נועה ירון: "הבנות שלי הן מלכות ובלעדיהן אני לא יודעת איפה הייתי"

כאשר עלתה ההצעה להתראיין לכתבת שער ב"לאשה" עם שלוש בנותיה, נועה ירון־דיין עצרה רגע להתבוננות וחשיבה. היא חששה מביקורת ציבורית חריפה ומטוקבקים נזעמים. הפתרון הגיע לבסוף מבנותיה עצמן, שרה (23), מרים (17 וחצי) ואֹדל (15). הן רצו להצטלם, לדבר ולהציג את הזווית שלהן לסיפור הגירושים של הוריהן המפורסמים, שמככב בשבועות האחרונים בסדרה "יס מן" (המשודרת ב-yes), ולמשבר האמונה של אביהן, יובל דיין, שחזר בשאלה ועזב את הבית.

"אני בהתחלה לא רציתי, כי אמרתי: 'הן ילדות, מה הן צריכות להתראיין ולהצטלם, ואת אישה דתייה, מה את שמה את הבנות שלך ב'לאשה'?", משחזרת ירון־דיין, "אבל שרה'לה אמרה: 'עכשיו את עוצרת?' יובל ואני רוצים להיות השראה לזוגות אחרים שנפרדים, וגם הן בתוך המשחק".

בגיל 47 נועה אם לשבעה. שרה, בתה הבכורה, היא צלמת, שלאחרונה עברה אל לופט רמת־גני המשמש לה סטודיו. בגיל 17 החליטה שהיא רוצה תעודת בגרות, עברה מהמסגרת החרדית לממלכתית, השלימה בשנה אחת את כל חומר הלימוד וסיימה לימודי צילום בבית הספר של רון קדמי. ב־2014 נישאה והתגוררה עם בעלה בנחלים, והתגרשה אחרי שלוש שנים. שני הבנים שנולדו אחריה, נחמן (21) ונתן (19), הם חיילים קרביים. מרים, הבת הרביעית, לומדת באולפנה לאמנויות בגבעת וושינגטון (מגמת מחול) בתנאי פנימייה, ומגיעה הביתה פעמיים בשבוע ובשבתות. בבית חיים הבת החמישית, אֹדל, תלמידה במגמת תקשורת ב"אורט" ושני אחיה הצעירים, דוד (13) והלל (תשע וחצי).

נועה והגרוש יובל. "יובל ואני רוצים להיות השראה לזוגות אחרים שנפרדים, וגם הן בתוך המשחק"(צילום: פיני סילוק)

בקיץ 2016 עזבה ירון־דיין את היישוב החרדי בית־שמש מבלי להביט לאחור. אין בה געגוע אל מוסדות החינוך שסירבו לקבל באהבה את ילדיה. כשבעלה יובל דיין, מרצה כריזמטי שהחזיר מאות ישראלים בתשובה, עזב את הבית, אף אחד לא ידע. "בזמן אמת, כשהיינו בתוך המשבר, אף מצלמה לא נכנסה ולא עניתי לעיתונאים שנתיים בשום נושא", היא אומרת.

"כשהגיעה ההצעה לעשות את הסדרה הזו, היינו לכאורה אחרי המשבר", מגלה ירון־דיין, "רק שהייתה לנו בעיה, אף אחד לא ידע. כשאישה מתגרשת היא מעלה פוסט לפייסבוק, ולי לא היה הרגע הזה. אני שמתי את כל המניות שלי על משפחתיות, איך יכול להיות שזה הגיע עד אליי? אני? גרושה? זה מאוד מביך. מה, הוא חזר בשאלה? הוא יוצא עם בחורה צעירה? זנח אותך? התרסקת? כל ענני הלחישות שאני שומעת מאחורי הגב, שיש בהן אמת אבל הן לא כל האמת. החלום שלי היה לעלות על במה ולפתוח את הערב במשפט: 'שלום, אני נועה ירון־דיין ובגיל 45 התפרקו לי החיים, ותנו לי לספר לכן איך מתוך שבר בנאדם יכול לפרוח'. לפני שנה מצב כזה היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. אין מה לעשות, אישה דתייה תרגיש כישלון במצב כזה, כי המודל הזוגי הוא קדוש ואלוקי".

שרה: "כאילו הנישואים הם המטרה. אנשים יכולים למות בתוך הנישואים, אבל אם הם מחזיקים, זה מה שחשוב".

שרה, גם את התגרשת.

"התגרשתי אחרי שלוש שנות נישואים. היו המון אהבה וחברות, אבל היינו צעירים מדי. לנצח תהיה לו פינה חמה אצלי. אני לא מתחרטת על אף רגע או החלטה בדרך".

נועה: "שרה הכירה את בעלה בעצמה, וחשבתי אז שהיא צעירה מכדי להתחתן אבל נתתי את ברכת הדרך. וכפי שתמכתי כשרצתה להתחתן, כך הייתי לצדה כשהיא החליטה להתגרש".

"הבית שלנו מתנהל כמו דירת שותפים"(צילום: עדי אורני, סגנון: זוהר מאירי)

איך אתן, כבנות של נועה ויובל, חוויתן את המשבר ביניהם?

שרה: "אני הכי הרבה שנים איתם. ראיתי כשהיה להם טוב וכשהפסיק להיות להם טוב, ובמובן מסוים חיכיתי שזה יקרה, ולא הופתעתי. היום אני מעדיפה את מה שקרה מאשר שיהיו מריבות ומתחים בבית".

אדל: "אותי לא עירבו בכלום. הרגשתי ריחוק בין ההורים, אבל לא חשבתי שהם יתגרשו. כשעברנו לתל־אביב, אבא כבר לא גר איתנו. הבנתי מה קורה די לבד. ואז אמא עשתה לנו את השיחה".

מרים: "בתקופה שלפני הגירושים הייתי היחידה מבין האחים שכן רצתה לשמוע פרטים. רציתי שאמא תלכלך על אבא כי כעסתי עליו. היו לנו שיחות שרק רציתי לשמוע דברים רעים, אבל אמא לא נתנה פרטים, לכן הייתי בטוחה שהם תכף חוזרים להיות יחד. היה רגע ששלחתי אותם לטיפול זוגי, כי אם אין שום דבר רע, ואתם נשואים יותר מ־20 שנה, אז תתבגרו ולכו לטיפול. זה לא עבד. נכשלתי".

נועה: "זה היה כל כך מתוק מצדה. הייתי במצב של לעשות הכל כדי להציל, וכשזה בא ממנה חשבתי שזה יכול לעזור כי דיבור של ילד נכנס ללב, אבל זה לא קרה. היינו כבר ממש בסוף הקשר".

אילו יחסים יש לכן היום עם ההורים?

שרה: "בהתחלה כעסתי קצת על אבא ונעלבתי בשבילה, אבל לא באמת חשבתי שהם יכולים להמשיך להיות ביחד".

מרים: "מאז שהם הפרידו בתים, הבית נהיה מאוד נעים, פחות מתחים. זה בית שכל הזמן יש בו חברים שבאים והולכים, ובגלל שאמא עברה משבר, היא פחות מבשלת".

אדל: "כל מה שקרה בבית ביגר אותי. זה מכה בך. היום אמא צריכה לפרנס אותנו ויוצאת להרצאות בלילות, ואני צריכה לדאוג להלל, שהוא בן תשע.אני מכינה לו אוכל ונמצאת איתו. אני חולת ניקיון וצריכה שהכל יהיה מסודר. זה יצא לטובת כולם. לפעמים אני מעירה לאמא 'למה משאירים צלחת על השולחן?'" (צוחקת).

נועה: "הייתה לי ירידה בתפקוד, איבדתי את החשק לבשל, לנקות, לעצב את הבית, לכבס ולגהץ. אני מתפללת שאחזור לזה. אדל מבשלת. היא אם הבית בכל מה שקשור לסדר וניקיון. הבנות שלי הן מלכות ובלעדיהן אני לא יודעת איפה הייתי. חוץ מהלל הצעיר, הבית שלנו מתנהל כמו דירת שותפים" (צוחקת).

הבנות עם האחים בפרמיירת "יס מן". מימין: מרים, דוד, אדל, שרה והלל דיין(צילום: רפי דלויה)

הכי למטה בשרשרת המזון

באחד הפרקים המרגשים של "יס מן" נוסעת שרה דיין לבית־שמש לבקר את המקום שהשאירה מאחור עם משפחתה. הזיכרונות שלה ממוסדות החינוך שבהם למדה אינם טובים. היא לא היססה לומר זאת בקול רם. הטוקבקים כיסחו אותה. "כתבו עליי שאני בנאדם אומלל", אומרת שרה, "שאהיה מסכנה כל החיים ולא יאהבו אותי בשום מקום. אנשים כתבו לי: 'למה את מכלילה את הציבור החרדי? לא כולם ככה'. רציתי לספר את הסיפור האישי שלי. רוצים? תיקחו, לא רוצים? אל תיקחו".

נועה: "שרה'לה לא אמרה דברים כמחאה חברתית, אלא כבת של חוזרים בתשובה שנרמסה תחת רגלי הממסד החרדי, תוך כדי זה שההורים שלה לא רצו לשמוע שהיא לא משתלבת, והיא נשארה לבד. כאמא אני מכה על חטא בגלל זה. היה חשוב לי שהבת שלי תלמד במוסדות יוקרתיים, סירבתי לראות שהיא לא מאושרת. עשינו הגירה תרבותית בתוך מדינת ישראל, והעברנו את עצמנו לחברה שבה אנחנו סוג ו'. הכי למטה בשרשרת המזון. ציפינו מהילדים שלנו שיוכלו לטפס משם. ויתרנו על הפריווילגיות שהיו לנו כחילונים, הורדנו את עצמנו למקום שבו בשביל להתקבל לבתי ספר הייתי צריכה להתחנן. איזו גננת בתל־אביב לא הייתה לוקחת את הבת של נועה ירון?"

אדל הייתה הראשונה שביקשה בית ספר חילוני והסירה את החצאית. "אדל שמה את הדברים על השולחן בגיל 13", נזכרת ירון־דיין, "היא אמרה: 'אני רוצה בית ספר חילוני'. הבנתי אותה. ראיתי אותה קמלה שנה בתוך האולפנה ולא מוצאת את עצמה. היא הייתה צריכה לעשות שינוי ובעקבותיה גם אני הייתי צריכה לעבור שינוי תודעתי. זה היה מאוד קשה".

אדל: "השינוי התחיל ממני. כשהייתי הולכת לבית הספר הדתי והייתי צריכה להתפלל כל בוקר וללכת בחצאית, הרגשתי שזה שקר בשבילי. זה שאני לובשת מכנסיים או חצאית לא משנה את מה שאני מאמינה בו. יום אחד אמרתי לאמא: 'אני רוצה ללבוש מכנסיים'".

נועה: "היא הייתה הלוחמת על בריקדות. שרה למדה ב'בית יעקב', מוסד חרדי מאוד, והיא הרגישה שאדל נקמה את נקמתה".

שרה: "הייתי מאוד גאה באחותי. לי לא היה את הפרצוף לבוא ולהגיד את הדברים האלה. אגב, היום אני מאמינה באלוהים הרבה יותר ממה שהאמנתי אז, אבל פחות מאמינה בפחד ובהתבדלות, בלסגור את עצמך עד סוף החיים כדי שאולי בעולם הבא יקרה משהו".

• הראיון המלא עם נועה ירון דיין ובנותיה מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים