מה גרם לך לנסוע ככה לבד?
"זה התחיל ביום ההולדת, כשעלה בי גל גדול של בדידות, עצבות מהולה בייאוש ועייפות גדולה. פגשתי דוקטור לעבודה סוציאלית שהיא גם מטפלת ומתקשרת, וקיבלתי ממנה מסר לצאת למרחבים, לשבור שגרה, ולהיות מוכנה להשתחרר מכל מיני אמונות יסוד שהתגלו כמנהלות אותי".
את מטפלת בלבד של נשים. היום את לבד?
"מצד אחד, בגלל שהבנות גדלו, יש לי הרבה יותר רגעי לבד, אבל מצד שני אני מרגישה הרבה פחות לבד. אני חיה עם שתי בנותיי ושלושה חתולים ונמצאת זה שנה בזוגיות עם אישה. הכרתי אותה אחרי הנסיעה לסיני ואני רואה קשר בין הדברים. משהו נפתח בי. כל החיים שאלתי את עצמי הרבה שאלות, ואף פעם לא התאמתי לשום הגדרה. ידעתי תמיד שאני יכולה לאהוב גם נשים וגם גברים. היום אני יודעת שמערכות היחסים המשמעותיות בחיי הן עם נשים. אני אומרת את הדברים האלה בפעם הראשונה, ויש אולי מטופלות שלי שלא יודעות את זה, אבל מבחינתי חשוב לעשות עם עצמי מה שאני מבקשת מהמטופלות שלי: לצאת לאור. אני מלווה כל כך הרבה נשים וזו איזושהי דרך שגם אני עוברת עם עצמי".
"הייתה לי תחושה חזקה של להיות יוצאת דופן"
הפעם הראשונה שבה התמודדה מור עם הלבד הייתה בשנות ה־30 לחייה. היא למדה בארצות־הברית תרפיה בהבעה. "הייתי שם חמש שנים והתמודדתי עם הוויה של מהגרת, להיות לבד, להיות עצמאית. כשגמרתי את התואר השני עבדתי שם במעונות לנשים מוכות ובמרכזים לבריאות הנפש, ואז עשיתי גם תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית ואחרי הלימודים קיבלתי מלגה ללימודי פסיכותרפיה בארצות־הברית. הרגשתי שאם אני נכנסת לזה, אני לא חוזרת לארץ. התלבטתי. הייתה לי שם זוגיות עם גבר ישראלי, גרוש, שלא רצה עוד ילדים, ואני כבר רציתי ילדים. זו הייתה החלטה קשה. ואז ידיד אמר לי: 'רק כשאנחנו מוותרים על דברים משמעותיים, זה דורש מאיתנו למצוא משמעות בדרך החדשה'. ידעתי שאני צריכה לחזור לישראל, לעבוד עם נשים ולהביא ילד לעולם".
איך הייתה החזרה לבד לארץ?
"לא היה כיף פה. הייתי מותקפת בשאלות שבארצות־הברית אף אחד לא שאל: 'יש לך ילדים? את נשואה? בת כמה את?' כשהתשובה שהייתי אמורה לענות הייתה: 'אני בת 34, אין לי ילדים ואני לא נשואה'. מעניין איך בדרך כלל בוחרים בלשון השלילה, לא נשואה. כאילו שחובתי המצופה לא מולאה. הייתה לי תחושה מאוד חזקה של להיות יוצאת דופן. הם מספרים על ילדים ואני מה אספר? על קירות הבית הריקים? על הכיף שבלבד? ואז פגשתי אישה גרושה עם ילדים, שאמרה שתלווה אותי להיות אמא וזה כבש אותי.
"התחברנו לזוג גייז ונכנסנו לתהליך של הורות משותפת, ואז התגלה לי שנכנסתי להיריון של רביעייה, שהתכווץ לשניים. היינו באופוריה מטורפת, אבל בשבוע 21 עברתי לידה שקטה. התרסקתי. למזלי, הייתה לי סביבה מיטיבה. כשאני מדברת עם נשים שחיות לבד ומגדלות ילדים לבד, אני אומרת להן שאחת המתנות הכי טובות שאנחנו יכולות לתת לעצמנו היא להקיף את עצמנו בסביבה טובה.
"אחרי המשבר ניסיתי עוד שנה בהורות המשותפת ולא הצלחתי להרות. הפרטנר שלי הבין שהוא לא בשל להיות אבא. זה היה עוד אובדן. הייתי בת 36 והבנתי שאני הולכת לתרומת זרע. הריתי ונולדה לי ילדה מקסימה. חייתי אז עם בת זוגי והילדים שלה, ולמרות הרצון הגדול, משהו קרה בזוגיות שלנו. כשבתי הייתה בת שנה מצאתי את עצמי עם ילדה לבד".
"למדתי לקבל את רגעי השפל ותקופות משבר"
מור הייתה לבד גם כשהחליטה להביא לעולם עוד ילד או ילדה. "הורות יחידנית לא הייתה כל כך נפוצה, ולהיות אמא יחידנית, שמפרנסת לבד שני ילדים היה סיפור גדול. בהתחלה לא סיפרתי להוריי כי לא ידעתי איך הם יקבלו את זה. אבל כשנכנסתי להיריון בגיל 42 זה היה אושר גדול לגלות שהוריי היו לגמרי איתי".
מהו משך הזמן הרצוף הארוך ביותר שהיית בו לבד?
"שש שנים, כשבחלק מהזמן ניסיתי ליצור קשרים ולא תמיד זה עבד. בשנים הראשונות ניסיתי מאוד לא לוותר על אהבה, אבל היו גם זמנים של התנזרות. הלבד התבטא במובנים שונים. כל העול היה עליי גם במובן הפרנסה".
איך התמודדת?
"לא ויתרתי על רוב החלומות שלי וגם לא הסכמתי לוותר על אהבה ותשוקה. הגשמתי חלומות, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. ידעתי לקבל הרבה תמיכה, להקיף את עצמי באנשים טובים ואכפתיים, ולראות רגעים קשים כשיעורים רבי משמעות. חיפשתי קבוצות שייכות - אם זה קבוצות הדרכה, קבוצות הורים או קבוצות חברתיות שונות. הייתה לי כמיהה לשבט. גם במסגרת החינוכית של בנותיי, בגן ובבית הספר האנתרופוסופי, מצאתי קהילה תומכת ומקבלת".
מה היה לך הכי קשה בלבד שלך?
"נדמה לי שזו הייתה הרגשת החריגות בכל מיני אירועים חברתיים, מסיבות, חתונות, אסיפות כיתה, בחברה שבה זוגות־זוגות מסתדרים לתוך תיבת נח ואני מרגישה מספר יחיד, אי־זוגי".
מה למדת מניסיונך בלהיות לבד שאת יכולה להעביר לנשים אחרות?
"למדתי שלהרגיש לבד זה מצב רגשי שמושפע מאופי הקשרים שיש לנו ולא מההגדרה הפורמלית שלהם. למדתי שחלק מלחיות חיים שלמים ומלאים זה לקבל את רגעי השפל ותקופות המשבר.
"למדתי על הכוח והעוצמה שבמעגלי נשים תומכים ושבכל מקום ובכל זמן אפשר למצוא קבוצות שייכות. למדתי על ההכרח להיעזר באנשי מקצוע כשאת בתהליכים מאתגרים וחיה לבד. למדתי על החשיבות שבלבחור סביבה טובה, כדי לעמוד באתגרים שיש לאישה שחיה לבד בישראל.
"למדתי להודות בקושי ולתקשר אותו החוצה ולא לצפות שהחברים או המשפחה שלי יבחינו לבד. למדתי לוותר לעצמי, להסכים לקבל את החולשה ואת הרגעים שבהם הילדה הקטנה שבי מרגישה בודדה ועצובה, ובעיקר - כל פעם התעודדתי לראות את הקסם שמתגלה כשאני מוכנה לעשות תנועה החוצה מעצמי, לבקש יד, להושיט יד למישהי אחרת, לפתוח את הבית, להזמין חברים".
באחרונה כתבה מדריך אינטרנטי בשם "להתיידד עם הלבד בזמני חגים ושבת"', "שניתן להשיג חינם בעמוד הפייסבוק שלי. כתבתי אותו מתוך הבנה שיש זמנים המועדים יותר לפורענות לנשים שחיות לבד. אנחנו חיים בארץ מאוד מסורתית ומשפחתית ואת שומעת את המולת החג והשבת מהבתים האחרים. הרבה נשים שחיות לבד ומנהלות כל השבוע חיים מגוונים, עם עבודה מעניינת בשעות היום ובילויים בערב, מרגישות את הבדידות רק כאשר מגיע ערב שבת והן חשות פתאום את השקט ונתקפות חרדה. התמונה המשפחתית המסורתית מחדדת להן את הלבד בצבעים קודרים.
"אני מציעה במדריך לפתוח חלון במובן הכי מעשי שיש כדי ליצור לך מרחב מאוורר, להסכים לזרימה של אוויר בבית, לתת לאור לחדור ולהאיר את הפינות, להשתיק קולות, להקשיב לתחושות, לנשום עמוק ולשנות אמונות שליליות. אני מאמינה בלחזק את הכוחות הבריאים. השאיפה שלי היא לעזור לנשים להיזכר באותה הבנה מיטיבה שיש להן כלפי עצמן, להאיר חדרים חשוכים ולתרגל כישורי חיים שונים".
תני דוגמה לתרגילים שאת נותנת לנשים שמגיעות אלייך לטיפול.
"תרגילים בנשימה מודעת, בהרגעה ובירידת מפלס המתח. אלו תרגילים על פי גישה שנקראת 'התמקדות', שאני מרחיבה עליה במדריך. הרעיון הוא לעצור, להשתיק את הקולות, להשתחרר מבושה ואשמה ולמצוא את השקט שבתוכך. ללמוד לנהל דיאלוג עם חלקים שונים בתוכך. להתייחס אל עצמך כגיבורה הראשית במסע שיש לו שלבים שונים".
"התביישנו להגיד שאנחנו אוהבות להיות לבד"
"נשים שחיות לבד", אומרת מור, "מקבלות הרבה פעמים יחס של רחמים, ביקורת או התייחסות אליהן כאל מי שחולה במחלה ורק צריך לזהות לאיזו תרופה היא זקוקה. אחד מהאתגרים הגדולים הוא להעביר מסר שלא כל אישה שחיה לבד מרגישה לבד. לצאת נגד התפיסה שיש רק אופציה אחת לנשים שמרגישות לבד, שקוראים לה 'האביר על הסוס הלבן'. האתגר הגדול של אישה שחיה לבד הוא להיות שלמה עם עצמה ולהרגיש שווה, ראויה, אהובה, יפה וחכמה גם כשאין גבר לצדה וגם כשהילדים עוזבים את הקן או כשאין ילדים.
"בקליניקה אני נפגשת גם עם נשים שחיות בזוגיות ארוכת שנים ויש להן ילדים ועדיין חשות ריק, בדידות ואובדן תחושת משמעות. כביכול הן הכי פחות לבד שיש. הן עסוקות כל הזמן, אבל הן איבדו את הקשר לעצמן תוך כדי ריבוי המשימות והתפקידים.
"העידן הנוכחי מספק חוויית בדידות וניכור מתמדת, ורבים ורבות מאיתנו מרגישים לבד. באנגליה מונתה לאחרונה שרה לענייני בדידות, לאחר שמחקרים הראו שהבדידות מובילה בראש רשימת הסיבות למוות במאה שלנו. מה שגורם לנו להרגיש לבד זה אוסף של חוויות שבהן אנחנו מרגישות שקופות, לא מובנות, לא שייכת ושונות. האתגר בלהרגיש לבד הוא היכולת לתקשר את זה ולא להישאר עם זה, לזהות בדיוק מה גורם לתחושה הזו ולנסות לנטרל אותו".
אפשר ללמוד להיות לבד? אפשר ליהנות מלבד?
"ברור, כן, בטח. מטופלת כתבה לי: 'מאישה שהרגישה נטושה ושבורה מצאתי את עצמי ואת הכוח שלי בחזרה. מפחד עמוק מהלבד, מהעצב, מהדמעות, למדתי לחגוג את עצמי לבד'. החלום שלה היה לרכוב על סוסים והיא הגשימה אותו. מישהי כתבה לי שלקחה את עצמה למסע שמלמד אותה להיות לבד ולעמוד מול התסכולים שלה, כי כשאת לבד אין לך למי להתלונן - לטוב ולרע. אני פוגשת נשים שמגלות את עצמן מחדש ומחליפות מקצוע, התאהבו בספורט ומגיעות להישגים, או מרגישות את החופש שבלבוא הביתה ולבשל לעצמן ולארח. התביישנו להגיד שאנחנו אוהבות להיות לבד. הרגילו אותנו שאת לא עד הסוף שלמה אם את לא דואגת גם למישהו אחר".
אז אפשר להתייחס ללבד גם כאל יתרון?
"אנשים לפעמים מרחמים על נשים שגרות לבד, כי הם חושבים שהן מרגישות בודדות. אני חושבת שיש הבדל גדול בין לחיות לבד ובין להרגיש לבד. היתרון בלחיות לבד הוא שאת לומדת להכיר את עצמך ואת לומדת טוב יותר מה מתאים לך מבחינה זוגית, אם בכלל. את לא בברירת מחדל של חיים בזוגיות ואת יכולה לבחון עם עצמך אם זה מתאים לך, ולעשות את הבחירה הנכונה והמדויקת ביותר עבורך.
"כשאני מלווה בקליניקה נשים שלא היו רגילות לחיות לבד, הן מספרות שהן חשות בעתה, פחד, חרדה וכיווץ, כמו ילדות שהלכו לאיבוד. כל פעם מחדש אני נפעמת כשמגיע הרגע הזה שבו הן מתחילות ליהנות, לגלות את עצמן ואת העולם ולאהוב את הלבד. פתאום הלבד נראה הזדמנות".
האם חשוב לדעתך לכל אישה להיות לבד תקופה מסוימת בחייה?
"אפשר להמליץ לכל אישה שחיה בזוגיות למצוא את הזמנים שהם רק שלה, לא לוותר על חברות וחברים טובים, לא ללכת לאיבוד לגמרי, לא להתפשר על ערכים חשובים, להתעקש להיות עצמאית וגדולה. לא להסכים להישאר קטנה".
איך זה להיות לבד בגילאים שונים?
=========================
איריס מור מסבירה:
בשנות ה־ 20 זה הרבה פעמים לבד של חיפוש עצמי: מי את, מה את אוהבת ואיזו זוגיות את רוצה, כשהסביבה פחות לוחצת.
בשנות ה־ 30 מתחיל שעון החול, שמכניס לסד לא פשוט. יש הרבה אמונות יסוד שליליות: מה לא בסדר איתי, למה אני לבד, רק שאני לא אשאר לבד. בסוף שנות ה־30 מתחילה להתעורר שאלה לגבי ילדים.
בשנות ה־ 40 אם את לבד, העבודה שלך היא לקבל את עצמך או להגדיר את עצמך מחדש. באמצע שנות ה־40 יש הרבה גירושים, כי נשים מתחזקות ומבינות שיש משהו בקשר שלא עונה על הצרכים שלהן.
בגיל 50 אפשר סוף־סוף לשים בצד את מה יחשבו עלינו. אם יש ילדים, הם גדולים יותר ואת יכולה קצת להחזיר את עצמך לעצמך. נשים מתעוררות שוב למיניות שלהן, אבל בגלל גיל המעבר אנחנו יותר פגיעות מבחינה גופנית, מצבי רוח ושינויים הורמונליים.
בגיל 60 יש נשים שנהנות מהלבד, "כי השתחררתי ואני יכולה לא לדפוק חשבון". אני פוגשת נשים שנוסעות לטיולים ומרשות לעצמן. מצד שני יש יותר דיכאון, סגירות ותקיעות בגלל תהליך ההזדקנות, מחלות וילדים שיוצאים מהבית. חלק מהנשים מרגישות פחות רלוונטיות.
בשנות ה־70 את זקנת השבט ויכולה להביא את החוכמה שלך לעולם. הקצב יכול להיות אחר, את פחות מחפשת אחרי גירויים חיצוניים. ומצד שני יש את ההזדקנות והמורכבויות שלה.
בשנות ה־80 נשים רבות מוצאות את עצמן לבד בפעם הראשונה בחייהן, וזהו בהחלט אתגר לא פשוט.
