נפצעה קשה ואיבדה בת בתאונה: ידעתי שאשמע שוב את המילה אמא

רותם שבתאי עברה תאונת דרכים קשה, שבה נהרגה בתה התינוקת. אחרי שהחלימה ילדה שני ילדים למרות המלצות הרופאים, וחזרה לבית לוינשטיין להעניק כוח לאחרים

רותם שבתאי. "אחרי כל פעילות בהתנדבות או הרצאה אני מסתכלת לשמיים, שואלת: 'את גאה בי?' ומרגישה הקלה" (צילום: גיל נחושתן)
רותם שבתאי. "אחרי כל פעילות בהתנדבות או הרצאה אני מסתכלת לשמיים, שואלת: 'את גאה בי?' ומרגישה הקלה" (צילום: גיל נחושתן)

רותם שבתאי (42) הייתה באמצע שיקום בבית לוינשטיין כששמעה משפט שהפך למוטו שלה. "זה היה כשגבר צעיר ללא גפיים תחתונות שאל אותי מה שלומי", היא מספרת. "אמרתי לו שבחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא אמר: תפסיקי לדקלם משפטים. תסתכלי על חצי הכוס הריקה ותשאפי למלא אותה. המשפט הזה מלווה אותי מאז בכל דבר שאני עושה".

 

14 שנה חלפו מאז שרותם נפצעה אנושות בתאונת דרכים שבה איבדה את בתה ליאור, שהייתה בת שנה וחמישה חודשים. מאז הצליחה למלא שוב ושוב את חצי הכוס: הביאה לעולם שני ילדים כנגד כל הסיכויים (כיום בני 12 ו־10.5), עברה ניתוחים קשים והתמודדה עם פרידה מבעלה ואבי ילדיה. "הבטחתי לליאור שלי שהבית שהקמנו ימשיך הלאה, שאשמע שוב את המילה אמא. ידעתי שאם לא יהיה המשך לליאור, היא באמת תהיה מתה. מהמקום הכי נמוך בחרתי לחיות עם עין בוכה ועין צוחקת".

 

 האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

את המסר הזה היא מעבירה היום בהרצאה שלה, המגוללת את סיפור חייה. בין היתר חזרה גם לבית לוינשטיין כמתנדבת, וגם כמרצה שרוצה לטעת תקווה במאזיניה. "לקח לי המון זמן עד שהעזתי לשתף, לספר את הסיפור בקול", היא אומרת. "כשתינוק נפטר בגיל כזה אפילו אזכרה לא עושים. חזרתי ממקום של נתינה, ואחרי כל פעילות בהתנדבות או הרצאה אני מסתכלת לשמיים, שואלת: 'את גאה בי?' ומרגישה הקלה".

 

רציתי לצעוק ולא הצלחתי

קיץ 2005. "היינו זוג צעיר, הורים לתינוקת מקסימה. עבדתי בבנק מזרחי טפחות, שם אני עובדת עד היום כמנהלת לקוחות. ב־24 באוגוסט חגגתי יום הולדת, ויומיים אחר כך, ביום שישי, תכננו לחגוג עם זוג חברים בצימר בראש־פינה. יצאנו בצהריים מהבית בחדרה, שם אני גרה עד היום, ובדרך צפונה עצרנו אצל ההורים. השארתי אצלם עוגה שקיבלתי ליום ההולדת, עציץ ותמונה ממוסגרת של ליאור שצולמה שבוע לפני כן. בדיעבד כאילו אפשרתי להם להיפרד ממנה".

 

בעלה נהג, והיא זוכרת שכשעברו את עפולה ליאור נרדמה, והיא, שבדרך כלל אינה נרדמת בנסיעות, עצמה עיניים. "הדבר הבא שאני זוכרת זה קולות ניסור וקריאות של 'תחזיקי מעמד'. הייתי בהכרה לסירוגין, הבנתי שקרה משהו, שמעתי שאומרים 'אנחנו כבר מחלצים אותך, אל תדאגי'. אחר כך שמעתי את המחלצים אומרים 'היא שוב איבדה הכרה'. אני שומעת אותם ורוצה להגיד 'אני כאן', מנסה לצעוק 'ליאור', והשפתיים לא זזות, לא יוצא קול. נשמה שכלואה בגוף בלי יכולת לזוז".

"אני זוכרת את עצמי פותחת עיניים מטשטוש עמוק של חומרי הרדמה. אבא שלי ניגש אליי ואמר 'הייתה תאונה קשה', שתק ונתן לבעלי לומר את הנורא מכל: 'ליאורי איננה'"

 

לבית החולים "העמק" הסמוך למקום התאונה (שהתרחשה סמוך לכפר תבור), פונתה במצב אנוש, "נפצעתי קשה בבטן בגלל חגורת הבטיחות, היו לי שברים בכל הגוף. הוכנסתי מיד לחדר ניתוח, ומשם הועברתי לטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת, בתקווה שאשרוד את הלילה. שלושה ימים אחרי כן הפסיקו את ההרדמה ובישרו לי שליאור איננה".

 

מי בישר?

"ההורים שלי מספרים שעשיתי בידיים תנועה של ערסול תינוק עוד לפני שהתעוררתי. הם חששו להתקרב שלא אתעורר פתאום ואשאל מה קרה לה. אני זוכרת את עצמי פותחת עיניים מטשטוש עמוק של חומרי הרדמה. אבא שלי ניגש אליי ואמר 'הייתה תאונה קשה', שתק ונתן לבעלי לומר את הנורא מכל: 'ליאורי איננה'".

 

איך הגבת?

"ירדו לי דמעות, הושטתי יד לבעלי ולחצתי אותה חזק. אבא סיפר שהם תכף יוצאים ללוויה. כולם בכו סביבי, הדופק שלי עלה והרופא הודיע שצריך לחזור ולהרדים אותי. אחרי שלושה ימים שוב התחילו להוריד את חומרי ההרדמה, ומטיפול נמרץ עברתי למחלקה כירורגית. אני זוכרת כאבי תופת גם בגוף וגם בלב, אבל בשלב זה הידיעה עוד לא חלחלה. שבועיים אחרי כן עברתי לאשפוז בבית לוינשטיין, ושם הייתי צמודה כל היום לאלבום של ליאור. התחושה הייתה של חור שחור".

 

מתי התחלת לשאול על התאונה?

"לא שאלתי. זה שלב של הישרדות. הדבר היחיד ששאלתי זה במה התנגשנו. סיפרו לי שהתאונה הייתה חזיתית ועניין אותי לדעת אם אנשים מהרכב שמולנו נפגעו. כשהבנתי שטופלו ושוחררו באותו יום, נרגעתי".

"אני זוכרת שהלום קרב שהיה מאושפז אמר לי: 'יש לי שתי בנות ואני לא יכול לתאר לעצמי מה זה לאבד ילד. תסבירי לי'. אמרתי:  'לאבד ילד זה להרגיש שהקרקע נשמטת מתחתיך ואתה רק צונח וצונח'. שנינו בכינו"

 

במשך חודשים ארוכים, כשהיא מוקפת בבני משפחה, למדה לקום מהמיטה ולשוב ללכת. "הבנתי שאני חייבת לצאת הביתה מהר, חייבת לחזור לבעלי וחייבת לחזור להיות אמא. זה הבשיל בתוכי גם אם לא אמרתי את זה בפני עצמי, כי הייתי בטירוף של שכול וצער. במבט לאחור המטרה הזו היא שהצילה לי את החיים. לפני כל פיזיותרפיה הייתי לוקחת כמות של אופטלגין כדי שאוכל למתוח כמה שיותר את הכאב. אני זוכרת שהלום קרב שהיה מאושפז אמר לי: 'יש לי שתי בנות ואני לא יכול לתאר לעצמי מה זה לאבד ילד. תסבירי לי'. אמרתי: 'לאבד הורה זה כאילו הגג נשמט מעליך, זה עצוב, קר ואין תחושת ביטחון, אבל עדיין ארבעת קירות הבית קיימים. לאבד ילד זה להרגיש שהקרקע נשמטת מתחתיך ואתה רק צונח וצונח'. שנינו בכינו".

 

כעבור חצי שנה שוחררה מבית לוינשטיין. "כשהשתחררתי מהאשפוז הצלחתי לעלות מדרגה וללכת עם קביים. אמרו שאני נס רפואי. אחרי שלושה חודשים נוספים של אשפוז יום, חזרתי לעבודה. ידעתי שבבית אני אפול, בעבודה שאבתי כוחות".

 

ואיך התמודדת עם הכאב שבלב?

"הציעו לי לקבל טיפול פסיכולוגי בקהילה וסירבתי. הכאב היה ביני לביני. עם חברים היה לי קשה באותה תקופה, כי לכולם היה מבט של 'מה אגיד עכשיו ואיך אנחם', מלבד מירה, חברתי הקרובה שאיתה חלקתי את הכאב. ביני ובין בעלי זה היה כמו פיל שנמצא בחדר. הלכתי והסתגרתי, כל אחד היה בכאב האישי שלו".

 

דיווח ב"ידיעות אחרונות" על התאונה הקשה  (צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
    דיווח ב"ידיעות אחרונות" על התאונה הקשה (צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

     

     

    ניתוח מסוכן מיד אחרי הלידה

    שנה וחודשיים אחרי התאונה נכנסה להיריון. "שמחתי, אבל הרגשות היו מעורבים. כשסיפרתי לבעלי שנינו בכינו. מצד אחד, רציתי לשמוע שוב את המילה אמא ולהמשיך את הבית שהבטחתי בלבי לליאור שלא יישבר. מצד שני, אם אני ממשיכה, זה אומר ששכחתי? אני חיה ונושמת והיא לא. היה בי רצון שתהיה לי בת כמה שיותר דומה לליאור, אבל כשגיליתי שזה בן זו הייתה הקלה".

    כשסיפרתי לבעלי  שאני בהריון שנינו בכינו. מצד אחד, רציתי לשמוע שוב את המילה אמא. מצד שני, אם אני ממשיכה, זה אומר ששכחתי? אני חיה ונושמת והיא לא"

     

    איך עבר ההיריון?

    "קשה, היו לי כאבים איומים בגלל הפציעה בבטן. עוד לפני ההיריון שמו לי רשת שתחזיק את השרירים. ליאור נולדה בקיסרי וגם הבן שלי נולד בקיסרי. כשהגעתי לניתוח הציעו לי לעשות קשירת חצוצרות, אמרו שאסור לי להיכנס שוב להיריון. לא הסכמתי, היה לי ברור שיהיה לי עוד ילד". לידת הבן בקיץ 2007, היא מספרת, הכניסה שמחה עצומה הביתה. "לא רק לי, גם לאבא שלו. בכינו מהתרגשות. בדיעבד אני יודעת שהמטרה להביא ילד לעולם היא שהצילה אותי וגרמה לי לשרוד. ועם זאת, כשחזרנו לשגרה, התמימות שהייתה לא חזרה. ידענו שהילד לא הגיע לרפא אלא להמשיך את מה שהתחלנו, אבל כבר לא היינו אותו זוג צעיר, חווינו שבר קשה מאוד".

     

    כחצי שנה אחרי הלידה נכנסה שוב להיריון. "לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים עוד ילד, וידעתי שאני חייבת כמה שיותר מהר להיכנס להיריון נוסף, כי הזמן משחק נגדי. הבטן הייתה במצב לא טוב. מרגע ששמעו דופק התחלתי לסבול מכאבי תופת, הגעתי למצב של התעלפויות בבית מעוצמת הכאב ונכנסתי מיד לשמירת היריון. בשבוע 20 רצו להפסיק את ההיריון מחשש ששתינו לא נשרוד. לא היה שום דבר שהגן על הרחם, בגלל הפגיעה בבטן".

     

    מה עשית?

    "הייתי בבדיקה הזו לבד והשארתי את זה ביני לביני. הודעתי להם שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליהם. ברחתי מיד מבית החולים, ידעתי שבהיריון הזה לא נוגעים, וכשחזרו אליי התחמקתי.

    "חודש לפני הלידה יצרתי קשר עם בית החולים. כינסו ועדה שכללה רופאים ממחלקות נשים וכירורגים, ויחד חשבו איך ליילד אותי. ידעתי שאחרי הלידה אהיה חייבת לעבור ניתוח בטן. התכנון היה ליילד ולנתח באותו מעמד, והיה סיכון גדול שלא אעבור את הניתוח".

     

    פחדת?

    "לא התעסקתי בזה. הייתי חדורת מטרה להוציא את הילדה לאוויר העולם. לכן לא סיפרתי לאיש על הסיכון הכרוך, כדי שלא יורידו אותי מזה. ביקשתי רק לראות אותה לפני שמרדימים אותי לניתוח השני, כי ידעתי שלא בטוח שאצא ממנו בחיים. כשהוציאו אותה וירדו לי דמעות, ביקשתי ממנה סליחה למקרה שלא אצא, בלב ביקשתי סליחה גם מהבן שלי.

    "הלידה הייתה בשבוע 35. כשהוציאו אותה מהבטן אחד הרופאים אמר: 'מזל טוב, אנחנו ממשיכים'. כעבור 11 שעות בחדר התאוששות פקחתי עיניים. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: 'אני חיה, אני אראה את הילדים שלי. הצלחתי. ניצחתי'"

    "עוד לפני האשפוז השארתי מכתבים למקרה שלא אשרוד את הניתוח. כתבתי להורים שלי ולבעלי. לבן שלי כתבתי שאני מצטערת שסיכנתי את עצמי ושאני עושה את זה כדי שלא יהיה לבד. וכמובן, כתבתי גם לה שאני מבקשת סליחה ושאם לא אצא, שלא תיקח את זה על כתפיה להמשך החיים. זו הייתה הבחירה שלי. השארתי את המכתבים בחדר הארונות, במקום שידעתי שימצאו אותם רק אם אני לא אקום.

    "הלידה הייתה בשבוע 35. כשהוציאו אותה מהבטן אחד הרופאים אמר: 'מזל טוב, אנחנו ממשיכים'. כעבור 11 שעות בחדר התאוששות פקחתי עיניים. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: 'אני חיה, אני אראה את הילדים שלי. הצלחתי. ניצחתי'. השתחררתי מבית החולים ב־19 במרץ 2009, בדיוק בתאריך שבו ליאור נולדה".

     

    מאז עברה עוד חמישה ניתוחי בטן, האחרון שבהם לפני שמונה שנים. "כל אשפוז גורם לטראומה להיות נוכחת בשיא עוצמתה, אני מקווה שלא אעבור ניתוח נוסף".

     

    "בשבוע 20 רצו להפסיק את ההיריון מחשש ששתינו לא נשרוד. לא היה שום דבר שהגן על הרחם, בגלל הפגיעה בבטן" (צילום: גיל נחושתן)
      "בשבוע 20 רצו להפסיק את ההיריון מחשש ששתינו לא נשרוד. לא היה שום דבר שהגן על הרחם, בגלל הפגיעה בבטן"(צילום: גיל נחושתן)

       

      "איך אתמודד כשמתפרק לי הבית?"

      אחרי לידת הבת, כשחשבה שהצליחה לייצב את הבית שבנתה, הגיע משבר בחיי הנישואים. "זה היה שבר ועצב גדול, כל מה שנלחמתי עליו, הגרעין המשפחתי שהבטחתי, לא הצליח להתקיים. כל הזמן מלמלתי לעצמי: 'נלקח לי השקט, איך אתמודד עם נכות קבועה של 80 אחוז, כאבים חוזרים ונשנים, ילד בן שנה ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים, כשמתפרק לי הבית? סוף העולם הגיע שוב'. התגרשנו, בלי ויכוחים, הכל נעשה בהסכמה, בלי בתי משפט".

       

      אתם בקשר כיום?

      "כן, בטח. הוא אבא מאוד נוכח ומשמעותי".

      "קשה לראות את הכאב של בן הזוג כשאתה שקוע בכאב שקורע אותך. אבל גם בבית שחווה אובדן חייבים לא להיות מכונסים בכאב של עצמנו, כי אז המרחק ילך ויגדל"

       

      את חושבת שאובדן מוביל לפגיעה בזוגיות?

      "לא בהכרח, אבל הוא משפיע. קשה לראות את הכאב של האחר כשאתה שקוע בכאב שקורע אותך. גם בבית שחווה אובדן חייבים להכיל אחד את השני, לא להיות מכונסים בכאב של עצמנו, כי אז המרחק ילך ויגדל. והכי חשוב לא להאשים. היינו חברים ארבע שנים ונשואים ארבע שנים, אבל שגרה לא מכינה אותך להתמודדות עם שבר כזה".

       

      הייתה לך זוגיות מאז?

      "כן, במשך שלוש שנים, אבל עד שזה קרה לקח זמן".

       

      למרות כל הקשיים, היה לה חשוב להפוך את ביתה למקום שמח. "לא פיזרתי תמונות של ליאור בבית כדי שהילדים לא יגדלו לתוך העצב, בבית יש תמונה שלה רק בחדר הארונות, שם אני מתבודדת איתה כשאני מרגישה צורך. אני אומרת לעצמי שליאור תמיד לצדי, היא לא מאחור כי הזמן לא משכיח, והיא גם לא תהיה לפניי, כי אז השכול שולט ואני רוצה לתת לילדים בית שמח ונורמלי".

       

      מתי סיפרת עליה לילדים?

      "כשהבן שלי היה בן ארבע אמרתי לו שאני רוצה להראות לו משהו, והוא אמר: 'את לוקחת אותי לראות את התמונה שתלויה בחדר של הבגדים שלך'. סיפרתי לו שזו אחותו ושהיא כרגע בשמיים. בהמשך הראיתי גם לבת שלי".

       

      איך הם הגיבו?

      "בהתחלה הם היו עצובים שלא זכו להכיר אותה. הם שואלים שאלות ואני מדברת חופשי. במסגרת שיעורי אמנות בבית הספר, הבת שלי התבקשה להכניס לקופסה זיכרון ילדות. היא הכניסה לקופסה תמונות של ליאור, שמה פרפר מבד, פרפר זו המילה הראשונה שליאור אמרה, וכתבה: 'לליאורי, אני אוהבת אותך, ולמרות שלא ראיתי והכרתי אותך, אני יודעת שהיית ילדה מדהימה וחמודה'. היום שניהם יודעים שכל אחד מהם מיוחד, הם לא תחליף, אבל הם החזירו לי את המשמעות כאמא".

       

      האחות שלא הכירה את ליאור הכינה בשיעור אמנות קופסה עם תמונתה (צילום: אלבום פרטי)
        האחות שלא הכירה את ליאור הכינה בשיעור אמנות קופסה עם תמונתה(צילום: אלבום פרטי)

         

        "הבנתי מהי שמחת הנתינה"

        כעשור אחרי התאונה הבינה שהיא רוצה להעניק מעצמה לאחרים, והתחילה להתנדב בבית לוינשטיין. "ניסיתי לחשוב מה היה חסר לי כשהייתי שם. לי היה חסר שיבוא מישהו שיגיד: גם אני הייתי כאן ושרדתי. בפעם הראשונה שהייתי שם, לפני ארבע שנים, גייסתי תרומות ל־400 משלוחי מנות, לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, נעלתי נעלי עקב והתאפרתי, ומכל אחד שניגשתי אליו ביקשתי חיוך. אמרו לי בציניות: לא ראית את השלט בכניסה? 'בית לוינשטיין - מקום ללא חיוכים'. חייכתי ואמרתי: יש חיוכים. אני יצאתי מכאן. בסוף הערב ההוא הבנתי שאנשים שואבים כוח מהסיפור שלי. במחלקה הנוירולוגית שכב בחור צעיר שעבר שבץ מוחי, ארבעה חודשים היה מאושפז ולא הוציא מילה מלבד הגאים. אחרי שעה שבה הייתי שם הוא עשה עם היד סימן 'תמתיני רגע' וביקש מדודה שלו לצלם את שנינו, שם יד על הכתף שלי ושר 'אני ואתה נשנה את העולם'. הצטמררתי. זה היה הלילה הראשון אחרי התאונה שהרגשתי אושר טהור, הגעתי חזרה הביתה וקפצתי משמחה. הבנתי מהי שמחת הנתינה.

         

        "ההרצאה שלי נקראת 'מקימי מעפר דל', ואחרי ההרצאה הראשונה התגובות היו כל כך מחבקות, שידעתי שבחרתי נכון. יש בי רצון לתת תקווה. אני מבקשת שאנשים יֵדעו שגם כשנראה שיש חושך מטורף, אפלה, עוד תגיע קרן אור. צריך לפתוח חרך ולאפשר לאור להיכנס".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד