ב־26 ביולי 2019 חגגה רותי רודניק יום הולדת 80. ב־10 בנובמבר חגגו לה בני משפחתה המורחבת יום הולדת 23 - התאריך שבו הושתל בגופה לב חדש.
רודניק, תושבת גני־תקוה, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה, נולדה עם פגם מולד בלב וכשהייתה ילדה לא יכלה להשתתף בצורה פעילה בשיעורי התעמלות. "התקשיתי לתפקד, אבל הבעיה מעולם לא טופלה. הייתה הזנחה לאורך כל השנים", היא מספרת. במהלך בדיקות רפואיות לקראת הגיוס אובחנה הבעיה הלבבית, היא לא גויסה ופנתה ללימודים. "הוריי רשמו אותי ללימודי כלכלה ומדעי המדינה, אף שלא אהבתי את התחום. עזבתי את הלימודים ורק בגיל 40 חזרתי לאקדמיה ולמדתי ספרות ולימודים קלאסיים בבר־אילן", היא נזכרת.
בגיל 20 נישאה לשמואל, מהנדס בניין במקצועו, וכשהייתה בת 30 וכבר אם לשלושה, נסעה המשפחה לשליחות באוגנדה. בתחילת שנות ה־70, אחרי שלוש שנים של מגורים באוגנדה, גורשו עם כל הישראלים על ידי אידי אמין. כשחזרו ארצה, החליטה ללמוד ספרנות ועבדה כמנהלת ספריות בתל־אביב וברמת־אפעל.
מצוקה לבבית בגיל 55
החיים נמשכו, הילדים גדלו והכל היה בסדר, לכאורה, אף שהמגבלות הפיזיות התגברו עם השנים. ואז, בגיל 55, נכנסה רודניק למצוקה לבבית והתמוטטה. "המזל היה שבננו האמצעי, שהוא רופא, היה אצלנו. למחרת כבר אושפזתי בתל השומר לבדיקות מקיפות", היא משחזרת. "בצנתור גילו שהלב מתפקד ב־25 אחוז והמצנתר אמר למשפחה: 'אמא שלכם צריכה השתלת לב'. זה היה הלם מוחלט".
רודניק נכנסה לרשימת המתנה, אך מצבה הלך והידרדר כי לא היו תרומות לב שמתאימות לסוג הדם שלה. "המשפחה החלה לגייס כספים כדי לשלוח אותי להשתלה בארצות־הברית, אבל כעבור שנה וחצי מרגע האבחון, הגיע טלפון מתל השומר. נאמר לי שנמצא בשבילי לב. הייתי המומה ונרגשת. למעשה, כבר הרמנו ידיים. התקשרתי לבעלי שמיהר להגיע והחיש אותי לבית החולים".
הניתוח, שערך פרופ' ג'יי לביא, עבר בהצלחה וכעבור 12 יום היא שוחררה מבית החולים, עם הוראות שיקום שהורו לה להקפיד על הליכות ועל עלייה במדרגות. "בהתחלה היה לא פשוט, אבל הזהירו אותי לא לוותר לעצמי וזאת עשיתי", מספרת רודניק. "מהר מאוד זה הפך לשגרה. בעלי הצטרף אליי להליכות יומיומיות מהירות ובהמשך קנינו הליכון והמשכתי ללכת בבית. בשנת 2000, כארבע שנים לאחר ההשתלה, החלטתי להצטרף למשלחת ישראל לאליפות אירופה למושתלי לב־ריאה, מטעם העמותה לספורט מושתלי איברים בישראל. התחרויות התקיימו בנורווגיה. אני השתתפתי במרוץ שדה (CROSS COUNTRY) של הליכה מהירה, שאורכו ארבעה ק"מ וסיימתי ראשונה בקבוצת גילאי 60 ומעלה. תמונה שלי עם מדליית הזהב מתנוססת עד היום בחדרו של פרופ' ג'יי לביא, כתמריץ למועמדים להשתלת לב. במהלך השנים אני נמצאת במעקב צמוד ומסור של הצוות הרפואי במכון הלב בשיבא, ובראשם ד"ר ידעאל הר־זהב וד"ר יעל פלד".
לפני שבע שנים נרשמה רודניק ללימודי תואר שני במחלקה ללימודים קלאסיים בבר־אילן וכעבור שנתיים סיימה. כיום היא אמנית שיוצרת עבודות טלאים (קווילט) ועבודותיה מוצגות בארץ ובעולם.
את ממשיכה לצעוד?
"היום אני הולכת רק שלוש־ארבע פעמים בשבוע. הרופא מרוצה מאוד. במשך 23 השנים לא הייתה דחייה של הלב. ההתאמה מושלמת ואני חיה חיים פעילים ומהווה דוגמה לסיפור הצלחה".
פגשת את משפחת התורם?
"המשפחה לא רצתה ובזמנו לא עודדו את המפגש. כתבתי להם מכתב תודה שהועבר אליהם על ידי מתאמת ההשתלות של שיבא תל השומר, ואחרי כמה שנים כתבתי מכתב נוסף. אני משתדלת לא לחשוב על זהות התורם, אבל אני אסירת תודה על המעשה הנאצל של משפחה אלמונית, שהצליחה להתעלות מעל האובדן והטרגדיה שלה, ולתרום את לבו של יקירה להצלת חיי".
