מי הייתה דוגמנית הבאוהאוס שצולמה במסכה וברגליים חשופות?

רגע לפני שחגיגות 100 השנה לבית הספר המפורסם ביותר בעולם האדריכלות והעיצוב מסתיימות עם 3 מוזיאונים חדשים, צצה שאלה קטנה: מי מככבת בתמונה האיקונית שלו

מיכאל יעקובסון

|

04.12.19 | 12:17

זהו הצילום הנפוץ ביותר בחגיגות מאה השנה לבית הספר המפורסם. עד היום אף אחד לא שאל: מי זאת? (צילום: קרן באוהאוס ויימאר)
זהו הצילום הנפוץ ביותר בחגיגות מאה השנה לבית הספר המפורסם. עד היום אף אחד לא שאל: מי זאת? (צילום: קרן באוהאוס ויימאר)
במוזיאון באוהאוס שנחנך בעיר דסאו, ילדים יכולים להצטלם עם המסכות של אוסקר שלמר (צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)
במוזיאון באוהאוס שנחנך בעיר דסאו, ילדים יכולים להצטלם עם המסכות של אוסקר שלמר (צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)
מוזיאון הבאוהאוס בעיר ויימאר, שם נוסד בית הספר ב-1919. מופע תאורה לילי, שהופך את המבנה האטום לחגיגה (צילום: Thomas Müller, Klassik Stiftung Weimar)
מוזיאון הבאוהאוס בעיר ויימאר, שם נוסד בית הספר ב-1919. מופע תאורה לילי, שהופך את המבנה האטום לחגיגה (צילום: Thomas Müller, Klassik Stiftung Weimar)
ששת המוצרים האלה הם דגימות מהשפע המסחרר שיצא תחת ידיהם של התלמידים והמורים בבית הספר: מהעריסה הניסיונית ועד הכיסא האיקוני של מרסל ברויאר
ששת המוצרים האלה הם דגימות מהשפע המסחרר שיצא תחת ידיהם של התלמידים והמורים בבית הספר: מהעריסה הניסיונית ועד הכיסא האיקוני של מרסל ברויאר
בדסאו, התחנה השנייה של בית הספר המהפכני, נחנך לאחרונה מוזיאון באוהאוס חדש. העגמומיות של העיירה הקודרת משתקפת במבנה (צילום: Sean Gallup/GettyimagesIL)
בדסאו, התחנה השנייה של בית הספר המהפכני, נחנך לאחרונה מוזיאון באוהאוס חדש. העגמומיות של העיירה הקודרת משתקפת במבנה (צילום: Sean Gallup/GettyimagesIL)
בפנים, פוגשים עשרות פרטי ריהוט, מוצגים דו-ממדיים ודגמי פרויקטים (צילום: AP)
בפנים, פוגשים עשרות פרטי ריהוט, מוצגים דו-ממדיים ודגמי פרויקטים (צילום: AP)
 עבודות הסטודנטים מקבלות את הדגש, כשביניהן בולט דגם תלת-ממדי שיצר האדריכל אריה שרון, שהיה כאן תלמיד בסוף שנות ה-20, היגר לארץ ישראל והפך ל''אדריכל המדינה'' (צילום: AP)
עבודות הסטודנטים מקבלות את הדגש, כשביניהן בולט דגם תלת-ממדי שיצר האדריכל אריה שרון, שהיה כאן תלמיד בסוף שנות ה-20, היגר לארץ ישראל והפך ל''אדריכל המדינה'' (צילום: AP)
התחנה השלישית והאחרונה של באוהאוס הייתה ברלין, לפני שנסגר בהוראת הנאצים. בגלריה העירונית מתקיימת תערוכה מעניינת בימים אלה (Installation view "original bauhaus", installation by Renate Buser, photo: Catrin Schmitt)
התחנה השלישית והאחרונה של באוהאוס הייתה ברלין, לפני שנסגר בהוראת הנאצים. בגלריה העירונית מתקיימת תערוכה מעניינת בימים אלה (Installation view "original bauhaus", installation by Renate Buser, photo: Catrin Schmitt)
 חוקרת תולדות האמנות, ד"ר נינה ווידמאייר (Nina Wiedemeyer), מציגה אלף פריטים שנוצרו בבית הספר, כדי לחדד באמצעותם את שאלת מעמדו של הבאוהאוס בזירת התרבות העולמית (מיכאל יעקובסון)
חוקרת תולדות האמנות, ד"ר נינה ווידמאייר (Nina Wiedemeyer), מציגה אלף פריטים שנוצרו בבית הספר, כדי לחדד באמצעותם את שאלת מעמדו של הבאוהאוס בזירת התרבות העולמית (מיכאל יעקובסון)

מה יישאר ממורשת הבאוהאוס, אחרי שיסתיימו בסוף החודש חגיגות 100 שנה להקמת בית הספר הנודע? האירועים המתוקשרים ברחבי העולם הגבירו, ללא ספק, את המודעות למוסד האדריכלי-עיצובי-אמנותי שפעל בין שתי מלחמות העולם (14 שנה בלבד), ושדווקא סגירתו האלימה היא שהביאה להפצת זרעיו ברחבי העולם, בניגוד לכוונתו של השלטון הנאצי.

 

הרעיונות שגובשו ב"באוהאוס", כחלק מהמהפכה שחולל הסגנון הבינלאומי באותן שנים, זכו השנה לתשומת לב אדירה במדינות רבות, כשישראל היא אחת הבולטות בהן. כך, למשל, "בית ליבלינג" (בתכנונו של האדריכל דב כרמי, מי שלא למד בבאוהאוס) נחנך בלב תל אביב, ועורך אירועים ופעילויות המתמקדות בנושאים הקשורים ל"עיר הלבנה"; ובחיפה נערכו סיורים בעקבות מבני הסגנון הבינלאומי בעיר.

 

  • מדריך: כל מה שרצית לדעת על באוהאוס, אחת ולתמיד

 

את התרומה המשמעותית ביותר קיבלו שתיים מתוך שלוש הערים הגרמניות, שבהן פעל הבאוהאוס בשנותיו הקצרות. חנוכתם של שני מוזיאונים המוקדשים למורשת בית הספר אמורה להבטיח את המשך המודעות הערה עוד שנים רבות, ונדמה ששניהם זכאים כבר להיכנס לרשימת תחנות החובה של כל חובב עיצוב ואדריכלות.

 

ההיסטוריה היא הבסיס שלהם, אך בניגוד למקומות כמו בית ליבלינג, כאן היא מכוונת על העתיד. התערוכות הללו מעוררות מחשבה על סביבת החיים העכשווית שלנו, ועל התפקיד של האדריכלות בחברה. בניגוד למבני הראווה החדישים שאנחנו מורגלים לראות בעשור האחרון, שני המוזיאונים האלה מייצגים חזרה אל צניעות ופשטות – בהתאם לאתוס של מייסדי הבאוהאוס.

 

תחנה ראשונה: ויימאר

 

הבאוהאוס נולד בעיירה ויימאר ב-1919, כשגרמניה ליקקה את פצעיה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה. באותם ימים שבהם גובשה כאן החוקה של רפובליקת ויימאר, מי שתקרוס בהדרגה אל זרועותיו הפתוחות של אדולף היטלר (שאהב להתארח במלון "אלפנט" בעיירה), ייסד ולטר גרופיוס בית ספר חלוצי שכמוהו לא היה ולא יהיה – ושאנשי העיירה השמרנית לא יכלו לעכל, עד שהקיאו אותו בהקלה.

 

כאן התחיל ולטר גרופיוס את המיזם. היום זהו בית ספר לאדריכלות, שאפשר לבקר בו (צילום: לשכת התיירות של תורינגיה)
    כאן התחיל ולטר גרופיוס את המיזם. היום זהו בית ספר לאדריכלות, שאפשר לבקר בו(צילום: לשכת התיירות של תורינגיה)

    המוזיאון החדש, בתכנונה של האדריכלית הברלינאית הייקה הנדה (צילום: Candy Welz, Klassik Stiftung Weimar)
      המוזיאון החדש, בתכנונה של האדריכלית הברלינאית הייקה הנדה(צילום: Candy Welz, Klassik Stiftung Weimar)

       

      מאה שנה מאוחר יותר, בעיירה רוצים להתגאות בנכס התרבות שנולד אצלם, ובאפריל האחרון נחנך "מוזיאון באוהאוס" שמציג את מיטב התוצרת של המורים והתלמידים בפרק הבכורה של בית הספר, לפני שנאלץ לעקור מכאן לדסאו.

       

      האדריכלית הברלינאית הייקה הנדה (Heike Hanada) הנחיתה על העיר תיבת בטון, שעוצבה באופן מתריס ומלא נוכחות, לצדו של מבנה משרדי המפלגה הנאצית שמשמש כיום את משרדי הממשל המקומי. הבניין האטום כמעט לחלוטין, למעט כמה חלונות סמליים, משנה כבמטה קסם את פניו עם רדת החשיכה כאשר נדלקים פסי תאורת לד פשוטים המשולבים בחזיתו. הבטון נעלם מהעין ונותרים רק פסי האור הצבעוני, במופע תאורה שכמו מצהיר כי הבאוהאוס חזר לוויימאר על אפם וחמתם של שונאיו.

       

      האטימות של המעטפת מתחלפת, כאשר נכנסים פנימה, במערך של אולמות במפלסים שונים ובנפחים שונים, שמאפשרים קשרי-מבט מצוינים ביניהם, ומושכים את המבקרים להתקדם הלאה. כל אולם פתוח אל הגלריות השכנות אליו, כשהמוצגים מתחרים על תשומת הלב של הצופה. תקרות האולמות מורכבות מקורות בטון החשופות, כחלק מהרעיון של חשיפה פנימית, וגופי התאורה משולבים בהן באופנים שונים ובהתאם לתצוגה.

       

      מוצגים מוארים (צילום: מיכאל יעקובסון)
        מוצגים מוארים(צילום: מיכאל יעקובסון)

        תתי-הז'אנרים שנלמדו בבית הספר מוצגים כאן לראווה (צילום: מיכאל יעקובסון)
          תתי-הז'אנרים שנלמדו בבית הספר מוצגים כאן לראווה(צילום: מיכאל יעקובסון)

          מדרגות הבטון הצרות מתבררות כאופנתיות, ויחזרו גם במוזיאון הבא (צילום: מיכאל יעקובסון)
            מדרגות הבטון הצרות מתבררות כאופנתיות, ויחזרו גם במוזיאון הבא(צילום: מיכאל יעקובסון)

            תקרות חשופות (צילום: מיכאל יעקובסון)
              תקרות חשופות(צילום: מיכאל יעקובסון)

               

              האוסף המרשים מתבסס ברובו על פריטים שנשמרו לאורך השנים במחסנים בוויימאר, עוד מהימים שבהם פעל הבאוהאוס בעיר. הנאצים החרימו אותו, אך המזל הטוב מנע מהם להשמידו. אחריהם באו הקומוניסטים, שסתם שכחו ממנו. מיד לאחר איחוד גרמניה, ב-1989, חזר האוסף למוקד תשומת הלב, אך נדרשו 30 שנה כדי שתוקם אכסניה ראויה לחשיפתו.

               

              כל אחד מאולמות התצוגה מוקדש לפרק מסוים ביצירה שהניב הבאוהאוס, וכולם מבקשים לעורר שאלות: כיצד ראוי שנחיה? לאיזו קהילה אנו מבקשים לשאוף? וכך הלאה. יש גם תשובות ופתרונות שמוצגים לפני המבקרים, כבר באולם הראשון שעוסק במושג "האדם החדש" ובניסיונות של המורים והתלמידים במוסד לספק - בעזרת חפצים יומיומיים – פתרונות לשינויים המהירים בסגנון החיים. גם אם הזמנים השתנו, הסוגיות נותרו בוערות: מתן שוויון הזדמנויות חברתי, או התמודדות מהירה עם התפתחויות טכנולוגיות מואצות.

               

              אולם התצוגה הבא עוסק בשיטת החינוך בבאוהאוס. גרופיוס, המייסד הכריזמטי, ראה את הנולד וביקש באמצעות תוכנית הלימודים להקנות לתלמידים אישיות

              עצמאית, ולא כזו שכפופה לפקודות. במרכז התצוגה עומד ניסיון מ-1922 של פיטר קלר, תלמיד שביקש להמציא גרסה חדשה לעריסת תינוק. העריסה הפכה לאחד מסמליו של המוזיאון, המייצג את לידת הבאוהאוס בוויימאר. מדובר בזוג חישוקים שביניהם מותקנת מיטת עץ, המשלבת צורות של מלבן ומשולש וצבועה בצבעי היסוד – אדום, צהוב וכחול. בעריסה זו השכיבו תינוקות, אך קשה לומר שהיא הייתה שימושית במיוחד. החישוקים מאפשרים נדנוד עדין להרגעת והרדמת התינוק, אך תמיד קיים חשש כי יגיע האח הגדול ויעניק דחיפה קלה שתביא להתהפכות העריסה ולפגיעה בעולל, ולכן היא לא יוצרה עוד ונשארה מוצר חד-פעמי ללא עותקים.

               

              הנשים בבאוהאוס מקבלות דגש מיוחד בתערוכה. מן המפורסמות, שהמוסד פורץ הדרך לא היה כזה ככל שמדובר בהגמוניה הגברית, תוך דחיקתן של הנשים הצדה. התערוכה מגוללת את תולדות הגבלתן של הנשים ללימודי אמנות בלבד, למרות ההצהרה הרשמית כי כל אדם כישרוני – אשה או גבר – יזכה להכשרה מקצועית ללא הבדל גזע, דת ומין (יהודים אמנם זכו לייצוג-יתר במוסד, ואחרי פירוקו הם העניקו לישראל תרומה משמעותית בתחומי האדריכלות, העיצוב והציור בישראל).

               

              לתיאטרון שנוצר בבית הספר מוקדש אולם ססגוני במיוחד. התצוגה משחזרת חלק מעבודות התיאטרון והמחול באמצעות חומרים היסטוריים והדמיות דיגיטליות. כאן ביקשו האוצרים לחדד את תפקידו של האדריכל כבמאי של דירות, משרדים ורחובות, שבהם בני אדם הם השחקנים הראשיים.

               

              התערוכה מסתיימת בשלוש תערוכות המוקדשות לשלושת מנהלי המוסד: האדריכלים ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה והאנס מאייר. בשתי הראשונות, המוקדשות לגרופיוס ומיס, רהיטים הם הכוכבים הראשיים – כך שהתצוגה מזכירה חנות רהיטים גדולה. התצוגה שמוקדשת למאייר, ושמסיימת את מסלול הביקור במוזיאון הגדול, עשירה ברעיונות עכשוויים. אך מאחר שהיא כתובה בגרמנית בלבד, זר לא יבין את תכניה; נדמה שהקהל המקומי נלהב ממנה במיוחד.

               

              העריסה המפורסמת. התבררה כרעיון מוצלח יותר לתינוקות על הנייר (צילום: AP)
                העריסה המפורסמת. התבררה כרעיון מוצלח יותר לתינוקות על הנייר(צילום: AP)

                מתבוננים בקיר תצוגה בוויימאר (צילום: AP)
                  מתבוננים בקיר תצוגה בוויימאר(צילום: AP)

                  כדאי לראות בביקור בעיר: הבית על ההורן, פרויקט חלוצי של הבאוהאוס (צילום: Thomas Müller)
                    כדאי לראות בביקור בעיר: הבית על ההורן, פרויקט חלוצי של הבאוהאוס(צילום: Thomas Müller)

                     

                    רגע לפני שעוזבים ופונים לרדת מהגלריה העליונה אל חנות המוזיאון והיציאה, מתברר שלא הכל אטום בחזיתות הבניין. כאן נפער לפתע פתח בקיר, שדרכו נמשכות העיניים להתבונן בגגות הבתים של ויימאר, כשבאופק הקרוב מזדקרת האנדרטה הענקית שהוקמה ב-1956 במעלה הגבעה. כך, כרושם אחרון מהתערוכה, החליטה האדריכלית להזכיר לכל מבקר את שואת היהודים, המיעוטים ומתנגדי השלטון שבוצעה במחנה הריכוז הסמוך בוכנוואלד (בין מאות אלפי אסיריו נמנו גם אלי ויזל והרב ישראל לאו).

                     

                    רק 400 איש יכולים לבקר כאן בעת ובעונה אחת, והסיור אורך כשעתיים גם ללא הדרכה. זרם המבקרים לא פוסק, ולכן רצוי להזמין כרטיסים מראש. בתום הסיור מומלץ לחצות את הרחוב הסמוך ולהיכנס לבניין נוסף שהקימו הנאצים, שם תמצאו במבואה תערוכה מקיפה המוקדשת לתוכניות הבנייה השאפתניות שהם ביקשו ליישם בויימאר, ושרובן לא מומשו.

                     

                    יש בעיירה אתר באוהאוסי נוסף, שהוכשר השנה לקליטת מבקרים. "הבית על ההורן" (Haus Am Horn) הוא בית מגורים ניסיוני, שתכננו ועיצבו מורי ותלמידי בית הספר לקראת תערוכה מכוננת שהתקיימה ב-1923 במטרה לחשוף את הישגי המוסד בפני הציבור החושש.

                     

                    אפשר לדמיין את פליאת הציבור, שנחשף לראשונה לבית הזה, על תוכניתו החריגה וסגנון החיים החדש שהוא הציע. מוקף במדשאה ובגינת ירק מלבבת, הסלון ממוקם במרכז הבית, ללא חלונות בגובה העיניים אלא מוקף בשאר חדרי הבית, וזאת במטרה ללכד את המשפחה יחדיו, ללא הסחות דעת מבחוץ. הבית, שעוצב בסגנון הבינלאומי, הוכרז כאתר מורשת עולמית ושוחזר לאחרונה במלואו. שולבו בו רהיטים מקוריים שעיצב האדריכל והמעצב האגדי מרסל ברויאר, שהיה אחד המורים הבכירים בבאוהאוס.

                     

                    אפשר גם לבקר בבית הספר עצמו, שנמצא במרכז העיירה, מול ביתו של המלחין פרנץ ליסט. גם היום פועל כאן בית ספר לאדריכלות, וגולת הכותרת היא חדרו של המנהל גרופיוס, ששוחזר בקפידה כולל פריטי הריהוט הייחודים שהוא עיצב בעצמו.

                     

                    תחנה שנייה: דסאו

                     

                    האפרוריות המלנכולית של דסאו במזרח גרמניה משתקפת בתיבת הזכוכית, שעוטפת את מוזיאון הבאוהאוס בעיירה. דסאו היא עיירה מזרח גרמנית טיפוסית, שדועכת אל משבר אבטלה מחריף והגירה שלילית ממנה. הבאוהאוס הוא קרש הצלה ראוי ומנוף כלכלי לא מבוטל, שלא נוצל עד תום ועכשיו מנסים למצות ממנו זרם תיירים מוגבר.

                     

                    בשונה מוויימאר המצועצעת, שבה המוזיאון הוא תחנה כמעט בודדת במורשת הבאוהאוס, דסאו מציעה רשימה מגובשת יותר של תוצרי בית הספר, כך שהמוזיאון הוא מעין תחנה מסכמת אחרי שמבקרים בהם ורואים את הדבר האמיתי. בראש ובראשונה, המבנה האייקוני של בית הספר "באוהאוס" שתכנן גרופיוס מבנה שהוא בית ספר לכל אדריכל בפני עצמו; ואחריו מעונות המורים ושכונת המגורים שתוכננה לציבור; מבנים נוספים שגרופיוס תכנן בעיר; וקומץ מבנים קטנים וניסיוניים שאנשי בית הספר הותירו ביישוב.

                     

                    חזית המוזיאון, שנחנך אחרי תחרות שמשכה מאות אדריכלים מהעולם (צילום: Sean Gallup/GettyimagesIL)
                      חזית המוזיאון, שנחנך אחרי תחרות שמשכה מאות אדריכלים מהעולם(צילום: Sean Gallup/GettyimagesIL)

                      ההמונים נוהרים. אחת התערוכות היא רק בגרמנית (צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)
                        ההמונים נוהרים. אחת התערוכות היא רק בגרמנית(צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)

                        הקאנצלרית אנגלה מרקל חנכה (צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)
                          הקאנצלרית אנגלה מרקל חנכה(צילום: Jens Schlueter/GettyimagesIL)

                          האטרקציה העיקרית בעיר, שהיא תחנת חובה באדריכלות העולמית, היא בית הספר ''באוהאוס'' עצמו, בתכנונו של ולטר גרופיוס (צילום: Shutterstock)
                            האטרקציה העיקרית בעיר, שהיא תחנת חובה באדריכלות העולמית, היא בית הספר ''באוהאוס'' עצמו, בתכנונו של ולטר גרופיוס(צילום: Shutterstock)

                            החזית האחורית של בית הספר, עם מרפסות הדירות (צילום: Shutterstock)
                              החזית האחורית של בית הספר, עם מרפסות הדירות(צילום: Shutterstock)

                               

                              צוות האדריכלים הצעיר ממשרד Addenda הספרדי הצליח לגבור בתחרות פומבית על 830 הצעות, שהגישו מתמודדים מכל העולם. הם בחרו שלא להתמודד עם האייקון של גרופיוס מ-1925, ושיכנעו את שופטי התחרות בהצעתם להקים מבנה עכשווי לחלוטין שייצג את רוח הבאוהאוס: פתיחות, גמישות, קלילות ונועזות. הם יצרו מבנה מעטפת שקוף המכיל מבנה נוסף, שנשען בשתי קצותיו על קירות רחבים. באופן זה תמצאו בכל אחד משני מפלסי המוזיאון אולם תצוגה עם מפתח ענק וללא מחיצות פנימיות.

                               

                              אם לעיני המתכננים עמדו עקרונות של פתיחות ושקיפות, ספק אם השיגו את מטרתם. יש כאן בעיקר השתקפות של דסאו הדוממת בבניין, שאטום כלפי מי שעומד ברחוב או בפארק הגובלים בו. רק עם רדת החשיכה, כאשר הבניין מואר בחלקיו הפנימיים, מתקבלת אותה שקיפות רצויה, רק שבשעות אלה מתרוקנים הרחוב והפארק מאדם, וכך גם המוזיאון שנסגר בשעה חמש אחר הצהריים.

                               

                              בקומת הקרקע הוצבו כמה מיצבים לא מלהיבים במיוחד ושטח התצוגה נותר ריק ברובו, כשהוא משאיר לבניין את התפקיד הראשי בהצגה. מדרגות בטון צרות, המזכירות את אלה שבמוזיאון בוויימאר (זה צו האופנה), מובילות אל הקומה העליונה, שם מוצגת התערוכה Versuchsstätte Bauhaus המוקדשת לפן הניסיוני בשיטות ההוראה ובתוצאות שהביאו התלמידים במוסד.

                               

                              לעומת אולם התצוגה במפלס הקרקע, כאן האולם אטום לחלוטין וכל המיקוד מורגש במוצגים. מבנה תצוגה כתום ומואר היטב, שהוצב במרכז האולם, מכיל עשרות רבות של פרטי ריהוט שנכללים באוסף העצום של המוזיאון, וגם כאן מתעוררת תחושה של ביקור בחנות רהיטים איכותית. שאר התצוגה מורכב בעיקרו משולחנות שטוחים עם מוצגים דו-ממדיים מודפסים, דגמים ותאורה עמומה. 

                              שלל אייקונים שמחיריהם לא יסולאו בפז גם היום (צילום: AP)
                                שלל אייקונים שמחיריהם לא יסולאו בפז גם היום(צילום: AP)

                                 

                                עבודות הסטודנטים מקבלות את הדגש, כשביניהן בולט דגם תלת-ממדי שיצר האדריכל אריה שרון, שהיה כאן תלמיד בסוף שנות ה-20, היגר לארץ ישראל, הפך ל"אדריכל המדינה" וזכה לפני שנתיים לתערוכה מקיפה בתל אביב. בהמשך מוצגים תצלומי בתים ועיצובי פנים של האדריכל חנן פרנקל, בוגר נוסף של הבאוהאוס שהיגר לכאן ולא הצליח להעפיל להישגים של עמיתו. חלקו בתערוכה מעורר צורך לחשוף את פועלו של אותו אדריכל נשכח.

                                 

                                תחנה אחרונה: ברלין

                                 

                                הגרמנים מציינים 30 שנה לנפילת החומה בברלין. הפרספקטיבה של איחוד הגרמניות היא נושא בוער בחברה הזו, שמרגישה יותר מתמיד בפערים המשמעותיים ומעוררי דאגה בין מזרח ומערב. ברלין, שהייתה התחנה הסופית וקצרת-הימים של בית ספר באוהאוס, התעוררה מאוחר לציין את שנת המאה להקמתו, ורק לאחרונה התחילה לבנות את מוזיאון באוהאוס לצד "ארכיון הבאוהאוס" הוותיק.

                                 

                                לכן, התערוכה המרכזית בבירת גרמניה לכבוד שנת ה-100 נערכת ב-Berlinische Galerie השוכנת בקרבת המוזיאון היהודי (Jüdisches Museum Berlin) שתכנן דניאל ליבסקינד. היא תינעל בסוף ינואר, כך שמומלץ להזדרז.

                                 

                                חוקרת תולדות האמנות, ד"ר נינה ווידמאייר (Nina Wiedemeyer), מציגה אלף פריטים שנוצרו בבית הספר, כדי לחדד באמצעותם את שאלת מעמדו של הבאוהאוס בזירת התרבות העולמית. התערוכה מצליחה לחשוף מהלכים נועזים של התלמידים והמורים, שחלקם נשכחו או טרם סופרו, ולהתמודד עם מיתוסים שדבקו בבית הספר במרוצת השנים.

                                 

                                התערוכה בברלין מציגה פריטים שאי אפשר למצוא במוזיאונים האחרים. היא תסתיים בקרוב (Sigurd Larsen, Junggesellenschrank by hand (detail), 2019, , for original bauhaus © Sigurd Larsen)
                                  התערוכה בברלין מציגה פריטים שאי אפשר למצוא במוזיאונים האחרים. היא תסתיים בקרוב(Sigurd Larsen, Junggesellenschrank by hand (detail), 2019, , for original bauhaus © Sigurd Larsen)

                                  למשל, הארון הזה של יוזף פוהל, 1930 (Bachelor’s wardrobe on castors, design: Josef Pohl, 1930,Bauhaus-Archiv Berlin / Fotostudio Bartsc)
                                    למשל, הארון הזה של יוזף פוהל, 1930(Bachelor’s wardrobe on castors, design: Josef Pohl, 1930,Bauhaus-Archiv Berlin / Fotostudio Bartsc)

                                    גרופיוס היה גאון שיווק ומיתוג, בין שלל כישרונותיו, וסייר ברחבי גרמניה עם סדרת הרצאות שמציגה את גדולת המיזם שלו. כאן רואים דוגמאות מתוך תערוכה שהובאה למוזיאון ת''א לפני כשנתיים (צילום: גדעון לוין)
                                      גרופיוס היה גאון שיווק ומיתוג, בין שלל כישרונותיו, וסייר ברחבי גרמניה עם סדרת הרצאות שמציגה את גדולת המיזם שלו. כאן רואים דוגמאות מתוך תערוכה שהובאה למוזיאון ת''א לפני כשנתיים(צילום: גדעון לוין)

                                       

                                      כך למשל, השאלה שפותחת את התערוכה היא כיצד הבאוהאוס זכה לתהילה כבר בשנותיו הראשונות. ההברקות השיווקיות של גרופיוס ואנשיו מוצגות כאן בשני חלקים. החלק הראשון כולל שולחן ענק המכוסה בשקופיות, שמציגות מבנים שונים בעולם, פרטי ריהוט ואיורים. זהו אוסף שקופיות של גרופיס, שנשמר בקופסאות עור כדי לשמש אותו בסדרה גדולה של הרצאות, שאותן נשא כמה פעמים בכל חודש ברחבי גרמניה ומחוצה לה, עד שעזב את ארצו ב-1934 ונמלט לארצות הברית.

                                       

                                      על מה הוא הרצה? "סוגים של אדריכלות חדשה", "בניין הבאוהאוס החדש", "היסטוריה של אדריכלות" או "תכנון ערים". רישום מדויק שערך גרופיוס מעיד על האינטנסיביות של מסעות ההרצאות הללו, שהתבררו כגימיק שיווקי יעיל, כזה שלא רק הצליח למשוך תלמידים אלא גם ללכוד את תשומת הלב הציבורית.

                                       

                                      בחלק השני מוקרנים תצלומים של תערוכת באוהאוס נודדת, שאותה ארגן המוסד. התערוכה הוצגה בערים מרכזיות באירופה וחשפה את הישגי בית הספר בזמן אמת, כרובד נוסף לשיטת השיווק והמיתוג המוחצנת ששמה את הבאוהאוס על המפה, באופן שאי-אפשר למחוק גם 90 שנה אחרי שניסו למחוק אותו בכוח.

                                       

                                      חלק משעשע מוקדש לתעלומת זהותה של הצעירה האלמונית המפורסמת ביותר בבאוהאוס. היא צולמה ב-1926 כשהיא יושבת על כיסא שעיצב ברויאר, הידוע בכינויו "כסא וסילי", כמחווה של ברויאר לעמיתו לסגל ההוראה, הצייר וסילי קנדינסקי. המצולמת לבושה בחצאית אופנתית, רגליה החשופות שלובות ופניה מכוסות במסכה מעיסת נייר שיצר אוסקר שלמר.

                                       

                                      תעלומה בלשית: היא בוודאי הייתה קשורה לאחד מאנשי הבאוהאוס, אבל מי היא הייתה? (צילום: Erich Consemüller, Bauhaus-Archiv Berlin/ © Dr. Stephan Consemüller)
                                        תעלומה בלשית: היא בוודאי הייתה קשורה לאחד מאנשי הבאוהאוס, אבל מי היא הייתה?(צילום: Erich Consemüller, Bauhaus-Archiv Berlin/ © Dr. Stephan Consemüller)

                                         

                                        התצלום, שמככב בכל ספר שעוסק בבאוהאוס ומהווה השראה לאמנים עד היום, לא הוביל לעיסוק בשאלת זהותה של הדוגמנית, שללא ספק הייתה קשורה לבית הספר. האוצרים חקרו זאת לעומק, ומציגים כמו בחקירה בלשית חמש נשים, בהן רעייתו של גרופיוס, שייתכן ואחת מהן היא הבחורה במסכה.

                                         

                                        המסע לא הוכתר בהצלחה, והחקירה לא הביאה לתשובה ברורה. אבל העיסוק השקדני באשה ההיא אומר משהו על המסר שאותו ביקשו אנשי הבאוהאוס להעביר באמצעות אותו תצלום: מוסד אופנתי, נועז, חופשי ומסתורי. בשלב זה מוזמנים המבקרים להצטלם על הכיסא ולשחזר בעצמם את התצלום הנודע, עם מסכה תואמת.

                                         

                                        בהמשך חושפת התערוכה קשר מפתיע בין תנועת הדאדא לבין הבאוהאוס, ומגלה כי "הבית על ההורן" - שנחשב היה לטיפוס חד-פעמי שנבנה רק בוויימאר - נבנה למעשה גם במקומות נוספים.

                                         

                                        חוליה נוספת בשרשרת התערוכות מתמקדת בעבודות ניסיוניות ומרהיבות ביופיין של תלמידי הבאוהאוס, שממשיכות לחשוף את הרוח היצירתית והחדשנית שסחפה את רובם. מנגד, מוצגות כאן עבודות אדריכלות סטודנטיאליות של תלמידי הבאוהאוס בתקופת כהונתו של מיס ואן דר רוהה כמנהל, וקל לראות כיצד השפיע האדריכל על תלמידיו עד כדי העתקה ממש, כך שלא תמיד החדשנות והיצירתיות כיכבו בתפקיד הראשי בבאוהאוס. היו גם יוצאים מן הכלל.

                                         

                                        • הכותב היה אורח לשכת התיירות הגרמנית

                                         

                                         
                                        הצג:
                                        אזהרה:
                                        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד