא נראה לי ענק, אבל היום אני מבינה שהוא היה אולי בן 20, לא יותר, והוא ממש הציל לי את החיים".

       

      "את לא יודעת לשחות, אל תיכנסי למים", אמר לסבטלנה הצעיר שהציל אותה, והיא, שלושה עשורים אחרי, עדיין עושה כמצוותו. יש התניות שנצרבות לנו בתודעה בגלל האפקט הרגשי המתלווה לזמן ולמקום שבו הן ניתנו לנו, אז זהו, נולדה הטראומה, ואת הטראומה הזו תנסה עכשיו בילבי לפרק, עם הרבה כוח רצון ולא מעט חששות. "האמת היא שהייתי רוצה לפגוש שוב את הבחור הצעיר הזה שהציל לי את החיים, ולהגיד לו שאני הולכת להתגבר על הטראומה", היא אומרת לי בקול נחוש.

       

      מה גורם לך לחשוב שתצליחי?

      "אני לא יודעת", היא מודה. "אבל כמו שבילבי אומרת: 'זה משהו שלא ניסיתי אף פעם, אז בטח אני אעשה אותו מצוין'".

       

      סבטה מחזירה לשיחה את גיבורת ילדותנו בעלת התעוזה והצמות, וזו, בדרכה המצחיקה, מצליחה כתמיד לפוגג את המתח. "האמת היא שזה משפט של בילבי שלקחתי איתי לחיים", אמרה סבטה. "כשלמדתי עיצוב פנים לפני כמה שנים, המורה אמרה לי: 'את קודם כל אומרת כן, ואחרי זה את בודקת אם את יודעת או לא, אם יש לזה סיכוי או לא'". אני חשבתי שבעצם גם אני כזאת: קודם אומרת כן, ורק אחר כך בודקת את חום המים. אולי כל המעריצות של בילבי דומות?

       

      סבטלנה קריחלי. "כנראה אני נראית אחת שיודעת" (צילום: עדי אדר)
        סבטלנה קריחלי. "כנראה אני נראית אחת שיודעת"(צילום: עדי אדר)

         

        אנחנו דומות גם בכך ששתינו החלטנו לא להוריש את הפחדים שלנו לילדים. את הפחדים שלי קיבלתי בתורשה מהתודעה העיראקית של נשות המשפחה, שעברה בשרשרת הגנים והרגילה אותנו לפחד מפני החדש והבלתי ידוע: למה להסתכן אם אפשר להישאר באזור הבטוח? וממש כמו סבטלנה, גם אני דאגתי לכך שהילדים שלי ילמדו לשחות בגיל מאוד צעיר ולא יפחדו ממים. "הילדים שלי למדו לשחות בגיל שש", אומרת סבטלנה. "ממש זרקתי אותם למים כדי שלא ייצאו כמו אמא שלהם. כשאתהלא יודע לשחות, אתה סוחב חוסר ביטחון בהתנהלות שלך בעולם. את יכולה לא לדעת פיזיקה או מתמטיקה, אבל זה לא מכניס חוסר ביטחון בהתנהלות שלך, אבל לשחות זה משהו כל כך טבעי, שם את לא יודעת אותו, ברור לך שאת לא חלק מהחגיגה. כולם במים, ואת יושבת בחוץ וממציאה תירוצים כי לא תמיד נעים לך להגיד את האמת. בעיקר אני מוצאת את עצמי אומרת: 'עזבו, לא בא לי להיכנס למים', בזמן שהכי בא לי בעולם. אם לוחצים, אני מודה שאני לא יודעת לשחות".

         

        ואיך התגובות?

        "אנשים מופתעים, כי כנראה אני נראית אחת שיודעת. די, אני כבר חייבת לנצח את הפחד הזה".

         

        את יודעת שפחד אחד תמיד יושב על עוד פחד. זה לא רק פחד מפני מים.

        "כן, זה נכון. לי היה פחד גבהים פסיכי, אז הלכתי וצנחתי כדי להתגבר עליו. החלטתי שאני מנצחת אותו. זה קרה כשהבת שלי תמי הייתה לפני הגיוס, וכשאמרתי שאני רוצה לצנוח כדי לנצח את פחד הגבהים, היא רצתה לבוא איתי, אז עשינו לשתינו מתנה לגיוס שלה".

         

        ומה הרגשת כשקפצת מהמטוס?

        "פחדתי פחד מוות ושכחתי לנשום, ואני זוכרת שהבחור שצילם אותי סימן לי שאני לא נושמת ושאחזור לנשום. ברגע ששחררתי, התחלתי ליהנות. זו הייתה חוויה פסיכית וכיפית".

         

        ופחד הגבהים נעלם?

        "כן, לגמרי. אני לא אלך לעשות באנג'י, כי אני לא משוגעת, אבל הגובה כבר לא מפחיד אותי. ואת תראי שגם השחייה עוד מעט לא תפחיד אותי. אני מבטיחה לך ולעצמי: עד הקיץ הבא אני שוחה. בהתחייבות".

         

         

           

          "תעזבי את המוח", ביקשה המדריכה, ונזכרתי בג'וליה רוברטס. הקליקו על התמונה:

           

          אף סולד, רעמת שיער ממושמעת וחיוך מושלם. ומה איתי? הקליקו על התמונה (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)
          אף סולד, רעמת שיער ממושמעת וחיוך מושלם. ומה איתי? הקליקו על התמונה (צילום: Hulton Archive/GettyimagesIL)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          ענת לב-אדלר
          |
          |
          ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.