בתור צלם אמנות, זכיתי להגיע עם המצלמה שלי לקצות העולם, לתעד מראות מעניינים ומבחר מבנים ארכיטקטוניים. החשיפה לתרבויות שונות תמיד מרעננת, אבל הפעם, המסע לרוסיה היה שונה: הוא חיבר אותי לנוסטלגיה ולחוויות ילדות שהציפו אותי דרך החוויות והתמונות שצילמתי.
משפחתי עלתה לארץ כשהייתי בן 6, כך שאפשר לתהות איך פיתחתי נוסטלגיה עזה כל כך לרוסיה. האם אלו זיכרונות אמיתיים שלי, או דברים ששמעתי מההורים? אי אפשר לדעת בוודאות. מה שבטוח, במקומות המסורתיים, גם באזורים שלא הייתי בהם מעולם, אני פתאום מרגיש שייך. הלב שלי מרגיש את עוצמת החיבור ואני משתוקק לעוד מראות נוסטלגיים. אני מאמין, שצריך לדעת מאיפה הגיעו ההורים והסבים, כדי שהעתיד יהיה יותר ברור. חכמים אמרו לפני, "אדם שלא יודע את עברו לא ידע את העתיד".
לרוסיה נסעתי בחברתם של שני אחיי הגדולים, שהוסיפו לי מידע וחלקו זיכרונות. הם העניקו לחוויה רובד נוסף מעבר לרוחם של הורי, ששרתה על הטיול. נופך נוסף קיבלתי מסרטים וסדרות שגדלתי עליהם, כמו "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות" ו"מקום המפגש אינו ניתן לשינוי". לא יכולתי שלא להיזכר בהם ולהרגיש כאילו הם מקבלים חיים במהלך המסע שלי ברחבי קרליה, רפובליקה בצפון-מערב הפדרציה הרוסית, על גבול פינלנד.
את המסע התחלנו במוסקבה, שממנה נסענו מרחק של 12 שעות רכבת לפטרוזבודסק, בירת קרליה. שם שכרנו מכונית לאדה וטיילנו שבוע בדרכים, בין הכפר קינרמה לאי קיז'י. חזרנו למוסקבה באותה הדרך.
ישראל היא ביתי, אך בברית המועצות לשעבר הריחות, השפה, האבנים, מזג האוויר והאנשים מעניקים לי תחושה חזקה של בית, שהשתדלתי להעביר גם בצילום.
התמקדתי במראות שמשכו אותי, בארכיטקטורה הברוטליסטית ובסמלים של ברית המועצות, שניבטים בכל פינה. הפסלים של לנין וסטאלין אמנם מצמררים אותי, אבל הם חלק מהנוף. אי אפשר להתעלם מהם.
אני תוהה מה עומד מאחורי ההשקעה המאסיבית בערוגות הפרחים שסביב פסלי הדיקטטורים ובסמלים הישנים, המתוחזקים לעילא. התשובה שלי ברורה: געגועים לימי הזוהר של ברית המועצות, הרצון להיות מובילים ועוצמתיים "כמו פעם". המערכת הקומוניסטית היא גם חלק ממני, איני יכול להכחיש. כך גדלו הוריי, היא בדם שלי, ואיני יכול להתעלם ממנה.
