"בכיתי כמו ילד": המנכ"ל המצליח חוזר לימים הטובים-רעים בפנימייה

כשהוריו של בלפור מור קיבלו המלצה לשלוח אותו לפנימיית המחוננים הירושלמית בויאר, הם לא היססו לרגע, ובתוך זמן קצר עזב הבן את הבית בפתח תקווה ועלה לבירה. המהלך השתלם: בנם, שנקרא אז בלפור מוכתר, היה תלמיד מצטיין ומקובל חברתית, והחינוך שקיבל בפנימייה היוקרתית בוודאי תרם לקריירה המצליחה שלו כמנכ"ל, כיועץ וכמשקם של חברות במגוון תחומים. מור, תושב כרכור כיום, לרגע לא מוריד מערכו של החינוך המצוין שניתן לו בבויאר, אבל הנושא מורכב עבורו, וכך, כנראה, גם עבור רבים מהישראלים שלמדו בפנימיות.

עוד בערוץ אנשים:

• הצלמת פתחה סטודיו ליד הירקן, ותושבי ג'סי כהן באו להצטלם
• נסעה לטוקיו לעשות סרט, נשארה ביפן והמציאה עצמה מחדש
• הדתי והחילוני העלו יחד מופע: "אתה לא יכול לדחוף אף אחד לקופסה"
  

"אף בוגר פנימייה שאני מכיר לא מוכן לשלוח את הילדים שלו לאחד המוסדות האלה", טוען מור. "נכון שקיבלנו שם המון, ואי אפשר שלא לתת קרדיט, אבל בסופו של דבר, פנימייה זו פנימייה זו פנימייה, וזה תמיד מגיע עם ניתוק מהסביבה הטבעית והתמודדות עם החברה".

ולמרות שהנושא טעון מאוד עבורו, והזיכרונות לא תמיד נעימים, כבר קרוב ל-20 שנה הוא מתנדב בעמותת "הרוח הישראלית", המעודדת אחריות ומעורבות קהילתיות. לאחרונה מור לא רק תורם שם מניסיונו המקצועי כמנכ"ל, אלא גם סוגר מעגל ומשמש כמנטור לנער שלמד בפנימייה.

הכירו את העמותה:

מנכ"ל שהוא גם עובד סוציאלי

הוריו של בלפור מור (65) הגיעו לישראל מעיראק כזוג צעיר, שוכנו במעברת שער העלייה, עברו לפרדס חנה ובהמשך השתקעו בפתח תקווה, שם גידלו את ארבעת ילדיהם. האב עבד בסולל בונה, האם הייתה עקרת בית, וכשנאמר להם ב-1968 שבנם בכורם בלפור הוא נער מחונן, והוצע שהוא יעבור לפנימייה, הם חשו "גאווה עצומה", כדברי הבן. "אמא שלי עבדה בנעוריה ולא יכלה ללמוד, כך שהלימודים שלי בפנימייה היו הגשמת חלום עבורה. אני עצמי לא הבנתי את המשמעות של זה. פשוט הייתי מלך בפנימייה: יו"ר מועצת התלמידים, חבר של כולם".

אבל היו קשיים. "פעם בשלושה שבועות הייתי מגיע הביתה באוטובוסים, וכשהיה צריך לחזור לפנימייה, בכיתי כמו ילד. המשבר היה עצום. בבית לא היה טלפון, אז הייתי מתקשר מהפנימייה לטלפון ציבורי בשכונה כדי לדבר עם אמא שלי. אחת לשלוש שבתות היא הייתה באה לבקר אותי בירושלים, סוחבת סלים עם עוגות ועוגיות. אז נכון, היו לי שם חוויות נהדרות ויצרתי מעגלים חברתיים נפלאים, אבל כל המוסד הזה הוא בעייתי. החזון היה להביא ילדים מהפריפריה, לחנך אותם ולתת להם סולם ערכים חדש. רצו למחוק את התרבות המזרחית שלנו, רצו ש'נשתאכנז'. חשבו גם שהילדים יחזרו לפריפריה ויקרינו עליה, אבל מה שקרה בפועל זה שרוב הבוגרים נשארו לגור בירושלים, ואלה שהיו ירושלמים במקור, עברו לתל אביב. אף אחד לא חזר לשדרות או לחצור".

מור עם ספרו החדש. "הכתיבה היא האתגר החדש שלי"

ב-1972 הוא סיים את לימודיו בפנימייה והתגייס לנ"מ, ואחרי השחרור החל ללמוד הנדסה באוניברסיטת תל אביב. בשעה שרוב חבריו לכיתה היו שקועים רק בלימודים או עסקו בעבודות מזדמנות, הוא כבר קיבל קביעות בחברת ייעוץ. במהלך לימודיו לתואר שני בתעשייה ובניהול הקים עם עוד שני חברים חברת ייעוץ בשם "תפן". "זו הייתה יהירות, ביטחון של ילדים", הוא מודה. "חשבתי שאני יודע הכל רק מהלימודים והעבודה בתור סטודנט. למדנו דרך הרגליים. היו פרויקטים שחשבנו שנשלים בתוך שבועיים, והם נמשכו כמה חודשים. עם השנים עברתי לניהול, וזה ביגר אותי. כשחזרתי לייעוץ, ראיתי את הדברים בצורה אחרת, כי יש פער בין מה שהמנהל רואה לבין הראייה הכוללת של היועץ".

מה לגבי עבודה עם האנשים?

"בנשמתי אני עובד סוציאלי. תמיד באתי ממקום של רצון להקשיב ולהבין את האנשים. אבא שלי עבד שנים בסולל בונה והרוויח שכר מינימום בתוספת פרמיות. כשהוא יצא לפנסיה, גילינו שהפרמיות לא נכללו בפנסיה. נלחמנו ארבע שנים בבית המשפט, אבל החברה התפרקה, לא היה עם מי לדבר, ואחרי פשרה הוא נשאר עם סכום מצחיק. זה דבר שנשאר איתי. עד היום, גם במצבים קיצוניים שבהם חייבים להיפרד מעובד, אני מקפיד לעשות את זה בצורה הוגנת. גם כשאני מנהל חברות, אני מנסה לגרום לאנשים להאמין בעצמם ולצמוח מתוך האמונה הזו. אני מאמין שהעובד הוא לא שפוט של ההנהלה: הוא אדם שצריך לחבר לעצמו ולאינטרס האישי שלו, לא רק לאינטרס של הארגון. כשבניתי תוכניות עבודה לחברות שהיו צריכות הבראה, מעולם לא פסלתי את העובדים הקיימים. תמיד גיליתי את הכוחות שבתוך הארגון. אני מאמין שרווחת העובד לא עומדת בסתירה לרווחת החברה, והוכחתי את זה בכל מקום שבו הייתי".

נחת מהחניך: מור עם אברהם באייך ואמו ביום הגיוס לצה"ל. "הסיפוק הוא אדיר"

היום אנחנו יותר גזענים

לדבריו, הפעילות ההתנדבותית שלו בעמותת "הרוח הישראלית" היא תוצאה ישירה של ימי הפנימייה. "רוב חבריי מהפנימייה עוסקים בפעילות התנדבותית", הוא אומר. "אנחנו מרגישים שקיבלנו, ולכן גם צריכים לתת לאחרים. זה חלק מהתרבות ומסולם הערכים שקיבלתי, בפנימייה ובבית. 'הרוח הישראלית' קנתה את ליבי, והסיפוק הוא אדיר. אני מתמסר לאדם אחד ולמשפחה אחת, מפנטז וחולם על הנקודה שאליו האדם הזה יכול להגיע, ומתכנן ללוות אותו כל החיים".

האדם שזכה בליווי הצמוד שלו הוא אברהם באייך, צעיר ממוצא אתיופי שכיום משרת בצה"ל. "אני איתו כשהוא התחיל את כיתה י"ב", אומר מור, "והרעיון היה ללוות אותו אל מחוץ לפנימייה, שהיא חממה. השנה האחרונה בתיכון היא קשה ומלאה בלחצים של בחינות בגרות והכנה לצבא, והיו בה המון משברים והתמודדויות. הכי קשה היה להשיג את האמון שלו. אחד המשברים בינינו פרץ כשהוא עזב את המכינה הקדם-צבאית שבה השתתף: אני כעסתי עליו, והוא היה בטוח שאעזוב אותו, אבל אני חיזרתי אחריו, לא הפסקתי לנסות ליצור איתו קשר. היום הוא משרת בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ואני בקשר לא רק איתו אלא גם עם המפקדים שלו וכמובן עם המשפחה".

איזה הבדל קיים בין מה שהוא חווה בפנימייה לבין מה שאתה חווית?

"אני תמיד לקחתי אחריות על החיים שלי; מעולם לא חשבתי שמגיע לי. אמנם, בפנימייה כעסנו על כך שלא לימדו אותנו את ההיסטוריה של עדות המזרח, אבל לא חוויתי קיפוח ולא חשבתי על הגזענות, למרות שהיא הייתה קיימת ברקע. היום אנחנו חברה הרבה יותר גזענית, ומהרבה בחינות – דתית, לאומית ומעמדית. חשוב לי שהנערים של היום לא יספרו לעצמם סיפור שימנע מהם את האמונה בעצמם, כי אלה הם בדיוק המקלות בגלגלים".

הוא עצמו מאמין לא רק ביכולותיו כמנהל וכיועץ, אלא גם ככותב, ולאחרונה הוא הוציא ספר ראשון – "רגע של נחת", הכולל מבחר סיפורים קצרים פרי עטו. "תמיד כתבתי", אומר מור. "יש לי מחברת מתקופת הפנימייה, וגם מימי השירות הצבאי, וגם מהתקופה שאחרי מלחמת יום כיפור. בארבע השנים האחרונות אני משתתף בסדנאות כתיבה. אני בן אדם שכל פעם צריך אתגר חדש, והכתיבה היא האתגר החדש שלי".

מה עשתה הפנימייה לענת נחמיה-לביא? הקליקו על התמונה:

"אני מודה על החיים שהיו לי. אני לא מאחלת אותם לאף אחד, אבל הם הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת עכשיו". הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)