בט"ו באב האחרון העניק גילי קיפר (35) לאשתו יסמין (34) את המתנה האולטימטיבית: הוא תרם לה כליה. "יום האהבה נפל גם על יום ההולדת שלי, 15 באוגוסט, ונתתי לעצמי את המתנה הכי יפה שיכולה להיות: בריאות לאשתי", הוא אומר. "היום הזה קיבל משמעות חזקה יותר כי הבנתי שאהבה לא נמדדת בכסף ובמתנות, אלא במה שאתה עושה בשביל בן הזוג שלך. יש בינינו אהבה שרואים רק בסרטים, וככה זה מהיום שהכרנו. התרומה שלי באה להגיד לה שלא משנה מה נעבור בחיים, תמיד אהיה לצדה".
ניתוחי הוצאת הכליה מגופו של גילי והשתלתה אצל יסמין נערכו במקביל בבית החולים בילינסון בפתח־תקווה. די מהר היה ברור שהניתוח עבר בהצלחה, כשהכליה שלו החלה לתפקד בגוף שלה. "גילי ואני ביחד כבר כמעט 20 שנה, ועכשיו חלק ממנו נמצא אצלי בגוף, אין חיבור גדול יותר מזה", אומרת יסמין. "כל הזמן אמרתי שאני והוא זה לנצח ורק עכשיו אני מבינה את המשמעות האמיתית של זה".
אחרי הניתוח כתב גילי פוסט ארוך ומרגש בפייסבוק, שקיבל אלפי לייקים ומאות תגובות ושיתופים. בפוסט הוא גולל את השתלשלות העניינים עד להשתלה המוצלחת, וחתם: "אני יושב פה על המיטה ואשתי לצדי חיה ומחייכת, תודה לבורא עולם. אהובה שלי, בכל שנה כתבתי לך בסוף כל ברכה שתמיד אהיה לצדך ותמיד אשמור עלייך מכל פגע. אצלי לכל מילה יש משמעות. אוהב אותך יותר מאשר את עצמי, ותמיד תמיד אשמור עלייך מכל רע ומכל מכשול".
הייתה לנו אהבה חזקה מהרגע הראשון"
יסמין גדלה בזכרון־יעקב, במשפחה בת ארבעה ילדים. גילי גדל בפרדס־חנה, במשפחה שעד לפני שמונה שנים כללה חמישה ילדים. עדן, בן הזקונים, שהיה צעיר מגילי ב־19 שנה, נהרג לפני שמונה שנים בתאונת דרכים קשה במבוא־דותן, ביחד עם שני חבריו. זה היה כשאביהם של גילי ועדן, עמוס, הסיע את שלושת הילדים הביתה בטנדר שלו והתנגש בטרקטור פלסטיני. התאונה אירעה ככל הנראה כתוצאה מנהיגה מסוכנת של נהג הטרקטור שנסע בשוליים.
גילי, שהיה קשור מאוד לאחיו הקטן, משוכנע שהוא שומר עליהם מלמעלה. "מי שמכיר אותי יודע שיש לי אח שגידלתי בידיים שלי והוא שומר עליי. אלוהים יודע כמה בכיתי בלילות והתחננתי: 'עדן, בבקשה תעזור לי להציל את אשתי' והוא שמע את תפילותיי", כתב בפייסבוק.
הם הכירו בקניון בחדרה כשהוא היה בן 16 וחצי והיא בת 15. "באתי עם חברה, הוא היה שם עם חבר והם באו לשבת לידנו והתחילו לדבר איתנו", היא מספרת. "ניגשתי אליה כי משהו בלב אמר לי שזאת האהבה שלי. הייתי ביישן, אבל משהו דחף אותי בכל זאת לגשת אליה, והצליח לי. מהרגע הראשון הייתה לנו אהבה חזקה יותר מכל דבר אחר. זה לא היה בשליטתנו ולא בהחלטתנו, זה הכל מלמעלה", אומר גילי.
יסמין: "אצבע אלוהים".
גילי: "אני מרגיש שהגעתי לעולם הזה, כדי לעזור לה. נולדתי בשבילה".
יסמין: "עכשיו אני יודעת שאלוהים לא סתם שלח לי אותו, ועוד בגיל 15. ברגע שהוא הוציא רישיון, הוא היה בא אלינו כל יום".
גילי: "הייתה לי משפחה שנייה בזכרון־יעקב, הייתי מגיע גם כשלא היינו ביחד".
מתי לא הייתם ביחד?
יסמין: "הייתה תקופה שנפרדנו לחצי שנה, וגם בתקופה הזו הוא המשיך לבוא להורים שלי".
גילי: "מזל גדול שנפרדנו לחצי שנה, כי אם לא היינו נפרדים, בטח היינו מתגרשים אחר כך. היא הייתה הראשונה שלי ואני הראשון שלה, אם היינו מתחתנים בלי להכיר אחרים, כל הזמן היינו שואלים את עצמנו מה הפסדנו".
מחלת הכליות של יסמין התגלתה כשהייתה בת 17. כשניגשה לצו ראשון לקראת גיוסה, התבקשה לעשות בדיקת שתן, ושם גילו שהיא סובלת מאי־ספיקת כליות, והיא שוחררה מצה"ל. "זה נפל עליי כרעם ביום בהיר", היא אומרת. "אמנם היו לי המון דלקות בשתן כל השנים, אבל לא קישרתי את זה למחלת כליות".
"זה התגלה כשרצינו ילד שלישי"
שמונה שנים אחרי שהכירו, גילי הציע ליסמין נישואים, ובגדול. "הזמנתי את כל החברים להופעה של משה פרץ, עליתי לבמה ואמרתי: 'יסמין, התינשאי לי?' היא לא הבינה מאיפה זה בא לה".
יסמין: "פתאום ראיתי את כל החברים שלנו עולים על הבמה, לא הבנתי מה קורה. לאט־לאט קלטתי שהוא מכין לי קטע. זה היה מרגש מאוד".
גילי: "מתברר שאני רומנטיקן מאוד, כשאני חושב על זה עכשיו".
אחרי החתונה נולדו להם שתי בנות: ליאל (שמונה) וליהי (שבע), יסמין התחילה לעבוד במועצת זכרון־יעקב, שם הם מתגוררים, וגילי פתח עסק לחלוקת גז בשם "תן גז". הרופאים אמרו להם מההתחלה שהקמת משפחה לא נמצאת בטווח היכולות שלהם. הם הזהירו את יסמין מפני הריונות שעלולים להחמיר את מצב הכליות שלה, עד כדי כך שתזדקק לדיאליזה, אבל היא לא ויתרה והרתה פעמיים.
"אמרתי שאין מצב שלא אהיה אמא", היא אומרת. "לקחתי את הסיכון, למרות שכל היריון יצר עומס כבד על הכליות. את שתי הבנות ילדתי בשבוע ה־36, אסור היה לי להיות יום אחד נוסף בהיריון. הייתי בסיכון גבוה מאוד, אבל זה לא שינה לי, הייתי חייבת לחוות את החוויה של הלידה. שתי הבנות נולדו קטנות, פחות משני קילו, אבל ברוך השם, הכל היה שווה".
גילי: "אם היא לא הייתה סוחבת הריונות, היא לא הייתה מגיעה עכשיו למצב של השתלה. אולי בגיל 60-55".
איך גיליתם שהמצב חמור?
יסמין: "התחלנו לחשוב על ילד שלישי, והרופאה כבר ממש התנגדה. היא אמרה שאין סיכוי שאצליח להחזיק את ההיריון הזה בכלל. אגב, גם להיריון השני הרופאה התנגדה, היא יעצה לנו לעשות הפלה, אבל לא רציתי. לפני שנה בערך החלטנו לא לוותר על ילד שלישי, והתחלנו לדבר על פונדקאות. עשיתי בדיקות דם וכשהגיעו התוצאות הרופא קרא לגילי ואמר לו שהמצב שלי הידרדר ואני חייבת דיאליזה".
גילי: "אמרתי לו: 'מה? שאשתי תעשה דיאליזה? אין מצב'. פרצתי בבכי רק מלחשוב איך אני לוקח אותה מהעבודה למיון ומודיע לה דבר כזה. נסעתי לעבודה שלה חנוק מדמעות ולא יודע מה להגיד, אבל היא מכירה אותי, והבינה שמשהו לא בסדר. נשבעתי שאני לא אתן לה לסבול, שאני לא אתן לה לעבור את זה לבד... טסנו למיון וכבר בדרך ידעתי שאני הוא מי שיציל את אהבת חיי. אני אתן לאהובה שלי חיים בכל מחיר. אלוהים יודע כמה בכיתי בלילות והתחננתי לאלוהים, והוא שמע את תפילותיי".
לא הייתה לי שום דילמה"
"הפחד הכי גדול שלי היה שאצטרך דיאליזה", אומרת יסמין. "זה דבר נורא, להיות מחוברת למכונה כמה שעות ביום, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, זה לא חיים. כשאמרו לי שזה או השתלה או דיאליזה, בכלל לא עיכלתי. הייתי בשוק. אני? השתלה? אני רק בת 33, על מה אתם מדברים איתי? ידעתי שהיום הזה יגיע מתישהו, אבל לא ציפיתי שהוא יגיע כל כך מהר. למזלי, גילי היה שם בשביל להגיד שהכל יהיה בסדר, שהוא יעשה מה שצריך בשביל שאעבור את זה בשלום".
פחדת?
"מאוד. פחדתי שלא נמצא תורם, פחדתי גם מההשתלה, כי זה לא ניתוח פשוט. גילי אמר לי: 'תירגעי, לא נשאיר אותך בדיאליזה'".
הפתיע אותך שהוא מיד התנדב לתרום לך?
"לא הפתיע אותי, כי אני מכירה אותו, ובכל זאת, זה לא דבר מובן מאליו. הוא יכול היה קודם כל למצות את כל האפשרויות האחרות, אבל הוא אמר מיד: אני תורם".
גילי, הייתה לך דילמה?
"בכלל לא. הצלתי חיים של בן אדם שאני הכי רוצה לחיות איתו, לקום איתו בבוקר, ללכת לישון איתו בלילה, להזדקן איתו. במובן הזה אני אגואיסט. חשבתי גם על עצמי, רציתי שהיא תישאר בחיים בשבילי. ידעתי שכל אופציה אחרת תיקח זמן והיא תצטרך בינתיים לעשות דיאליזה".
כמה נדיר זה שבני זוג מתאימים לתרומה?
"זה קורה, אבל זה נדיר מאוד. הרופאים היו מאוד מופתעים, במיוחד שליסמין יש סוג דם O. היא יכולה לתרום לכולם, אבל לקבל רק מאדם שיש לו סוג דם O, אז מה הסיכוי שאני מתאים?"
יסמין: "זה לגמרי נס. את יודעת כמה מקרים אני מכירה של בני משפחה שיש ביניהם קשרי דם, והם לא מתאימים? אז מה הסיכוי שגילי יתאים? לא ידעתי בכלל שיש לנו את אותו סוג דם".
גילי: "מהרגע שגילינו שיש לנו את אותו סוג דם עצרתי הכל, ותוך שלושה חודשים וחצי היינו כבר בחדר ניתוח".
יסמין: "לא האמנתי, אחותי כבר עשתה בדיקת דם לבדוק התאמה. גילי אמר לה: 'לא צריך, רק אני תורם'. בבדיקה נמצא שהיא לא התאימה והוא כן".
איך ההורים של גילי הגיבו?
יסמין: "וואו, הם כל כך פרגנו, ישר היו בעד".
גילי: "ככה הם חינכו אותי. כשההורים של יסמין אמרו לי שאני בן אדם מדהים, אמרתי להם: 'תודו להורים שלי, ככה הם גידלו אותי'".
"האהבה שלנו רק התעצמה"
אמנם תרומת כליה מן החי היא פעולה בעלת רמת סיכון נמוכה מאוד ועם זאת, היא עדיין כרוכה בסיכונים בטווח הקצר (הניתוח עצמו) ובטווח הארוך (החיים עם כליה אחת). בטווח הקצר גילי נאלץ להשתקם במשך חודש מהניתוח במנוחה מוחלטת, ועל הטווח הארוך הוא לא רוצה לחשוב. "המורות בבית הספר שאלו אם זה לא סיכון גדול מדי לבנות ששנינו נחיה עם כליה אחת, אבל אמרתי להן שעדיף שני הורים עם כליה אחת, מאשר הורה אחד עם שתיים", הוא אומר.
איך אתם מרגישים היום?
גילי: "אחרי חודש חזרתי לעבוד במשרד, אבל עדיין אסור לי לעבוד עבודה פיזית, למשל לסחוב בלוני גז".
יסמין: "אני לוקחת תרופות חזקות נגד הדחייה של הכליה, ולכן המערכת החיסונית שלי חלשה. אני לא יכולה להיות במקומות הומי אדם, ללכת לאירועים או למסיבות, וזה חסר לי מאוד. עוד לא חזרתי לעבודה, כי אני עובדת עם קהל. אסור לי לאכול בחוץ, אסור לי להיות בשמש בכלל לכל החיים, ואני הכי אוהבת את הקיץ. את יודעת מה זה בשבילי?"
גילי: "אבל הכל מתגמד".
יסמין: "נכון, כי קיבלתי את החיים במתנה. מגילי. הוא עזר לי להמשיך את חיי כאדם בריא, לגדל את הבנות כמו שמגיע להן. הוא המתנה האמיתית שלי".
איך סיפרתן לבנות שאבא תורם לאמא כליה?
גילי: "לא ידענו איך לספר, אז עירבנו את בית הספר, שמאוד תמך ועזר לנו".
יסמין: "הבאנו פסיכולוגית שהסבירה להן מה המשמעות של מה שאנחנו עושים. היא הסבירה להן על גוף האדם, אמרה להן שיש איברים פנימיים שאנחנו לא רואים, אבל הם חשובים מאוד. היא אמרה שלאמא יש איבר פנימי שלא מתפקד כל כך טוב, ואבא יעזור לה".
גילי: "כשהן הבינו מה הולך לקרות, הן מאוד התרגשו וחיבקו אותנו. כשחזרתי הביתה מהניתוח הן אמרו לי שגם הן רוצות לעשות משהו טוב למען הזולת. באותו יום לקחתי אותן למספרה ותרמנו את השיער שלהן כדי לעשות ממנו פאות לחולות סרטן. לימדתי אותן את הערך של הנתינה".
הזוגיות שלכם השתנתה אחרי התרומה?
גילי: "אין ספק שההשתלה קירבה בינינו יותר. ביום שגילינו שאני מתאים לתרום ליסמין כליה, האהבה שלנו רק התעצמה. ממש הפכנו לגוף אחד. יש שיגידו שזאת קלישאה, אבל זאת המציאות שלנו, אנחנו חיים יחד, נושמים יחד, מגדלים בנות יחד וחולקים כל רגש אפשרי, גוף בגוף, נפש בנפש. הידיעה שהצלת את אשתך היא הרגשה בלתי ניתנת להמחשה. זה עולם ומלואו".
אז יהיה עוד ילד?
יסמין: "ברור, הרופאים אמרו לנו שאחרי שנה אוכל להיכנס להיריון בעצמי. לא פונדקאית. מבחינתי להביא עוד ילד זה הנס האמיתי".
גילי: "איך הרופא אמר לה? נכנסת עם סובארו ישנה, טרנטה, ויצאת עם ב־מ־וו מנוע טורבו".
