באוגוסט האחרון העלתה הצלמת קארן גילרמן פוסט לפייסבוק: I SAID YES. היא שיתפה את חבריה בהצעת הנישואים שקיבלה מבן זוגה, דודי אסרף, בעת חופשה בסנטוריני. רק מעטים ידעו שמאחורי ההצעה והחתונה המרגשת, שהתקיימה באוקטובר, מסתתרת דרמה שהתחוללה בחייה: התמודדות עם מחלת הסרטן.
מבחינתה, מחלתה התגלתה באופן מיסטי. באפריל 2018 פגשה במקרה ברחוב את אריאן לב, מומחית לתקשורת באמצעות תת־מודע שמפעילה את מרכז הטיפולים "בית אריאן לב". השתיים הכירו לפני יותר מעשר שנים, כשלב הצטלמה לספר שגילרמן הוציאה עם השחקנית מיטל דוהן. "היא הסתכלה לי בעיניים, ושאלה: 'תגידי, יש לך גוש בגרון?' אמרתי לה: 'לא, מה פתאום'. חשבתי שהיא מתכוונת למטבע לשון. אם יש לי סוד או מועקה. אבל היא הציעה לי לבדוק".
עשית עם זה משהו?
"סיפרתי לדודי. שנינו התחלנו למשש, ולא הרגשנו שום דבר. אחרי כמה ימים אריאן התקשרה ואמרה: 'לכי לרופא משפחה, הוא ישלח אותך לאולטרסאונד, תעברי מסע מטלטל אבל יהיה בסדר'. הלכתי לרופא משפחה. לא היה לי נעים לומר לו: 'איזו מתקשרת פגשה אותי ברחוב...' (צוחקת). הוא בדק ואמר, 'ייתכן שיש ציסטה'. נשלחתי לבדיקות וחיכיתי לתשובה".
שאלנו את אריאן לב על המפגש ההוא: "זו יכולת שיש לי, ויש לי הרבה ניסיון בתחום", אמרה ל"לאשה". כשאני לא רואה בוודאות, אני מאוד זהירה במה שאני אומרת".
"נתתי צ'אנס והתאהבתי"
זו שעת צהריים פסטורלית בביתם היפהפה של גילרמן (49) ואסרף (52) בשכונת צהלה בתל־אביב. חמשת ילדיהם (שניים שלה, שלושה שלו) אינם בבית, גילרמן מכינה חליטת תה במטבח, אסרף יושב במשרדו שבמרתף, ואת הרחש היחידי מספקת כלבת ויסלה.
סיפור האהבה שלהם התחיל באוגוסט 2017. אחרי ששלושה אנשים שונים ניסו לשדך לה את אסרף, איש עסקים, גרוש ואב לשלושה, החליטה גילרמן להיענות להצעה. היא הייתה אז גרושה כשבע שנים מאיש העסקים אורי הראל, אבי שני בניה (רון, 21, ויונתן, 17). לשניים הראשונים שהציעו לה אמרה שאינה רוצה להכיר אותו, לשלישית נענתה. "נתתי צ'אנס, הוקסמתי והתאהבתי", היא נזכרת, "מהיום שבו הכרנו לא היינו מסוגלים להיפרד. היום אני חושבת שיכולתי להכיר אותו כבר מזמן".
תקציר הפרקים הקודמים: גילרמן, ילידת תל־אביב, היא בתם הבכורה (אחות לדיוויד) של ג'ניס ודני גילרמן – היא פעילה חברתית והוא שגריר ישראל באו"ם לשעבר, היה יו"ר איגוד לשכות המסחר וכיום הנציג בישראל של קרן ההשקעות "בלקסטון". קארן עשתה תואר ראשון בתקשורת בלונדון, למדה צילום בסקול אוף ויז'ואל ארטס בניו־יורק, ובין לבין התגוררה בישראל ועבדה בתפקידי ניהול, שיווק וייעוץ אסטרטגי. בשנת 2007 החלה לעבוד כאמנית וצלמת ועבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. כיום היא גם מנהלת פיתוח עסקי עצמאי לעסקים. בין היתר, סייעה למשרד עורכי הדין "גניהר מייזליש", שהגיש תביעה ייצוגית בנושא גלולות למניעת היריון ולקחה חלק בגיוס המתלוננות. בנוסף, היא דור שלישי לפעילות פילנתרופית: סבתה טאה, אמו של אביה, הייתה מייסדת חוגי הבית של ויצו וקארן עצמה העבירה סדנאות העצמה לנשים מוכות.
חזרה לאפריל 2018. אחרי שחזרה גילרמן מבדיקות מקיפות, התקשר אליה הרופא שלה. "הוא אמר שהתגלו כמה גושים על בלוטת התריס וקשריות בבלוטת הלימפה עם גושים נוספים ושצריך לעשות ביופסיה. נזכרתי שגיסתי הייתה לפני חמש שנים אצל מתקשרת באנגליה, שאמרה לה: 'יש למישהו במשפחה סרטן בגרון'. היא שלחה את אמא שלה לכל הבדיקות האפשריות ולרגע לא חשבה שזו אני. גם אני, אגב, הייתי אצל מישהו לפני ארבע שנים שאמר לי לבדוק את הבלוטה בגרון, אבל לא הרגשתי שזה קשור אליי".
התשובות מהביופסיה היו חד־משמעיות: סרטן בבלוטת התריס עם גרורות לבלוטת הלימפה. "אנשים קוראים לו 'השפעת של הסרטן' ואומרים ש'אם כבר צריך לקבל סרטן, שזה יהיה הסוג'. אני שונאת את המשפטים האלה. סרטן זה סרטן זה סרטן. מבחינתי, הגילוי היה מאוד מפתיע. אין לי סרטן במשפחה, טפו חמסה, ואני לא באיזו קבוצת סיכון".
איך סיפרת להורייך?
"דודי הודיע להם טלפונית ומיד הלכנו אליהם. אבא שלי היה בהלם ובקושי דיבר. אמא שלי התייפחה ולא הפסיקה לומר 'לא. לא. לא'. מעולם לא ראיתי אותם כך. אחר כך כולנו התעשתנו. הם אמרו שלא אדאג, ושמה שלא יהיה אנחנו ננצח את המחלה ונחגוג את היום שאחרי. ניגבנו את הדמעות והלכנו למסעדה. ידענו שמצפה לנו מסע ושנעבור אותו הכי טוב שאפשר. באותו ערב יצאתי עם דודי לאירוע. דבקתי באופטימיות. המשכתי לחיות את החיים ולא נתתי לפחד לנהל אותי. אני מאמינה בזה ומגדלת גם את ילדיי לחשיבה חיובית ולראש מורם. הקרדיט על זה שייך להורים שלי, שתמיד בנו לי ביטחון עצמי. פעם הצגתי בתערוכה ואת הצילום שלי שמו בחדר צדדי. אותי זה עצבן שהוא לא בחלל המרכזי, וההורים שלי אמרו: 'איזה יופי שכדי לראות את העבודה שלך צריך לבוא לחדר הזה במיוחד והוא מקבל את תשומת הלב האישית'. אם לאחרים היו כמה צילומים בתערוכה ולי רק אחד, ההורים אמרו: 'זה מה שמייחד אותך, צילום אחד, שלא הולך לאיבוד בתערוכה'. הם ידעו מה לומר לי כדי לחזק אותי".
כחודש מרגע הגילוי, נכנסה גילרמן לניתוח להוצאת הגידול מבלוטת התריס, כשדודי והוריה מחכים מחוץ לחדר הניתוח. אחרי שעתיים וחצי הרופא יצא. "הוא אמר להם שהוא מצטער, אבל הוא צריך לפחות עוד שעתיים ניתוח. 'יש לנו התפשטות לבלוטות הלימפה. זה היה אמור להיות ניתוח מקומי והוא הפך לניתוח אזורי. אני צריך להסיר רקמה של 27 בלוטות לימפה', אמר".
איך נראו הימים שאחרי הניתוח?
"אחרי הניתוח ההבנה נפלה לי בבום. הרגשתי שנפגע המשאב הכי חזק שלי, מצב הרוח. לפני הניתוח אמרתי לעצמי: 'לא נורא, יוציאו הכל, זו רק בלוטת התריס, וזה תכף יהיה מאחוריי'. ואז התברר שזה לא בדיוק כך. אחרי הניתוח המאסיבי עוד הייתי צריכה לעבור טיפולים רדיואקטיביים, שאמורים לחסל תאים סרטניים מיקרוסקופיים שאולי נותרו לאחר הניתוח והיה לא קל".
ואז הסרטן חזר
זה לא הסוף. כמעט שנה לאחר הניתוח הראשון, באפריל 2019, לאחר בדיקות אולטרסאונד צוואר, בדיקות דם ופט־סיטי, גילתה קארן גילרמן שהסרטן שלה חזר ושצריך ניתוח נוסף. "זו הייתה הודעה מאוד מאכזבת ומצערת", היא אומרת. "היה לי קשה מאוד וכל כך רציתי כבר שקט ומרגוע. ידעתי שסרטן יכול לחזור ואני עדיין יודעת זאת ונמצאת במעקב רפואי, אבל לא ציפיתי שזה יחזור אחרי שנה בלבד. עוד לא התאוששתי מהניתוח הראשון וכבר ניתוח נוסף. התעליתי על עצמי, נסעתי עם דודי לחופשות מרובות וחגגתי יומולדת 49 עם חברותיי בביתי החדש עם דודי והמשפחה. ביום ההולדת בישרתי על הניתוח הנוסף בגרון חנוק ודמעות, אבל בחיוך של אופטימיות. עברתי את הניתוח בפיג'מת סאטן לבנה יפה וייצוגית ולא בפיג׳מת בית חולים. חודש אחרי הניתוח, טסתי עם דודי לקוסטה־ריקה ופגשנו שם את הבן שלו. נסיעת אקסטרים. עשיתי את גלישת האומגה המפורסמת של המקום. רציתי לחיות את החיים ואת הרגע, והרגשתי מעל הכל, תרתי משמע - מעל היערות ומעל המחלה".
לפני יותר מעשור תיעדה גילרמן בסדרת צילומים מרגשת את תהליך החלמתה של חברה טובה מסרטן. הצילומים הוצגו בתערוכה בסינמטק בתל־אביב, ומכספי מכירתם הוקמה בבית החולים "קפלן" מחלקה לייצור פיאות - פרויקט פל"א, פיאה לכל אישה. "בלי כל קשר, שנתיים לפני הצילומים ההם החלטתי שאני תורמת את השיער שלי לנשים חולות", דומעת גילרמן, "היה לי שיער ארוך, הלכתי ל'עזר מציון'. גזרו לי את השיער והיה לי קארה קצר. הייתי לגמרי רחוקה מהמחלה באותם ימים. מדהים איך דברים מתגלגלים בחיים".
ספרי על ההחלטה לצלם את עצמך במהלך תקופת המחלה.
"אחרי הניתוח הגיעה אליי עובדת סוציאלית מקסימה לבית החולים ואמרה לי: 'את תמיד מצלמת החוצה, אנשים, נופים, סיטואציות, אני רוצה שפעם אחת תצלמי פנימה. עצמי עיניים, קחי מצלמה לתוכך ותגידי לי מה את רואה'".
ומה ראית?
"אחד הצילומים הראשונים היה לאחר הניתוח, כשעוד לא קמתי מהמיטה למראה. הייתי לבד בחדר וזה היה סלפי כדי להבין מה בעצם עשו לי, צילמתי את החתך עם התפרים בצוואר והנקזים ולאחר מכן פרצתי בבכי של כעס, כאב ופחד מהמחלה. כל כך נדהמתי מעוצמת החרדה שלא אופיינית לי, אז גם את הפנים הכואבות עם הדמעות תיעדתי בצילום. לא כל התמונות פוטוגניות. יש תמונות לא קלות להכלה. יש תמונות הומוריסטיות פרטיות, כמו צילום לפני מקלחת עם חלוק בית חולים והנקזים תלויים על הצוואר באופן מוזר. עדיין לא חשפתי את התמונות הכואבות שלא מאפיינות את האופי החזק שלי, אולי בעתיד".
היית רק כמה חודשים עם דודי כשחלית. איך שורדים זוגיות טרייה במצב כזה?
"היו פעמים שאמרתי לו: 'למה אתה צריך עכשיו את ההתמודדות הזו? מה אתה צריך את זה?' הייתי כל כך משוסעת בגוף, אבל הוא תמיד נתן לי להרגיש אישה. הרופא או ההורים שלי, שהיו נכנסים לחדר שלי בבית החולים, היו מוצאים אותנו יחד באותה מיטה. כשהייתי בבידוד, אסור היה לבוא איתי במגע, כי הקרנתי חומר רדיואקטיבי והייתי סכנה לציבור. דודי לא עמד במרחק. הוא היה מגיע ונכנס לחדר, שומר על מרחק מסוים ויושב מולי. הוא ראה אותי בחולשתי, חשב שאני גיבורת־על ונחשקת גם עם התפרים והצלקת. אחרי כל בדיקה ובשורה היינו נוסעים לחו"ל כדי להתנתק מהעולם, להתחבק ולהתחזק. שתינו יין, ראינו ים ושקיעות".
בעיצומה של התקופה המאתגרת, בחרתם לאחד כתובות, דודי ואת, עם חמשת ילדיכם.
"זה לא פשוט לילדים שההורים בוחרים להתגרש ולבנות משפחה מחודשת. יש לנו פה ארבעה בנים בבית, שניים שלי ושניים של דודי (בני 23 ו־17), ויש לדודי גם בת סטודנטית מצטיינת, שלומדת משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הכתבנו להם מציאות חדשה עם מגורים משותפים, עם הורים חדשים ונהלים של סדר, ניקיון ומשמעת. הם עוברים שיעור חשוב לחיים. זה מצב מאתגר, אך הוכחנו לילדים שגם בתקופות משבר, אפשר לייצר זוגיות ואהבה. שנינו לא האמנו שנתחתן שוב. המון נשים גם לא עוברות לגור שוב עם בן הזוג, הן אומרות, 'לא מספיק לי שני ילדים שלי, אני צריכה גם לבשל ולעשות כביסה לשניים נוספים ולחיות עם מישהו חדש בבית, עד שהשתחררתי מההערות של הבעל הקודם?' זה לא פשוט, אבל זה שווה".
ביולי האחרון, לאחר שגילרמן קיבלה לראשונה תוצאות בדיקה תקינות, היא טסה עם בן זוגה לחופשה רומנטית בסנטוריני, שם קיבלה הצעת נישואים מרגשת. ב־22 באוקטובר נישאו השניים בחתונה עם 300 איש, מצומצמת במונחים של גילרמן עתירת הקשרים. 200 היו אורחים שלה, 100 של החתן: "התחתנתי עם מרוקאי שהביא פחות אנשים ממני", היא צוחקת. בקהל לא נותרה עין אחת יבשה, כשקארן הובלה לחופה על ידי שני בניה. חלק מהסרטונים עלו באותו הערב לפייסבוק והפכו את האירוע לוויראלי מבלי שהצופים יודעים על הדרמה מאחורי הקלעים והשמלה הלבנה. גלעד קלטר, שחקן תיאטרון "גשר", הנחה את הטקס החילוני. לא הייתה הינומה ולא שבירת כוס. השיר "את מתאימה לי" של שלום חנוך ליווה אותם לחופה.
"עברתי תהליך רוחני"
"המעמד היה מאוד מרגש", היא משחזרת, "כל מי שהיה בחתונה ידע על המחלה שלי. במדורי החברה כתבו, 'חתונה מצומצמת יחסית', והיא באמת הייתה קטנה יחסית לקשרים שלי ושל המשפחה. הזמנתי את האנשים שהכירו את דודי וידעו על המחלה, ההורים שלי הזמינו שמונה זוגות, וכל ילד הביא כמה חברים".
שני בנייך ליוו אותך לחופה. שלושת ילדיו של דודי ליוו אותו.
"היה ברור שהם ילוו אותנו. הם כתבו לנו ברכה מרגשת ומסגרו אותה. אבא שלי בירך, ולראשונה בחייו הוא קרא מהדף. הוא לעולם לא קורא מהדף, לא באו"ם ולא בלשכת המסחר או בעסקים, הוא תמיד מדבר מהלב, הוא פשוט הרגיש שלא יעמוד בהתרגשות".
יומיים אחרי החתונה, טסו לניו־יורק ולאס־וגאס לירח דבש, ושם הציע אסרף לאשתו הטרייה להינשא שוב ב־THE CHAPEL בלאס־וגאס, המקום שבו התחתן גם אלביס פרסלי. "דודי הוא פצצת אנרגיה שאוהב לרקוד ולבלות. חיתן אותנו סוג של כומר, הכל היה היתולי, יש מוזיקה ואין אורחים".
איזו תובנה הבאת איתך לנישואייך השניים?
"להורים שלי יש זוגיות שהיא מודל לחיקוי. הם יותר מ־50 שנה ביחד, מגיל 16 עם אהבה ותשוקה שמעוררות השראה. אני היום 'מתחרה' בהורים שלי בזוגיות החדשה שלי ומקווה שאצליח כמוהם. אנחנו זוג רומנטי, מתגעגעים גם כשהוא יושב ועובד במרתף. יש בקשר שלנו בדיוק מה שחיפשתי, עניין ותשוקה".
קארן גילרמן רוצה היום לחזור לשגרה שלמדה להעריך. היא יוצאת לשחות, עושה הליכות, מפנקת את עצמה בעיסויים ומטפלת בילדים. "נותר לי בעיקר לרזות את מה שעליתי בטיפולים", היא צוחקת, "לשמוח בחלקי, ליהנות מהרגע ולקוות לטוב. עברתי תהליך רוחני שגם הרופאים הבחינו כמה הוא עזר לי, ולמדתי להפסיק לרצות את העולם. הגעתי למקומות עמוקים בתוכי, שמעולם לא הכרתי בהם. למשל, העובדה שאני לא מתעמתת ולא תמיד עומדת על שלי, ומאוד השתפרתי (צוחקת). בעבר קרה לי שמישהו רצה שאעבוד בשבילו חינם והסכמתי בתסכול, למרות שהיה מדובר בגופים עתירי תקציב, שלא היה להם תקציב במקרה שלי. זה סיפור חיי".
למה בחרת לשתף במחלתך דווקא עכשיו?
"החשיפה לא קלה לי, אבל אם כבר חוויתי קושי, אני רוצה להעביר מסר לנשים אחרות, בין אם אלה נשים שמתמודדות עם מחלה או שמתגרשות. גם אני בגירושיי ראיתי תחילה כישלון ועברתי דרך שגרמה לי להבין שזה לא כישלון אלא העזה. אני רוצה לשלוח מסר של אופטימיות ותקווה, להמשיך בחיים וללכת בעקבות הלב".
איך את מרגישה היום?
"אני נאחזת בתוצאות הטובות, אבל לא נאיבית ויודעת שהכל יכול להיות. אני חיה מיום ליום עם האופטימיות והתקווה. אגב, מעולם לא האמנתי לאנשים כמו אריאן לב, ובסוף זה הציל אותי".
אילו יחסים יש לך עם הצלקת שנותרה בגרון שלך?
"מישהי אמרה לי שלא סתם הצלקת שלי כל כך פרונטלית. אני כנראה חייבת להוציא החוצה את המסר. יש משהו קשה בזה שהצלקת חשופה, וזה סימן שאני צריכה לדבר על זה".
