סופו המצמרר של שיר: האם ניבאה תרצה אתר את אופן מותה הטראגי?

השיר "לידה", שכתבה המשוררת והשחקנית הידועה על האימהוּת, מסתיר בתוכו את המילים "אזנק", ו"מנופצת": האם רמז, למעשה, על נפילתה המתקרבת מחלון דירתה?

עופרה עופר אורןפורסם: 08.12.19 01:42
תרצה אתר. "הִנֵה אֲנִי אֵם. זֶה קָרָה, זֶה אָמֵן"  (צילום: דוד אולמר)
תרצה אתר. "הִנֵה אֲנִי אֵם. זֶה קָרָה, זֶה אָמֵן" (צילום: דוד אולמר)

השנה הייתה 1972, ותרצה אתר, המשוררת, הזמרת והשחקנית, הייתה בת 31. יעל, בתה הבכורה, נולדה חמש שנים לפני כן, ועתה נולד גם הבן, שנקרא על שם סבו, נתן. האמהוּת לא הייתה, אם כן, חדשה לה, ובכל זאת היא טלטלה את נפשה. אולי מכיוון שאביה, המשורר נתן אלתרמן, הלך לעולמו שנתיים לפני כן, ולא זכה להכיר את נכדו.

כבר בהריונה הראשון שינתה אתר את כל אורחות חייה: הפסיקה לעשן, הקפידה לאכול אוכל מזין, והשתדלה להמעיט בנטילת תרופות ההרגעה, שנהגה להיעזר בהן כדי לשמור על איזון נפשי. היא גם כתבה שירים על הלידה, או ליתר דיוק, על הציפייה לה. אחד מהם הוא השיר "צירים", שמתחיל כך:

 

בתוךְ הַבַּיִת שֶׁקֶט

עוֹד הַכְּאֵב רָחוֹק

עוֹדְנִי מְחַכָּה לו

כמו לְמַתָּנָה,

בְּתוֹךְ גּוּפִי הַלַּהַט

מִתְנוֹעֵעַ וּמָתוֹק

אֲנִי קפוּאָה ולא מחֹלִי,

רוֹדֶמֶת בְּלִי שֵׁנָה.

 

אבל אחרי הלידה השנייה כתבה שיר נוסף, "לידה" שבו תיארה לא רק את הלידה עצמה, אלא גם את משמעותה של האמהות מבחינתה:

 

הִנֵה אֲנִי

אֵם.

זֶה קָרָה, זֶה אָמֵן.

זֶה עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם,

הָעִגוּל הַיְִחִיִדי שְׁאֵכֵן וְאָמְנָם

הוּא אֵינסוֺף שֶׁמּוּבָן לִי,

כִּי יֵשׁ לו

שֵׁם.

לָאֵינסוף הַזֶּה קורְאִים אֵם

זֺאת אֲנִי, זׄאת אֲנִי, הַעִגוּל הֶחָזָק הַשָּׁלֵם,

לַמְּלֵאוּת הַנוהֶרֶת הַזּאת, הַזּורַחַת

אֲשֶׁר מְגָרֶשֶת כָּל רַעַד וּפַחַד

קורְאִים אֵם.

אֵם.

אִמָּא שֶׁלִּי,

אור נושָׁן. בְכִי אַלִּים.

עַכְשָׁו יודַעַת אֲנִי מֶה הָיָה לָךְ

כָּל אותָם הַיָּמִים.

עַד כְּלות בִּינָתִי שֶׁהֵבִינָה אֶת זאת

אֶלָּחֵם לִהְיות רְאוּיָה, ללא קול,

אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת

כִּנְפל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹל.

 

כמה מפעים הקישור שעשתה בין המילה "אם" למילה "אמן". על פי מילון "רב מילים", "אמן היא מילה הנאמרת לאחר שמיעת ברכה ולאחר כל פסקה בקדיש, ושעשויות להיות לה, לפי העניין, שלוש משמעויות שונות; אמת, כן יהי רצון, אני מקבל עלי". קשה שלא להתרגש מהתובנה שיוצרות שלוש השורות הראשונות בשיר: אם מקבלת על עצמה את ההתחייבות לשלום ילדיה, מייחלת לכך שהגורל יתרצה למענם, ושיזכו לחיים שיש בהם אמת ושלמות.

 

"עכשיו יודעת אני, מה היה לך כל אותם הימים". השחקנית  רחל מרכוס, אמה של תרצה אתר, בהצגת תיאטרון "הקאמרי" ב-1952   (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
    "עכשיו יודעת אני, מה היה לך כל אותם הימים". השחקנית רחל מרכוס, אמה של תרצה אתר, בהצגת תיאטרון "הקאמרי" ב-1952 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

     

    את כל אלה אפשר לראות גם בשורות הבאות של השיר: "עָגֺל, רַחְמָנִי וְעָצוּב, אַך שָלֵם". הכותבת מזדהה מאוד עם אמה. היא מבינה "מֶה הָיָה לָךְ / כָּל אוֹתָם הַיָּמִים", כלומר, מה את, האמא שלי, חשת, מה היה הבכי האלים שבכית "כָּל אוֹתָם הַיָּמִים". לא פשוטים היו חיי אמה של תרצה אתר, השחקנית רחל מרכוס, שנאלצה לחלוק את אהבתה לבעלה עם אהובתו הלא כל כך סודית, צילה בינדר. בימיו האחרונים של אלתרמן, כשאיבד את הכרתו, נהגה אשתו באצילות נפש והציעה לאהובתו לבוא אל בית החולים ולשבת לצד מיטתו. עם זאת, אין ספק שהייתה למודת סבל.

     

    גם תרצה אתר עצמה ידעה עליות ומורדות. נישואיה לבעלה הראשון, עודד קוטלר, הסתיימו כששקעה בדיכאון בזמן ששהו ביחד בניו יורק, לשם הפליגו כדי ללמוד משחק. היא חזרה ארצה והוא נשאר שם.

    "היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב"

    הד לכאבים הנפשיים שידעה אפשר לראות בבית האחרון של השיר. בספר "בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים", ביוגרפיה על אתר שכתב מוטי זעירא, מצוטטים דברי הפסיכואנליטיקאית רות גולן, כי "האימהוּת לא הייתה עבורה תפקיד, אלא מסגרת תחליפית שמחזיקה אותה... במקום מילים התמלאה בתינוק". עוד נכתב בביוגרפיה, כי "לפי הניתוח הפסיכואנליטי שערכה גולן לתרצה על סמך שיריה, הציפייה כי האמהות תספק את תחושת היציבות בעולם - דינה להיכשל. ותרצה, בשירה, יודעת זאת, אך אינה יכולה שלא לנסות".

     

    תרצה אתר ואביה, נתן אלתרמן, בקפה "כסית", 1960  (צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני , הספרייה הלאומית, cc)
      תרצה אתר ואביה, נתן אלתרמן, בקפה "כסית", 1960 (צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני , הספרייה הלאומית, cc)

       

      בהקשר זה השורות "אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי אַמִּיָצה וּמְנוּפֶּצֶת / כִּנְפֹל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל הַחוֹל" מצמררות במיוחד. כידוע, תרצה אתר מתה לאחר שנפלה מחלון חדר השינה בביתה. יש הגורסים כי הסתחררה ונפלה כשהוציאה את גופה החוצה כדי לנזוף בפועלי בניין שהרעישו ליד ביתה והפריעו לה לישון. אלה שסבורים כי נפלה, לא קפצה, מציינים גם את אהבתה העמוקה לילדיה, את תשוקת החיים שפיעמה בה, לדבריהם, את היצירתיות השופעת שלה, ואת התוכניות שהזכירה לימים הקרובים.

      מי שסבורים בכל זאת שהתאבדה, מצטטים את מילות השיר האחרון שכתבה: "אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב, / כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר, / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" ואת הקרבה למילים של שיר שכתבה המשוררת סילביה פלאת זמן לא רב לפני שהתאבדה.

      בשיר "לידה" כתבה תרצה אתר על אותה "מְּלֵאוּת נוהֶרֶת" שמעניקה לה האמהות ועל נחישותה להיאבק כדי "לִהְיות רְאוּיָה". האם הסיום של השיר היה בכל זאת נבואי? האם ידעה שתובס, שכוחותיה לא יעמדו לה, שבסופו של דבר, חרף אומץ לבה, תתנפץ? 

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים