תוך כדי שיחה איתם, נדמה שזוג האדריכלים שני ברט וגרי פרידמן חיים בעתיד, פשוטו כמשמעו: השעון שלהם ממהר בחצי שעה, בכוונה, "כי אחרת לא אגיע בזמן לשום מקום" מסבירה ברט.
ויש להם לא מעט דברים להספיק: הם אדריכלים, מרצים ומתכנתים שחיים על קו לונדון-תל אביב, ועכשיו גם פועלים בניו יורק עם פרויקט המטה והמשרדים שהם מתכננים לחברת Wix הישראלית בקצה טיילת High Line במנהטן. זאת, יחד עם שותפתם במשרד, האדריכלית ליאת מילר.
בעזרת האלגוריתמים שהם כותבים, ברט ופרידמן עורכים מחקר איכותני וישים (Applicative research) על כל פרויקט שמגיע אליהם - מתכנון ערים, דרך בתים פרטיים ועד מוצרים טכנולוגיים לשימוש אישי. לפי התאוצה שהם צברו בעשור אחד בלבד של פעילות משותפת, נדמה שהפלטפורמה הטכנולוגית שלהם אינה שאובה ממעמקי הדמיון, אלא מהעתיד הקרוב שעליו מצביע השעון הממהר. עתיד שעשוי להתנגש בשדה התכנון של כל אדריכל ממש תיכף, אולי עוד חצי שעה.
בני הזוג, שנסעו בשעתו לחילופי סטודנטים בהולנד והחליטו להישאר באירופה - הימור שהתברר כמוצלח, כאשר החלו להתבלט בבית הספר הנחשב AA בלונדון גם כמרצים, והיום הם כאן וחיים על הקו - השתתפו בשבוע שעבר בוועידת האדריכלות והעיצוב של מרכז הבנייה הישראלי, שהתקיימה באילת, כדי לדון בהשפעה הטכנולוגית על עיצוב ואדריכלות, ובאופן שבו אדריכלות יכולה לתת מענה לצרכנות העתיד.
"בפעם הראשונה שהציבו מוצר שעיצבנו בתחנת מטרו במוסקבה", נזכרת ברט, "הוא הופיע למחרת בעיתון עם השאלה 'מה זה?'". אני מאוד אוהבת את זה. את שמה משהו בעולם שהוא לא כמו שום דבר אחר, ואת בוחנת איך מגיבים לזה".
על מה תמהו בעיתון? דמיינו את עצמכם מגיעים לתחנת הרכבת הקרובה לביתכם, ומגלים בדרך לרציף קפסולה גלית ומקומרת בגובה אדם, מבריקה וחלקלקה, מרתיעה-משהו בזרותה ביחס לאופי הציבורי והתקני של תחנת רכבת גנרית. חלקה התחתון שחור מסנוור, וחלקה העליון קונכייה זהובה ומחוררת כמו רמקול. "טענו שפוטין לוחש לתוכו", מתבדח פרידמן.
האובייקט היה Comfort Booth (תא נוחות), שהם פיתחו לחברת Silentium המפתחת מוצרים נוגדי רעש (ANR- Active Noise Reduction) ולרשות המטרו המוסקבאית. הרעיון אינו חדש: הפצת גלי קול נגדיים אל מול הרעש, כדי למזער את רמות הרעש שמתקיפות את האוזניים בסביבה סואנת. העיצוב – על חומריו וצורניותו – בא לשכלל את המוצר ואת מטרתו, כך שנוסע שרוצה להימנע מהרעש או לשוחח לרגע מבלי לצעוק ולהתעוות, יכול להימלט מההמון הגועש אל התא החושני ולהיעטף בשקט. עד כה יוצרו חמישה תאים כאלה, והמוצר ממשיך לעבור תהליכי פיתוח עיצוביים וטכנולוגיים.
להחזיר למתכנן את השליטה
"השאלה שלנו היא לא איך לשנות את התהליך התכנוני, כי יש תהליכים שעובדים בצורה טובה, אלא האם התכנון שלנו כאדריכלים נותן ערך מוסף", מספר פרידמן, שבין היתר הנחה קורס סטודיו אורבני-פרמטרי בטכניון. "נקודת ההתחלה הייתה איך אפשר לייצר ערך מחודש לתפקיד המתכנן; איך מחזירים את המצב שבו אנו שולטים בתהליך התכנון העירוני, ולא שהתהליך שולט ומכניע אותנו ואנו רק חושפים את הפרויקט שנשאר מסט המגבלות. אפשר לייצר חשיבה שהיא טכנולוגית, להכניס מידע ולעבוד עם שאלות שהן לא טריוויאליות".
הוא וברט, שעומדת בראש המעבדה לחדשנות אדריכלית בטכניון, שואלים את השאלות האלה בעזרת אלגוריתם שהם מפתחים במשרדם (SHAGA – תחילת שמותיהם) יחד עם מילר, שותפתם למשרד ולהוראה בטכניון. כך אפשר לבחון כל פרויקט בפרמטרים רלוונטיים לו, בנוסף לפרמטרים הברורים מאליהם, ולנטר השפעות אקלימיות, צפיפות, אפשרויות תנועה רגלית וממונעת, או בקרה על הפרטיות העתידית של דיירים בפרויקט (האלגוריתם יתריע על תכנון לקוי שבו דייר עלול להילכד דרך קבע במבטו של שכנו, משום שהחלונות שלהם ניצבים זה מול זה).
"כאשר אנחנו בודקים את רשת ההליכה לבית הספר מכל נקודה בשכונה", מדגימה ברט, "אנו מצליחים לזהות את האזורים והצירים הפעילים יותר, ולכן ניתן שם עדיפות להליכתיות ולא לתחבורה. נכון שעשינו 'זום' על נושא ההליכתיות, אבל המערכת עובדת כמו כלים שלובים, כך שעדיין יינתן מענה מלא גם לתחבורה. נפצה במקום אחר, מתאים יותר".
כשהתבקשו השניים לשתף פעולה בפרויקט באמסטרדם, הערכים הסביבתיים של האתר דרשו פיתוח אלגוריתם ייעודי לפרויקט. היה עליהם להתחשב במסדרונות הנוף, שבהם עוברים בעלי החיים, מחשש לפגיעה במגוון הביולוגי של האזור. להבדיל, בפרויקט ישראלי שסמוך לצומת מורשה, היה צורך לאפיין את הבעלויות (פרטיות וציבוריות) ולחלק אותן אחרת, בצורה מיטבית, לקראת התחדשות עירונית. כיום המשרד מעורב בכמה מיזמים, שבהם מיושמת אותה אסטרטגיה תכנונית בעבור רשויות, למשל עתידו של שדה דב בצפון תל אביב.
ותודה לרחפן
ומהעיר אל הפרט הקטן ביותר, האלגוריתם מטפס מהכביש על הקירות ומעטר גם את חזיתות העיר הישראלית, שבהן מכה השמש ללא רחם. את המחקר על הקמת בית פרטי בשכונת נווה צדק בתל אביב, שאותו ביצעו בשיתוף האדריכל מוטי שיוביץ, התחילו ברט ופרידמן עם גאדג'ט עממי למדי: הרחפן. תמונה אחת מהשמיים חשפה בפניהם את המרקם העירוני העדין על גודלו, צבעו וחומריו.
ההתרחקות סייעה להם להיחלץ מהציפורניים המטופחות מדי של התכנון הנוסטלגי והמתקתק, שמאפיין את הבנייה החדשה בשכונה. במקום ליפול שדודים מול טיח בגווני אפרסק או להרים צבא "מנטשלעכים" (מעצורי תריס דמויי אנשים קטנים) שיעמדו דום מזויף בקדמת חלונות אלומיניום חדישים, העיצוב העכשווי של הבית הזה מזמין את המסורתי לדו-קיום ביניהם.
"השכבה התחתונה של הבית ברחוב שבזי היא בת מאה שנה", מסביר פרידמן. "מעליה הייתה קומה עם משרביה משנות ה-80, ואנחנו עורמים מעליה עוד שכבה. זה מהלך אינטגרטיבי, שמגדיר את השינויים ברוח הזמן בבנייין אחד".
הנתח העליון של המבנה, זה המשופץ והחדש, נחשף בזכות הפינה שעליה ניצב הבית. היא חושפת את העטיפה החדשה כאילו הייתה משטח אחד שמתקפל מתוך האדריכלות החדשה אל הוותיקה, משיפוע הגג ועד החזית המחוררת. החירור נבחן בקפידה בכלים טכנולוגיים, כדי למצות את זרימת האויר והמבטים פנימה והחוצה. האפקט החמקמק שומר על הקוד הגנטי של השכונה, לרבות חזיתות המשרביה שלה. חזית הפלדה וגג הפח בוצעו בידי אנשי חברה שווייצרית, שאמונה בין היתר על החזית המרשימה שעיצב משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון במרכז הכנסים של בזל.
המוטיבציה לעבוד עם חומרים מתועשים, מודולריים ופריקים התגלתה גם כפעולה מנומסת. בשונה מבנייה רטובה, כאן שיטת "הלבשת" הגג והחזית מנעה חסימה ממושכת של רחוב שבזי - הציר המרכזי של נוה צדק - וצימצמה את זמן ההפרעה לציבור.
כשהתראיינתם לפני כשמונה שנים ל-Xnet סיפרתם על משרדי האדריכלים שמורגשת בהם עשייה אינטנסיבית, ומניתם בניינים שאתם אוהבים במיוחד. משהו השתנה מאז?
ברט: "אני רוצה שלא נדבר רק על אדריכלים. שנסתכל על אנשים שמפתחים טכנולוגיות, על פקולטה לחקלאות או מפתחי חומרים ומהנדסי מכונות. דברים שיידעו להיכנס בסופו של דבר לתוך מרחבים בנויים".
