ענבל יוסף, 45, נשואה ואם לארבעה, שחקנית, מחזאית ומפיקה, מתגוררת בקריית־עקרון:
"נולדתי בשיכון המזרח בראשון־לציון, בת זקונים אחרי שתי בנות. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה חסרת ביטחון. היה לי קשה לתקשר עם הסביבה, אבל כשהייתי שרה ורוקדת בבית, הייתי ענבל אחרת. אמא שלי קלטה שזה עוזר לי להיפתח ורשמה אותי לכל להקה אפשרית, היא ראתה שיש בי משהו שמצליח לצאת רק כשאני מופיעה.
רקדתי בלהקת ג'אז ובלהקת מחול, ובגיל 11 הצטרפתי ללהקה תימנית בראשות חיים חובב במתנ"ס השכונתי. היינו 20 בנות בלהקה, שרנו מזמורי תימן, כמו 'שאי יונה', 'איילת חן' ו'גלבי'. ביום העצמאות היינו צריכות להופיע בבימה המרכזית בשיכון המזרח, ואורחת הכבוד הייתה עפרה חזה.
כשעפרה הגיעה אל מאחורי הקלעים, הייתה התרגשות גדולה. היא הייתה אז הכוכבת הגדולה בארץ, וכל הבנות קפצו עליה. אני התביישתי. כרגיל, ישבתי בצד, רחוק מההמולה. פתאום היא אמרה שהיא צריכה ילדה אחת שתעלה לשיר איתה, כולם קפצו 'אני, אני', ורק אני הורדתי את הראש. הייתי קטנטונת, בקושי ראו אותי, אבל היא ניגשה אליי. היום אני מבינה שהיא קלטה את המצוקה שלי ברגישות שאי־אפשר לתאר.
היא ישבה לידי, חייכה את החיוך הכובש שלה, ואז שאלה: 'את רוצה לעלות לשיר איתי?' מובן שלא הגבתי, רק הנהנתי בראש, המומה. היא שאלה אותי איך קוראים לי ומאיפה אני, ואני לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. אני זוכרת שכעסתי על עצמי שאני לא מצליחה להגיב.
היא שאלה אותי אם אני מכירה את השיר 'אם ננעלו' בתימנית. הנהנתי שכן, והיא לקחה אותי ביד, ופתאום מצאתי את עצמי בדרך לבמה ביחד איתה. היא לקחה סיכון מטורף, כי לא הגבתי ולא דיברתי, אבל ברגע ששמתי רגל על הבמה, אמרתי לה באוזן שקוראים לי ענבל. כל השיר היא חיבקה אותי וחייכה אליי. שרתי איתה בשיא הביטחון. הסתכלנו אחת על השנייה, כאילו אנחנו מכירות הרבה זמן.
כשסיימנו את השיר ירדתי מהבמה, וכולם התנפלו עליי: הבנות של הלהקה, החברים מהשכונה, זה משהו שלא חוויתי מעולם. הרגשתי כאילו עפרה השאילה לי את נוצות הטווס שלה באותו רגע, ומאותו יום הייתי ילדה אחרת: יותר חברותית, יותר מקובלת. החיים שלי השתנו מקצה לקצה.
כבר לא הייתי צריכה את הבמה כדי לפרוח ולאט־לאט עזבתי את הלהקות, אבל מי שיש לו חיידק במה - זה לא עוזב אותו. אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לעבוד באילת בצוותי הבידור של 'ישרוטל'. חייתי שם שנתיים, כל אילת הכירה אותי, אבל הפרסום הזה לא עשה לי טוב. כנראה עדיין נשאר בי משהו מהילדה המופנמת שהייתי.
אחרי שנתיים חזרתי לראשון־לציון ועבדתי במפעל המתכת של אבא שלי, שם רכשתי ידע בניהול כספים. במקביל, הנחיתי ימי הולדת. המשכתי להופיע, אבל בקטן. את בעלי, יואב, איש קבע, הכרתי כשהופעתי בקריית־עקרון. נולדו לנו ארבעה ילדים (14, 13, 9 ו־7), ובנינו בית ביישוב.
התחלתי לכתוב הצגות להפקות סיום השנה בבתי ספר, ליהקתי וביימתי ומאוד נהניתי. כשגיליתי שהבת הקטנה שלי מופנמת כמוני, החלטתי לעזור לה כמו שעפרה עזרה לי. כתבתי והפקתי הצגת ילדים שבה אני מגלמת דמות אגדית, כמו שעפרה הייתה בשבילי, כדי לתת לבת שלי את נוצות הטווס שעפרה נתנה לי. בהצגות היא יושבת בשורה הראשונה, וכשהשחקנים יורדים לקהל, אני תמיד ניגשת אליה.
ההצגה מספרת על ילדה בשם אנאבלה שפוגשת בכל פעם דמות אחרת מהאגדות, ויוצרת איתה דו־שיח שמוביל לשיר של עפרה. קראתי למופע 'יד ביד עם אנאבלה', כמו שעפרה לקחה אותי יד ביד על הבמה. המופע הוא לא על חייה של עפרה חזה, רק השירים הם שלה. נפגשתי אפילו עם בצלאל אלוני, האיש שגילה וניהל אותה, כדי לקבל את ברכת הדרך. אנחנו שרים גם את 'שיר הפרחה', ולא מחביאים את המילה 'פרחה', כמו בפסטיגל . אני חושבת שהם עשו טעות. אם הם הכניסו את השיר למופע, היה צריך לשיר אותו כמות שהוא. מי שרוצה לשמוע אותו בגרסתו המלאה מוזמן להצגה שלי בחנוכה, בבית דני בתל־אביב ב־23.12 ובהרצליה ב־24.12.
שורה תחתונה: אפשר לעזור לכל אותם ילדים שקופים כמו שאני הייתי, אם רק מישהו יראה אותם, כמו שעפרה חזה ראתה אותי".
