לסטודיו של דוד גרשטיין הגענו כמעט במקרה. אחת התערוכות המשתתפות בשבוע האיור, המתקיים בימים אלה בתל אביב, היא תערוכה של רישומים אירוטיים, מחווה למאייר טומי אונגרר, בגלריה גרשטיין. מלבד שושקה אנגלמאיר, קרן כץ ואיתי רון גלבוע משתתף בה בעלי הגלריה עצמו, עם סדרה של 20 איורי אקוורל, המתארים מופע של חשפנית מול עיניהם הפעורות של גברים הצופים בה.
זו היתה ההפתעה הראשונה: המפגש עם ציוריו של גרשטיין, המוכר יותר בפסלוניו המתכתיים והצבעוניים, שנמכרים בחנויות עיצוב ומתנות.
ההפתעה השנייה היתה הסטודיו: בניין בן ארבע קומות באזור התעשייה הר טוב. לכאן מגיע גרשטיין בן ה-75 כמעט מדי יום, מתשע עד שמונה בערב. מבחוץ אפשר לחשוב שזה בניין משרדים סטנדרטי, מלבד חתימת האמן, שמעטרת את חזיתו במתכת אדומה. ארבע הקומות מרווחות, מצוחצחות ומלאות בעבודותיו בכל פינה: כאן יש לו סטודיו עצום לציור, משרדים, אולם תצוגה, מפעל ומכונות דפוס, אולם אריזה ושינוע, ארכיון אדיר של ציורים ואפילו דירת מגורים קטנה, נוספת לדירתו החדשה ברמת גן.
בשתי קומות של ייצור עמלים 25 אנשי צוותו על שתי רמות של עבודות: למטה מכונות דפוס המדפיסות סדרות לא ממוספרות של פסלונים שלו, הנמכרים בארץ ובעולם במחירים נגישים (מ-350 שקלים); ולמעלה פסלי מתכת גדולים יותר, ממוספרים, שאותם צובעים ביד האסיסטנטים של גרשטיין.
הצבעים שבהם הם משתמשים לקוחים מתעשיית הרכב. בשנת 1995, כשגרשטיין החל לעבוד עם מתכת חתוכה בלייזר, הוא חיפש צבעי כיסוי חזקים, והתאהב גם בנראות שלהם: גוונים בוהקים ונקיים, כמעט ניאוניים. "זה מתאים לי", הוא מסביר. "ומבטא אותי באופן מושלם''.
''בעצם, פיתחתי ז'אנר''
"תמיד רציתי להיות צייר", מספר גרשטיין על תחילת הדרך. "למדתי ציור וכשהתחלתי לעבוד הייתי צייר, אבל צייר נראטיבי, שבתקופה ההיא, בשנות ה-70, זה נחשב למשהו ששייך לעבר. ציור שמתאר דברים או מספר על עצמך ועל הסביבה לא היה מקובל.
''בתחילת שנות ה-80 התחלתי לגשש את דרכי לכיוונים אחרים. גזרתי את הציורים שלי והרכבתי אותם בצורות חדשות. רציתי לתת להם נפח, ממד נוסף. עבדתי כשמונה שנים לפתח את הנושא, בתחילה בקרטון ובעץ ואז במגזרות אלומיניום, עד שקיבלתי ב-1987 תערוכה במוזיאון ישראל, ומאותו רגע הוכרתי כפסל''.
אך גרשטיין ראה את עצמו תמיד, ורואה את עצמו עד היום, כצייר, "שמרחיב את גבולות הציור אל התלת ממד. גם הפסלים שלי הם בעצם ציורים. ובעצם פיתחתי ז'אנר. זה היה אז דבר חדש בעולם, וזה התקבל מאוד באהדה. לאט לאט הסטודיו גדל, נעזרתי גם באסיסטנטים, והפעילות עברה מהארץ יותר לחו''ל''.
שיעור בהפצה ובכלכלה
עם עליית המחירים של עבודותיו, הוא מספר, ''חשבתי שאני רוצה להגיע להרבה יותר אנשים, לא רק לאלה שיכולים לרכוש אמנות בכסף טוב. אז התחלתי לעשות אובייקטים קטנים, שלא יהיו מצוירים ביד אלא מודפסים, אבל שיהיה להם מחיר נמוך ושהיו נגישים לקהל הרחב. ראיתי את זה כסוג של אסטרטגיה, שבה אני מפיץ את עצמי ושולח שגרירים לעולם, ואז יגיעו אלי גם אנשים שיתעניינו בדברים אחרים''.
הגלריות שאיתן עבד אז לא אהבו את הרעיון. "אפילו התנגדו לזה, וחשבו שאני אהפוך את עצמי לאמן של מתנות וכו'. ואני לא הסכמתי איתם. חשבתי שאם אתה מגיע לקהל רחב אתה פותח את עצמך הרבה יותר מאשר אילו אתה מחכה שיציגו אותך במוזיאון או בגלריה, שזה קורה לעיתים די רחוקות.
''בגלל שזה הצליח מכירים אותי כאמן של הפסלים הקטנים והעיצובים ופחות אולי בעבודות היותר חשובות לי, פסלי הקיר וכו'. אני חושב שאמן צריך ללכת בדרכו ולעשות את מה שהוא מאמין. עובדה שאני עד היום הולך וגדל ומקבל הזמנות מכל העולם. והיום אני רואה שהרבה אמנים הולכים בכיוון הזה: מצד אחד עבודות באלפי דולרים ומצד שני עושים אובייקטים קטנים, שאנשים יוכלו לשים בבית על המדף ולהרגיש שיש להם חלק ביצירה של האמן. ואני חושב שזה כיוון נכון''.
מבחינה כלכלית, לדבריו, לא כאן עיקר הפרנסה: ''המחירים נמוכים והייצור די יקר, אז הרווח שם אינו גדול. אבל הגישה לקהל היא זו ששווה את המאמץ. בסופו של דבר, הפסלים הגדולים שלי הם העיקר, הם אלה שמממנים את כל היתר. הפסלים הקטנים נועדו לעשות לי היכרות עם העולם''.
גלריה משלו
גם גלריית בית של אמן אינה מחזה נפוץ. גרשטיין פתח את הגלריה שלו, ברחוב בן יהודה בתל אביב, לפני 11 שנה. ''הרבה שנים עבדתי עם גלריות, כמקובל, אבל נתקלתי בהרבה עוולות שגלריות עושות לאמנים'', הוא מסביר. ''אחרי כמה פעמים שנכוויתי, החלטתי שבעצם, למה אני צריך את התיווך הזה? יש לי אפשרות להקים גלריה משלי ולהיות נגיש לקהל כל הזמן. למה לי לחכות שנתיים עד שגלריה תציע לי תערוכה? יש לי דברים להראות ויש לי חלון ראווה, ולדעתי זה חלום של כל אמן. אבל מעט אמנים מעזים לעשות את זה, או יש להם את האמצעים לעשות את זה. אני רוצה לדבר אל הקהל באופן ישיר''.
למה לדעתך אנשים אוהבים את העבודות שלך?
''אולי זה משהו בתפיסת העולם שלי. יש לי תפיסת עולם אופטימית, ואני רוצה שהאמנות שלי תענג אנשים. יש אמנים שרוצים לעצבן, יש כאלה שרוצים לגרום לדיכאון, ואני רוצה לראות את הדברים באור בהיר יותר. לתוך זה אני מכניס את הרעיונות שלי, את המחשבות של על העולם, אבל הצבעים הם אופטימיים והצורות הן נעימות. ואני חושב שגם הרעיון הזה שפיתחתי, של השכבות, שהיה לגמרי חדש, גרם לאנשים התרגשות, וזו אחת הסיבות שאנשים אהבו את זה או אוהבים את זה עד היום''.
מה אתה משיב למבקרים שקוראים לאמנות שלך מסחרית או דקורטיבית?
''אני אומר שקודם כל דקורטיבי היא לא מילת גנאי, אני חושב שדקורטיבי זה חלק ממה שאמנות צריכה להיות. אם אומרים עלי מסחרי, אז אני שואל, מה לא מסחרי? כלומר, האם אמנים עושים את העבודות שלהם ונותנים אותן בחינם? כשגלריה מצליחה ומוכרת טוב, האם לקרוא לה מסחרית זו מילת גנאי, או מחמאה? אני חושב שזו מחמאה.
''יש אנשים שחושבים שמסחרי זה כאילו רמה ירודה. זה לא המקרה שלי, כי אני עושה בדיוק מה שאני אוהב לעשות ומה שאני רוצה לעשות. האמן המיוסר, בעיני זה סוג של מיתוס. אני לא חושב שפיקאסו, או מאטיס, היו אמנים מיוסרים. אני לא נולדתי מיוסר ואני לא בא להעביר ייסורים לעולם''.
לא פיתחת את הכיוון שלך כי ראית שזה תופס?
''לא. הפסלים הרב שכבתיים, זה לקח שנים עד שהגעתי לרעיון הזה. עכשיו הייתי בטאיוואן בתערוכה, וניגשו אלי אנשים ושאלו אותי, כמה זמן לקח לך לצייר את העבודה הזו, אז הסתכלתי עליהם ואמרתי, 40 שנה. כי זה לפתח שפה משלך, זיהוי משלך, ולהגיע איתם לרמה כזו שתוכל להתחרות בכל מה שקורה בעולם. אני מציג הרבה בסין, בקוריאה, בטאיוואן, בסינגפור''.
למה דווקא באסיה?
''קשה לי לנתח את זה. אני גאה בזה שהם מוכנים לקבל אותי, כי יש להם כל כך הרבה משלהם. הם יכולים לקחת כל פסל בעולם, והם לוקחים אותי, ולא בגלל שאני יותר זול''.
טורנדו של פרפרים
''ההיקף שלי היום גדול", אומר גרשטיין. ''יש לי 25 איש שעובדים איתי, ויש לי היקף שמסוגל להחזיק צוות בגודל כזה. פסלי החוצות הם בהיקפים של מיליונים של דולרים, ואני עובד כל הזמן. בארץ עשיתי לפחות 50 פסלי חוצות, ובאסיה כ-20 פסלים, אבל בגדלים גדולים. הפעילות היא קבועה. לאחרונה נפתח פארק בסוג'ו, עיר עתיקה ליד שנגחאי, שבו עשיתי שישה פסלי סירות. המוזיאון שבפארק הזמין ממני עבודה שתהיה קבועה על הקיר החיצוני של המוזיאון, בערך 140 מטרים רבועים''.
''יש לי סיבה לרוץ לסטודיו''
באחרונה חזר לצייר, אחרי 30 שנה של הפסקה. בסטודיו שלו הוא משתמש באותם צבעים נקיים ובורקים, שאימץ מתעשיית הרכב. "בציור יש חופש וספונטניות שאין בפיסול. בפיסול לוקח שבועות עד שאתה מגיע לפתרון, ובציור אתה ניגש לבד, ובתוך כמה שעות אפשר להגיע לתוצאה. אז אני מאוד נהנה עכשיו לחזור למקום שעזבתי''.
אילו עבודות שלך אתה הכי אוהב?
''הדברים שעוד לא עשיתי, אלה שיושבים לי בדמיון ואני רוצה לעשות אותם ואני משקיע בהם. אז אני בתקופת התאהבות וזה מה שהכי מעניין אותי. ככה אני קם בבוקר ויש לי סיבה לרוץ לסטודיו ולעבוד''.
עכשיו הוא חולם על תערוכה רטרוספקטיבית. ''אני מרגיש שהגיע הזמן לסכם את מה שעשיתי, תערוכה ענקית שתראה לקהל, בעיקר הישראלי, שלא תמיד מכיר אותי עד הסוף, מה הדברים והשלבים של היצירה שלי''.
להראות למבקרי האמנות שזלזלו בך?
''אני לא בא לסגור חשבונות. אין אמן שלא שנוי במחלוקת. מי שלא אהבו אותי, אולי ימשיכו לא לאהוב. אני רק הייתי רוצה שיכירו את כל הצדדים שלי, את ההיקף של העבודה שלי. אחר כך, איך שישפטו אותי, זה כבר העניין שלהם''.
- איפה: גלריה גרשטיין, רחוב בן יהודה 101, תל אביב.
- אוצרות: ורה פלפול.
- לפרטים נוספים
.
