אייקון מאויר בשבוע: המפרי בוגרט השאיר לנו את מודל הגבר המתוסבך
קשוח אבל עצוב, אמיץ אבל שבור – 120 שנה עברו מאז שנולד השחקן הכי "גבר-גבר" שגידלה התרבות האמריקאית, ונדמה שהמיתולוגיה סביבו רק גוברת עם הזמן
המפרי בוגרט
סליחה, במי מדובר? המפרי בוגרט, השחקן הכי "גבר-גבר" שהתרבות האמריקאית גידלה, נולד החודש לפני 120 שנה, ונדמה שהמיתולוגיה סביבו רק ממשיכה ומסתעפת ככל שעוברות השנים. בדיוק כמו זה שחולק איתו תאריך יום הולדת, ישו, שגם הוא נועד לסבול ולאהוב.
המכון האמריקאי לקולנוע הכתיר אותו כ"גדול שחקני הקולנוע של כל הזמנים". האמירה הזו אולי מופרזת, אבל אין ספק שבוגרט טיפח דמות קולנועית שענתה על הדימוי שכל גבר רוצה לראות בעצמו וכל אישה היתה רוצה לראות לצדה – חכם, קשוח ואמיץ, אך חלילה לא נטול חולשות ופגמים. אותן מכות קלות בכנף הנפש שמעוררות צורך להציל אותו מעצמו. "משהו עצוב בעיניים" יחד עם קוד מוסרי פנימי ולסת מסותתת, הם שילוב ממיס, כזה שיכול להשכיח את העובדה שכל הטוב הזה התפזר על רק 170 וקצת סנטימטרים.
את פרס האוסקר הוא קיבל על תפקידו בסרט "המלכה האפריקאית", אך להיכל התהילה האמריקאי, ובעצם הכלל-עולמי, הוא נכנס בזכות "קזבלנקה" – הסרט שהוליד עשרות מחוות ואזכורים, עם אינגריד ברגמן, "תמיד תהיה לנו פריז", "נגן זאת שוב, סם" ושאר החומרים שבונים אגדות ומרכיבים את אוצר הציטוטים הכי מוכר בתרבות הפופולארית.
כמו כל המיתולוגיות ההוליוודיות ש"קורות במקרה", גם בוגרט לא בחר להיות שחקן במצוות הלב או מתוך תחושת שליחות גורלית, אלא מתוך אמונה כי אורח חיים זה יאפשר לו לישון עד מאוחר (גם אני בחרתי את מקצועי במבוסס על הנחה זו, הו טעויות הנעורים). הוא אכן נחשב לשחקן בינוני למדי על במות התיאטרון, עד שהחל לגלם דמויות של גנגסטרים בעלי אישיות מורכבת שהפכו ללחם והחמאה של תפקידיו הקולנועיים. לא הגנגסטרים דווקא, אבל הנפש המסוכסכת בוודאי.
למה אייקון? בוגרט צמח לתוך הדרישה ההוליוודית לדמויות פחות הדורות ויותר אלימות, שהביאה איתה אווירת מלחמת העולם השנייה. פתאום נהיה ברור לכולם שאלגנטיות מהוקצעת היא לא הפתרון הגברי הראוי לזמנים החדשים. בוגרט התאים לגבר החדש-ישן הזה בשלמות – מחוספס, מקמץ במילים ובנימוסים, אבל יודע לירות באקדח ולהלום באגרופים.
בוגרט נוצק אל ומתוך גיבור הסרט האפל. זה היה גילום אייקוני לגבר של אחרי המלחמה. כמו ריק בליין, בן דמותו ב"קזבלנקה", הוא העניק פנים, מבט ומחוות גוף לשאלה: מיהו הגבר האידיאלי של תקופתו? אידיאליסט ובודד, ששותה לשוכרה, לא שייך לשום מקום, ועייף מהצגת רגשותיו. היום אולי היינו קוראים לו "רעיל" ושולחים אותו "לדבר עם מישהו מקצועי", אבל באמריקה של שנות ה-50 הוא היה המתכון האולטימטיבי לגבריות קוסמת.
דמותו, כפי שהיא משתקפת בזיכרון הקולקטיבי, מבוססת על דמות הבלש המיוסר שנבנתה כקלישאה די מיזוגנית כחלק מעולם ה"פילם נואר" – מעיל הגשם הארוך, הכובע המאפיל על העיניים, הסיגריה הנצחית בזווית הפה והדיבור הלקוני-אך-שנון, פרנסה אלפי רפרנסים אופנתיים לאורך השנים. נדמה שבכל פעם שחולף עלינו גל געגוע לתקופה ש"גבר היה גבר" או שאנחנו סתם מואסים בעמימות המגדרית, תמיד תמצאו שם "תואם בוגרט" לשמש כדוגמה. ולמה לא, בעצם? הרומנטיקה שלו אף פעם לא נופלת למחוזות הדביקים, האלגנטיות שלו תמיד נינוחה ואפילו מרושלת. ובואו נודה באמת, הכובע הזה יכול להסתיר לא מעט התקרחויות מביכות.
למה לא? המפרי בוגרט הוא הסוכן הראשי של האמונה הרווחת כי גברים אמיתיים צריכים להיות מרירים, לעגניים וציניקנים. אז בבקשה, לכל מי שנמאס מגברים שותקים, מסתגרים, שמחביאים את רגשותיהם עמוק בתוכם וחושבים ששיחות "יחסינו לאן" הן המקבילה הנשית להכרזת מלחמה גרעינית – עכשיו אתם יודעים את מי להאשים.
ובכל זאת: אין טעם להילחם במיתולוגיות, הן תמיד מנצחות. גם אם מדובר בגעגוע עקר לגבריות בטעם של פעם, או בפנטזיה על מישהו שיבוא ויחלק עבורנו מחדש את האנשים בעולם לטובים ורעים מובהקים, בוגרט הוא בוגרט. וגם אם הוא נפטר לפני יותר מ-60 שנה, אני עדיין בטוח שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
