בגיל 28 היה משקלו של אייל גרינבאום 150 קילו. "ניהלתי אורח חיים לא תקין", הוא מסביר בדיעבד. "אכלתי לא מסודר, לא עשיתי פעילות גופנית, התייחסתי לעצמי ולגוף שלי בזלזול". הגוף מצדו לא נשאר אדיש. הכבד הפך שומני והפסיק למלא את תפקידו בניקוז הרעלים. בגיל 36 התבשר גרינבאום כי לא תהיה לו ברירה, אלא לעבור השתלת כבד, שאם לא כן - חייו בסכנה מיידית.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
גרינבאום (51), יליד ירושלים, חניך הישיבה התיכונית בכפר־הרא"ה, נישא בגיל 21 לשושי, מדריכת מורים בתחום המתמטיקה, ויחד התיישבו ביישוב הדתי מעלה־מכמש, שם גידלו את ארבעת ילדיהם (היום בני 29, 26, 23 ו־12). עוד טרם מלאו לו 30, בבדיקת דם שגרתית, התברר שאם מצב הכבד שלו ימשיך להידרדר, הוא יעמוד בפני קריסה. "בשנת 2005 כבר היו לי קשיים בהליכה, אובדן פוקוס וזיכרון ולאט־לאט הפסקתי לתפקד" הוא מספר. "במרץ 2006 הפכתי מועמד בפועל להשתלת כבד. ואז הייתה לנו פגישה עם רופא בכיר, שאמר לנו שאחרי ההשתלה איאלץ לקחת כל חיי כדורים נגד דחייה ושעלולות לצוץ אצלי בעיות של יתר לחץ דם וסוכרת ושכמושתל כבד לא אוכל להביא לעולם עוד ילדים".
היית מבוהל?
"לא. כבר ממש רציתי לעבור את זה. אבל ידעתי גם שזה לא יהיה כל כך פשוט, כי נאמר לי שבארץ יש מיעוט של משפחות שתורמות את איבריהם של יקיריהן הנפטרים. חיכיתי לטלפון ממרכז ההשתלות ובמקביל התחלתי לבדוק אופציות לתרומות כבד באירופה ובקולומביה. כאדם מאמין ידעתי שאקבל את הכבד שיתאים לי".
היה לך כרטיס "אדי"?
"לאשתי היה ואני עשיתי כרטיס שנה לפני ההשתלה, עם חידוש רישיון הנהיגה".
ב־11 במאי 2006 החליטו אייל ושושי גרינבאום לצאת לסופשבוע זוגי. הם עמדו לצאת מביתם כשהטלפון צלצל. "מתאמת ההשתלות מבילינסון, רחל מיכוביץ, אמרה שמשפחתו של אדם שמצוי במוות מוחי מוכנה לתרום איברים, אבל יש עוד מישהו שמחכה לתרומת כבד, וועדת ההשתלות צריכה להחליט בינינו".
מה עשיתם?
"החלטנו לא לשנות תוכניות. זמן קצר אחרי שהגענו למלון קיבלתי שיחה: 'בוא, מחכים לך בבילינסון. בהצלחה'. ארזנו את הדברים, החזרתי את מפתח החדר לפקידת הקבלה והגענו לבית החולים עם כניסת השבת. בחצות ליל שבת הושתלתי".
ידעת של מי הכבד שאתה מקבל?
"אמרו לי שהכבד הוא של גבר בן 73 שנפגע בתאונה".
לידה נגד כל הסיכויים
הניתוח נמשך שמונה שעות וכשהתעורר בטיפול נמרץ ראה את אשתו לידו. "הדבר הראשון ששאלתי אותה היה מה היא רוצה מתנה ממני. היא אמרה: 'עוד ילד'. זה נשמע הזוי. הרי הזהירו אותנו מראש שלא אוכל להביא ילדים לעולם. אמרתי לה שדווקא את זה לא אוכל להבטיח לה".
אבל הם ניצחו את הסטטיסטיקה. שנה וחצי לאחר ההשתלה נולדה בתם, שחגגה לא מכבר בת מצווה. "זו הייתה לידה נגד כל הסיכויים", אומר גרינבאום, היום גם סבא לחמישה.
הניסים שקרו לו, ההחלמה והחיים החדשים שקיבל מתנה חיזקו את אמונתו שעליו לעשות הכל כדי לשכנע אנשים שתרומת איברים אינה רק מצווה, אלא חובה. "בזכות תרומה של משפחה אצילה אני חי היום, נולדה לנו עוד בת, משפחתי מאושרת ואני מעסיק 50 עובדים שמתפרנסים בחברות שלי", אומר גרינבאום, בעלים של חברת "ש.א.ג" - שירותי רפואה בע"מ, המייבאת בין השאר מכשירי החייאה וציוד לאמבולנסים ולחולים ומפעילה מרפאות. וכפי שהוא מגדיר זאת: "אני עוסק בהצלת חיים ושיפור איכות חיים".
הסיפור שלו ריגש את ח"כ לשעבר עתניאל שנלר, שכנו ליישוב מעלה־מכמש. יחד הפשילו שרוולים והביאו לחקיקת חוק המוות המוחי־נשימתי, שקידם את מצב תרומות האיברים בישראל. שנתיים אחרי ההשתלה, בשנת 2008, כשהח"כ דאז שנלר עמד על דוכן הכנסת לקראת אישור החוק, הוא הודה למושתל הכבד אייל גרינבאום, שישב ביציע האורחים, נרגש וגאה.
פגשת את משפחתו של התורם?
"פגשתי את ילדיו, אבל אשתו לא רצתה לראות אותי. כשניגשתי אליה באזכרה הראשונה שלו היא לא הסכימה ללחוץ לי את היד ואמרה: 'אתה אדם דתי. מאמין. למה בורא עולם היה צריך לקחת אותו בשביל שאתה תחיה?' חיבקתי אותה ואמרתי: 'את צודקת, אין לי תשובה. אבל אם כבר לקחו אותו והוא לא איתנו, עשיתם מעשה אצילי, כי אני חי בזכותו'. לא היה לה קל לקבל את זה, אבל אני עושה היום הכל כדי להצדיק את המתנה הגדולה שקיבלתי מבורא עולם ומהמשפחה שבשעות כל כך קשות קיבלה החלטה כל כך אצילית".
